$
מוסף באזז יוני 2013

"חוסר פרגון יש בכל מקום. אבל בארץ זה פשוט קיצוני"

אחרי ש־150 אלף ישראלים נהרו לתערוכה שלו, ואחרי שמכר עבודות במאות אלפי דולרים לאספנים בארה"ב, באירופה ובמזרח הרחוק, צדוק בן־דוד כבר לא נבוך כשאומרים שהוא אחד האמנים המצליחים ביותר בעולם. רק הקולגות בישראל מתעקשים לא להתלהב ממנו

דנה גילרמן 08:1619.06.13

צדוק בן־דוד הוא אחד האמנים הישראלים המצליחים ביותר בשוק האמנות הבינלאומי, אבל עם גלריות בישראל הוא אינו אוהב לעבוד. כשאני שואלת למה הוא ממחיז לי "משא ומתן לדוגמה עם גלריסטית":

 

גלריסטית: בכמה אתה מוכר את הפסל?

בן־דוד: 20 אלף דולר.

גלריסטית: 20 אלף דולר? מי יקנה את זה ב־20 אלף דולר?

בן־דוד: זה פסל גדול.

גלריסטית: זה המון, אז מה עושים? תרד קצת, 16 אלף דולר?

בן־דוד: טוב.

גלריסטית: עכשיו תראה, 16 אלף דולר - יבואו, יבקשו ממני הנחה, נכון? אני צריכה לתת הנחה. כמה אני יכולה לתת הנחה, עד 20% זה בסדר? אני לא יכולה לתת הנחה של 10%, זה כלום. אז יורדים עוד 3,000 דולר ואנחנו נשארים עם, נניח, 12 אלף דולר. עכשיו 50%? 50%, טוב? אז אני נותנת לך 6,000 דולר מתוך 12 אלף דולר.

בן־דוד: ובכמה את מוכרת?

גלריסטית: מה זה משנה? אתה מקבל את ה־6,000 דולר, זה מה שסיכמנו.

 

"זו הגישה שנתקלתי בה, וזה לא מצא חן בעיניי", אומר לי בן־דוד בביקור שערך באחרונה בישראל. "זה לא העניין של הכסף, אלא הגישה, חוסר הכבוד. אין שום סיבה שאמן ירוויח רבע מהסכום והיתר ילך לגלריסט או למתווך".

"האמנות שלי לא נועדה להשביע רצון"

 

150 אלף איש נהרו לתערוכה "טבע האדם" שבן־דוד הציג לפני כשנתיים במוזיאון תל אביב. מדי יום ביקרו בתערוכה מסות שהגיעו עד ל־6,000 צופים ביום. המוזיאון, שהבין שיש לו ביד ביצת זהב, האריך את זמני הפתיחה לשבעה ימים בשבוע, כל יום עד עשר בלילה. תורים ארוכים השתרכו בכניסה למוזיאון מבוקר ועד ערב. לבה של התערוכה היה "שדה שחור" - מיצב שהורכב מ־20 אלף מגזרות של פרחי נירוסטה קטנים, שחורים מצדם האחד, שהוצבו בשדה שחור. מהזווית הנגדית הפך שדה הקטל לשדה צבעוני יפהפה, עוצר נשימה.

 

מעבר למספר הצופים האדיר שהתערוכה משכה, בן־דוד קיבל גם תגובות אישיות יוצאות דופן. "אנשים בכו, אנשים התקשרו אליי לומר לי כמה זה ריגש אותם. היתה פסיכולוגית שסיפרה לי שהיא שלחה את כל המטופלים שלה לראות את התערוכה. 'שנים אני מנסה להסביר להם את מה שאתה עשית פה בעבודה אחת', היא אמרה, 'שיש צד אחר לחיים, שזה הרבה עניין של בחירה על מה להסתכל'.

 

בן־דוד. "אני לא מרגיש שאני חלק מאיזושהי קהילה פה. ומה זו 'הקהילה' באמת? הפעם היחידה שבה כולם באים זה להלוויה" בן־דוד. "אני לא מרגיש שאני חלק מאיזושהי קהילה פה. ומה זו 'הקהילה' באמת? הפעם היחידה שבה כולם באים זה להלוויה" צילום: יונתן בלום

 

"היו גם מקרים יוצאי דופן: יום אחד מתקשר מטפל אלטרנטיבי לסלין (בת זוגו, שלעתים מסייעת לו בסטודיו - ד"ג), ומספר לה שמטופלת שלו, בחורה בת 35 שגוססת מסרטן, ביקרה בתערוכה ואמרה 'פה אני רוצה למות'. שלחנו לה פסל של פרח קטן, וצירפתי מכתב. היא כתבה לי שהיא כל כך התרגשה ושמה את הפרח מול המיטה שלה. כמה ימים אחר כך היא מתה. בסוף התערוכה הגיעה אמא שלה והתברר שהכרנו בילדותנו, ולא התראינו יותר מ־30 שנה. היא באה לעזור בפירוק התערוכה ואמרה 'אני רוצה להיות במקום האחרון שבו הבת שלי היתה מאושרת'".

 

הופתעת מהתגובות.

"זו היתה הפעם הראשונה שראיתי שאמנות מצליחה להשפיע על החיים. אם היית מראיינת אותי לפני שלוש שנים הייתי אומר לך שאמנות לא פותרת שום בעיה, שאנחנו רק יכולים להגיע מזווית אחרת ולהציג סוג של תפיסה פילוסופית על החיים, אבל מבחינת השפעה, היה לי קשה להאמין שזה יכול להשפיע".

 

ומה זה עשה לך?

"להגיד שזה לא ריגש אותי זה לחטוא לאמת, אבל מבחינת אגו זה לא שינה. האגו שלי נמוך יחסית".

 

אבל אם הקהל הרחב הגיב ברגליים, עולם האמנות, כהרגלו, היה פחות מפרגן. יאיר גרבוז, למשל, כינה את הצלחת התערוכה "קרקס", ואמר "אין לי שום הסבר למה התערוכה הזאת יצרה תורים. זו לא שאלה באמנות, אלא בפסיכולוגיית המונים. אני אוהב שיש קהל ושהמוזיאון מלא, אבל משהו בשמחה ההמונית הזאת נראה לי מסוכן יותר מאשר מוזיאון ריק. זו תופעה לא טבעית. אותי זה דחה אפילו".

 

"זכותו להגיד את זה", אומר בן־דוד. "זה מאוד מאוד ישראלי. אני חי בחו"ל כבר יותר מ־30 שנה, קורא מאמרים ורואה תערוכות, ולא נתקלתי בדבר כזה בחיים. חוסר פרגון יש בכל מקום, וגם אמנים אגואיסטים זה לא דבר שהמציאו אותו פה, אבל בארץ זה פשוט מוקצן בהמון תחומים. יש לי הרבה חברים אמנים, ומעטים מהם פרגנו".

 

הפער הזה, בין ההצלחה שלך בעולם לבין חוסר הפרגון בישראל, מרגיז אותך?

"זה לא הזיז לי. אני לא מרגיש שאני חלק מאיזושהי קהילה פה. ומה זו 'הקהילה' באמת? הפעם היחידה שבה כולם באים זה להלוויה. לפני הרבה שנים מאיר פיצ'חדזה זכה בפרס ראשון לציור בביאנלה באיסטנבול, שעוד היתה בחיתוליה.

 

הרמתי לו טלפון ואמרתי 'כל הכבוד'. הוא אמר: 'צדוק, אל תבהיל אותי, אתה האמן היחיד שמצלצל אליי. מה הסיפור?'.

"חוויתי את זה בפעם הראשונה ב־1988, כשאדם ברוך בחר בי (ובמוטי מזרחי - ד"ג) להציג בביאנלה בוונציה. הייתי האמן הראשון שחי בחו"ל ונבחר לייצג את ישראל. זה הגיע עד לשאילתה בכנסת. באותה ביאנלה, אגב, הציג בביתן הבריטי הפסל טוני קרייג, שחי אז 15 שנה בגרמניה. אף אחד לא עשה מזה עניין".

 

העבודה "The Other Side of Midnight", המוצגת כעת בלוס אנג'לס. שיאה של שנה עמוסה בעבודה העבודה "The Other Side of Midnight", המוצגת כעת בלוס אנג'לס. שיאה של שנה עמוסה בעבודה צילום: באדיבות גלריית שושנה ויין, לוס אנג'לס

 

זה לא ייחודי לך. אותה תרעומת התעוררה גם כשמיכל רובנר, שחיה בארצות הברית, נבחרה לביאנלה ב־2003.

"ואם היא היתה חיה בארץ היו מפרגנים לה? לא, היו מוצאים משהו אחר. אני לא עושה אמנות כדי להשביע את רצונם של אנשים; ברגע שאתה מתחיל לעשות את זה אתה מאבד את עצמך. יש דבר שאפשר לקרוא לו השראה ויש דבר שאפשר לקרוא לו התבטלות. אני מאמין שברגע שכל אמן נצמד לאמת שלו, לא תהיה לו סיבה לקנא באף אמן אחר".

 

"כל התחנונים לא עזרו"

 

צריך לזכור שבן־דוד פועל בלונדון לא בגלל התנהלותה של הסצנה ולא בגלל חוסר הפרגון של האמנים המקומיים, אלא מכיוון שבסוף שנתו השנייה בבצלאל, ב־1973, הוא סולק מהלימודים. "עד היום אני לא מבין למה העיפו אותי", הוא אומר. "במשך שנתיים היו לי ציונים מאוד גבוהים, ופתאום נכשל. כל התחנונים לא עזרו. לא היה לי לאן ללכת. באותן שנים המדרשה עוד היתה בחיתוליה והרמה שם לא היתה משביעת רצון, היה גם מכון אבני וזהו".

 

בעקבות הצעה של חבר של אביו, אמן שחיפש אסיסטנט, קנה כרטיס טיסה לאנגליה. ערב הנסיעה פרצה מלחמת יום כיפור; בן־דוד גויס למילואים כצנחן והוצב בסואץ. "מצאתי את עצמי במצבים קשים מאוד ונדרתי שאם אני יוצא מזה חי אני נשאר בארץ. יצאתי חי ואמרתי, מה אעשה עכשיו, מה האלטרנטיבה להתפתח? החלטתי לנסוע. לא אהבתי את הרעיון לצאת מהארץ, אבל משהו בפנים בער בי, כאילו שלא היתה לי ברירה".

 

באנגליה נרשם ללימודים באוניברסיטת רדינג. "לראיון הקבלה הגעתי עם מתורגמן כי לא הבנתי את המבטא שלהם, לא הבנתי אף מילה ממה שנאמר". אחרי שהתקבל נהג לקום בשש בבוקר, ללמוד אנגלית עד שמונה, ואז לעבוד כמעט עד חצות. "בסוף השנה שאל אותי ראש המחלקה מה אני מתכוון לעשות, ואמרתי לו שאני חוזר לארץ. הוא שאל, 'אתה לא רוצה לעשות תואר שני?'. אמרתי, 'שמע, אין לי אפילו תואר ראשון, איך יקבלו אותי לתואר שני'. כל מה שהיה לי מבצלאל זה מכתב שכתבה המזכירה, הם לא היו מוכנים אפילו לתת לי המלצה. היה כתוב שם 'הנ"ל למד בבית ספרנו בשנים 1971–1973'. עד היום אני שומר את זה.

 

עבודה של בן־דוד שהוצגה בגנים הבוטניים של סינגפור. "התערוכה שם זכתה לסיקור תקשורתי ענק" עבודה של בן־דוד שהוצגה בגנים הבוטניים של סינגפור. "התערוכה שם זכתה לסיקור תקשורתי ענק" צילום: ברנבי הינדל

 

"יום אחד הגיע לרדינג ראש המחלקה לפיסול מצ'לסי, לביקורת עבודות. הוא שמע עליי ואמר לי שיש קורס שנתי ברמה גבוהה באוניברסיטת סנט מרטין, שמקביל לתואר שני, וכולם שם מרצים ידועי שם. למחרת הוא הרים לשם טלפון וקבע לי פגישה. הגעתי לראיון וראש המחלקה שאל אם אני מכיר את קדישמן וסיפר שהוא היה תלמיד מאוד מוצלח. אחר כך עבר על הצילומים שהבאתי ושאל איך אני מתכוון לממן את הלימודים. אמרתי לו, 'זו הבעיה האחרונה שלי, קודם שאתקבל'. הוא אמר, 'זו הבעיה הראשונה שלך. התקבלת. אתה תצליח מאוד'". בן־דוד מספר ששלח אז מכתב לראש המחלקה בבצלאל שהרחיק אותו, ובו ביקש שימליץ לו למי כדאי לפנות בבקשה למלגה; לדבריו, הוא לא זכה לתשובה.

 

בן־דוד היה חריג בין כל הסטודנטים בוגרי אוניברסיטאות יוקרתיות. מכיוון שלא היה לו רקע וסגנון מסוים, הוא יכול היה להתנסות בסגנונות שונים. הפסלים שלו, כך הוא אומר, היו מקור לוויכוחים בין שתי קבוצות דומיננטיות בבית הספר: אלה שהאמינו שצריך ליצור מאינטואיציה, באופן מופשט ובלי רעיון מוקדם, ואלה שגרסו שאין אפשרות לפסל בלי רעיון. "המורים התחילו לריב ביניהם, הם לא ידעו לאן לקחת את זה, ואני, במהלך כל ביקורת כזו, הייתי רושם מה שאמרו בכתיבה פונטית ואז ממהר למילון לראות מה נאמר. בסוף אותה שנה קרא לי ראש המחלקה וביקש ממני לשמש כמרצה".

 

בסוף אותה שנה מסעירה פגש בן־דוד במקרה בארץ את ראש המחלקה מבצלאל. "הוא אמר 'שמעתי שאתה מצליח, אולי תבוא ללמד אצלנו'. עניתי שלעולם לא אחזור לבצלאל. הוא ביקש שאבוא לראות עבודות שלו ולהעביר ביקורת, הסכמתי, ופתאום הכל נראה קטן ופתטי. הוא התחיל לקטר לי על סטודנטים".

 

"התגובות ל'שדה שחור' היו הפעם הראשונה שבה ראיתי שאמנות משפיעה על החיים. אם היית מראיינת אותי לפני שלוש שנים הייתי אומר לך שאמנות יכולה להציע זווית השקפה, אבל היא לא פותרת שום בעיה" "התגובות ל'שדה שחור' היו הפעם הראשונה שבה ראיתי שאמנות משפיעה על החיים. אם היית מראיינת אותי לפני שלוש שנים הייתי אומר לך שאמנות יכולה להציע זווית השקפה, אבל היא לא פותרת שום בעיה" צילום: מקסים בלוסוב

 

גם המרצה לפיסול, זה שהיה אחראי על ציון הנכשל הלא מוסבר, הגיע ללונדון לשלושה חודשי התמחות בסנט מרטין וקיבל את בן־דוד כמרצה, אבל גם זה אכזב אותו. "אני לא טיפוס נקמן או משהו כזה. התייחסתי אליו נחמד והיה לי כבוד מקצועי אליו, עד שיום אחד הוא שאל 'תגיד, מה כדאי לעשות עכשיו, פיגורטיבי? מה הולך?'".

 

"אני פעיל מאוד במזרח הרחוק"

 

לאחר חמש שנות הוראה פרש בן־דוד מסנט מרטין. מאז הוא מתקיים רק מיצירה ומממן בעצמו את כל הפרויקטים, "כדי שלאף אחד לא יהיו זכויות על העבודה שלי". הוא עובד עם חמש גלריות בעולם, מרבה להציג במוזיאונים ומכין פסלים גדולי ממדים למרחבים פרטיים וציבוריים.

 

העבודה שלו נחלקת לשניים: הצד ההרפתקני, שכולל עבודות ענק שדורשות השקעה הן בהיבט העבודה והן בהיבט העלות (על "שדה שחור", למשל, עמלו עשרה אסיסטנטים במשך שלוש שנים, והפקתו עלתה מאות אלפי דולרים); והצד המסחרי, שכולל מעין מזכרות מהיצירות הגדולות - פסלים קטנים במהדורות שונות שנוצרו כדי למכור.

 

טווח המחירים של בן־דוד נע מ־5,000 דולר לעבודות קטנות בסדרות של 8–12 עותקים, ועד לעבודות שנמכרות ב־600–700 אלף דולר. מספר הפרחים שיצר בן־דוד ב"שדה שחור" עומד על 22 אלף: 20 אלף מתניידים לתצוגות ו־2,000 משמשים בעיקר כרזרבות. במקרה כל הפרחים נמצאים עכשיו בסטודיו, מאוחסנים בסדר מופתי בארגז קטן מתחת לאחד השולחנות.

 

העבודות היקרות והגדולות הן בדרך כלל הזמנה מיוחדת למקום ציבורי או פרטי. האם זה מאפשר למזמין לבקש בקשות מיוחדות? "לא רק שאין לזה סיכוי, בעבר כמעט ויתרתי על פרויקט יקר מאוד - פסל של שמונה מטר שהוזמן מאדם פרטי לקיר בסינגפור - רק בגלל מחלוקת על הכותרת", אומר בן־דוד. "מדובר בפסל 'הכל פתוח' שהוצג בעבר במידות קטנות יותר בתערוכה במוזיאון תל אביב. רואים בו איש שמרים יד כמעט כמו נפנוף לשלום, והגוף שלו מורכב מאלפי עצים. יש לזה משמעות כפולה: מצד אחד נוף פנימי שבא מהטבע, מצד שני מערכות איברים פנימיים של הגוף. הכנתי את הפסל, כל האישורים כבר התקבלו, ויום לפני ההצבה ממשלת סינגפור מודיעה שהיא לא מוכנה לאשר את זה. מתברר שהאזור שבו הפסל יוצב היה פעם רובע האורות האדומים, והם חששו שבדמות של גבר שאומר 'הכל פתוח' יש מסר פורנוגרפי. בסופו של דבר סיכמנו שלצד הפסל יופיע שלט מתכת ובו הסבר על האמן ועל שם העבודה".

 

בשני העשורים האחרונים בן־דוד נע מפרויקט לפרויקט וממקום למקום. בימים אלו, למשל, הוא מציג עבודה חדשה בגלריה שושנה ויין בלוס אנג'לס, "The Other Side of Midnight", ובה צד אחד המורכב מפרפרים צבעוניים מרהיבים ובצד השני מקקים בגוונים אפורים. במקביל הוא מנהל משא ומתן על ניוד העבודה לחלל תצוגה במזרח אירופה. בקרוב מתוכננת לו תערוכה במוזיאון במוסקבה ושתי תערוכות במוזיאונים בפורטוגל. נוסף לכל אלו הוא גם עובד על שלושה פרויקטים פרטיים של פיסול חוץ.

 

גם בשנה החולפת היה עסוק ביותר. בספטמבר 2012 הציג תערוכת ענק ב"ארסנל של קייב", מבנה היסטורי בעיר שהוסב למוזיאון. האירוע שחנך את המקום היה ביאנלה בינלאומית בהשתתפות אמנים בעלי שם כגון איי ווייוויי הסיני והאחים צ'פמן הבריטים. התערוכה השנייה היתה זו של בן־דוד. "זו היתה התערוכה הגדולה ביותר שאי פעם הצגתי", הוא אומר. היא כללה שלושה מיצבי ענק: מיצב הפרחים ובו 17 אלף יחידות, המיצב "אבולוציה בתיאוריה" שכלל 240 פסלים על שטח של 400 מ"ר (גרסה קטנה יותר עם 120 פסלים הוצגה לפני שנים במוזיאון הרצליה), ומיצב נוסף ובו 50 פרחים שחורים בגובה שני מטרים.

 

באוקטובר הוא השתתף בתערוכת פיסול חוץ בסינגפור שארגן בית המכירות סותביס. "מדי שנה אני משתתף בתערוכה קבוצתית שסותביס מקיים בטירת צ'סטוורת בבריטניה, לצד אמנים כגון דמיאן הירסט, אניש קאפור ומרק קווין. לאורך השנים הבחינו בסותביס שהרבה אספנים שקונים אותי מגיעים מהמזרח; המחירים שלי עדיין נגישים והם יכולים להרשות לעצמם לקנות עבודות ב־200–300 אלף דולר. אני מאוד פעיל במזרח הרחוק בשנים האחרונות: יש לי תערוכות רבות בקוריאה, בסין ובסינגפור. מכירים אותי שם. התערוכה בסינגפור זכתה לסיקור ענק והיתה הצלחה גדולה מאוד. מרבית העבודות נמכרו, רובן לקהל אסייתי".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x