כמעט

כיף לדעת שיש דברים יציבים להישען עליהם במציאות הישראלית ההפכפכה, מבלי לשלוח מבט אל מעבר לים. האולימפיאדה והמונדיאל מתרחשים במועדם, פעם בארבע שנים, דבר שקשה להגיד על הבחירות לממשלה או על החורף הישראלי. ואולם, לנו יש את להקת הפה והטלפיים, שפועלת לפי מערכת כללים קבועה כבר שני עשורים וחצי, והוציאה השבוע אלבום חדש, "תחת", בדיוק שש שנים אחרי קודמו.

אחד מכללי הברזל ב"קוד", מערכת הכללים בת 14 הסעיפים שמנחה את חברי הלהקה, הוא להוציא אלבום פעם בשש שנים. כלל זה מאפשר להרכב להתקיים כמו חייזר ידידותי שלא קשור לתעשיית המוזיקה או לאופנה, ושכל גיחה שלו מקבצת קהל סקרן ואדוק. כללים נוספים נוגעים לתכנים של חלק מהשירים (קאבר לשיר פטריוטי, שיר קצר), לעיצוב (צילום עטיפה קבוע, שבכל פעם יש לו צבע שונה) ולהפקה (שימוש נרחב במקלדות קסיו, שמירה על רוח הקלטות חופשית ללא חזרות). בזכות גוף עבודה יציב (שרובו ניתן להאזנה בעמוד הבנדקמפ של הלהקה), פעילות ארוכת שנים ומעמדם התרבותי של כל אחד מחברי ההרכב - לא פלא שהם זוכים למעמד מיתולוגי.

בשירים מסוימים האינפנטיליות הטקסטואלית מעצבנת

אוהד פישוף ורם אוריון שיתפו פעולה בעבר באחד הגלגולים של נושאי המגבעת (שחוגגת בימים אלה הוצאה מחודשת לקסטה שלהם, גם היא בעלת מעמד מיתולוגי), ובשנת 89' הוציאו עם הסופר אסף גברון את אלבומם הראשון בתור הפה והטלפיים. מאז, בכל האלבומים שהוציאה הלהקה הם שמרו על קיום החוקים שב"קוד" וגם על רוח אינפנטילית ועל צליל מחוספס.

כבר משם האלבום החדש, "תחת", אפשר לקבוע בקלות שהרוח האינפנטילית שורה עליו. תוך שניות מרגע הפתיחה אפשר לזהות את שאר המאפיינים, והכל מתחבר בצורה מופלאה בשיר הסיום, קאבר מעולה ל"חי" של עופרה חזה, שנמתח לשמונה דקות מפותלות ועמוסות שכבות. השירה של רם אוריון נמתחת בין חיוך לממלכתיות וטוענת את השיר במשמעויות מבלבלות. זה לא רק קאבר ממש טוב, שעושה חשק לשמוע אותו שוב ושוב, אלא גם דוגמה למה שהאלבום הזה יכול היה להיות.

32 הדקות שקודמות לשיר הסוגר מכילות עשרה שירים שרובם בינוניים, כמעט אגביים. השימוש המוגבל במקצבים של אורגניות קסיו במקום במתופף חי או במחשב מתיש וחסר חן לפרקים, אולי משום שבשירים הקצרים אין מקום להתפתחויות מעניינות כמו בשיר הארוך הסוגר. בשירים מסוימים האינפנטיליות הטקסטואלית מעצבנת, כמו ב"תני לי לנגב אותך", ונדמה שרוח ההקלטה החופשית פגעה בשיקול הדעת הסופי. רוב השירים סובלים מתחושת קריצה בהפוך על הפוך על הפוך, מעין פרודיה דלת תקציב על "אחלה חמודה" בז'אנרים שונים. עם זאת, החלקים האינסטרומנטליים, כמו "הפה והטלפיים מודיעים בתדהמה", חלקים מ"אביב" ו"קליגרו" וכמובן מ"חי", שבו השירה הקורצת רק מוסיפה, מהנים מאוד.

כל אחד משלושת חברי ההרכב מוערך מאוד בתחומו, אם זו ספרות, כוריאוגרפיה או מוזיקה, ואפשר לזהות בקלות שהעבודה המשותפת מביאה אותם לקלילות וחופשיות יצירתית. זה אלבום קטן של שלושה אמנים מוכשרים, שהיה יכול להיות גדול יותר אם הם היו ממשיכים בקו החופשי והפסיכדלי של השיר האחרון. על פי הקוד, אין שום מניעה שבאלבום הבא רוב השירים יחצו את מחסום ארבע הדקות. חבל שצריך לחכות שש שנים עד שזה אולי יקרה. בשורה התחתונה, מדובר באלבום קטן בעל סוף טוב לחובבי הז'אנר.