אופירה הניג: "שיקפצו לי כולם"

"הגעתי למסקנה שפרויקט שעוסק ביחסים של אמן־שלטון אני חייבת לעשות בלי כסף של ממשלת ישראל, להראות לאמנים אחרים שאם עושים אמנות בעלת משמעות ומוכנים לעבוד בצניעות, זה אפשרי", אומרת הבמאית אופירה הניג על הפרויקט החדש שלה "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" בשיתוף תיאטרונים ופסטיבלים באירופה, שיעלה בבכורה בארץ במרץ.  

בחודשים האחרונים היא מחלקת את זמנה בין ישראל לגרמניה, שם היא מביימת מחזה של ברכט. "הייתי חייבת את השנה הזאת להתנתק, הייתי פצועה ומרוקנת והאנרגיות שלי התבזבזו על המאבק ולא על היצירה", אומרת הניג, שעזבה את אנסמבל הרצליה לפני כשנה וחצי בכעס וכאב. "והמקום שעושה את הדברים שהכי מתאימים לי היום זה התיאטרון בשוויץ ובגרמניה".

על אנסמבל הרצליה היא אומרת: "כף רגלי לא תדרוך שם יותר. הרצליה נהייתה במה 2 של הקאמרי. בשביל זה פירקו להקה שבנויה מהשחקנים אולי הטובים בארץ? הלהקה היתה כמו משפחה בשבילי. בשביל זה נלחמנו חמש שנים וחיינו בתנאים של סטודנטים?".

ניכר שהניג סוחבת מטען רגשי כבד כשמדברים על הנושא. "הם עשו לי את המוות בשנתיים האחרונות, רצו שאשתנה. בהנהלה הציבורית של התיאטרון ישבו אנשים שלא הפסיקו לכופף אותי, וזה היה בלתי נסבל".

פרויקט עצמאי וחופשי

הניג מגדירה את עצמה "פריקית של ביוגרפיות", ומשם החל הרעיון לפרויקט החדש. "נדלקה לי מחשבה של חיבור בין ביוגרפיות ובין היכולת לספר סיפור של התקופה. חיברתי את זה לאמנים שמעניינים אותי במאה ה־20, קראתי חומרים דוקומנטריים ואוטוביוגרפיות. בשאובינה בברלין אהבו את הרעיון והציעו שנספר גם את הביוגרפיה שלנו. כתבתי ביוגרפיה שלי, שמספרת סיפור של קבוצת מיעוט שחושבת כמוני, חיה כמוני ומתייסרת כמוני. התחברתי עם שחקנים שאני מאוד אוהבת (דורון תבורי, רבקה נוימן, סלווה נקארה, סילביה דרורי, נמרוד ברגמן, יוסוף אבו ורדה, שלום שמואלוב, יוסי צברי ואמיתי יעיש בן אוזיליו - מנ"ש) והתחלנו לעבוד, ובמקביל נסעתי לאירופה לעשות תחקיר ולגייס כספים".

אופירה הניג. "כף רגלי לא תדרוך שם יותר. הרצליה נהייתה במה 2 של הקאמרי. בשביל זה פירקו להקה שבנויה מהשחקנים אולי הטובים בארץ?"

לגייס כספים זה חדש לך?

"הייתי היחידה בתיאטרון אנסמבל הרצליה שגייסה את הכספים מעמותות ופסטיבלים בינלאומיים. רק אני יכולתי להביא את הכסף, לא מנכ"ל ולא אף אחד אחר. כל העבודה מול קרנות ועמותות בחו"ל ובארץ היתה תלוית דיאלוג שלי איתם. לא מילאתי את הטפסים אבל הייתי הפרזנטורית".

מה עלות הפרויקט?

"כ־100 אלף יורו. בישראל הפקה עולה בדרך כלל 50 אלף יורו, אבל הכסף הגדול הולך לשיווק. כאן כל שקל הגיע לאמנים, הם מתפרנסים מזה. הפרויקט עצמאי וחופשי ואני מתרגשת שזה הצליח".

את מתרכזת לאחרונה בפרויקטים ופחות בבימוי מחזות, נמאס לך?

"הרגשתי שהשפה האמנותית שלי זקוקה למתן ביטוי למה שאני באמת אוהבת בחיים: אמנות, מוזיקה, ספרות וקולנוע. המחזה הכתוב הרגיל כבר לא מאתגר אותי אינטלקטואלית ועוצר את היכולת שלי לפתח שפה. התחלתי ללכת לכיוון פוסט־מודרני של שילוב חומרים וסגנונות. היום יש רק שני דברים שמעניינים אותי במחזות - הקלאסיקות הגדולות כמו צ'כוב, לורקה והיוונים, ומחזאות חדשה, אקטואלית ופוליטית".

תחזרי לביים תיאטרון בישראל?

"הרפרטוארי הגדול לא מעניין אותי. בבאר שבע וחיפה יושב דור חדש של מנהלים ויש חיפוש וניסיון, אז בחיפה אני אעשה את 'רוח ים', עיבוד לסיפורים קצרים של עלא חליאל. הדבר היחיד שיכול להביא אותי לרפרטוארי גדול זה שחקנים שאני מאוד אוהבת, ויש כמה בקאמרי. זה צריך להיות בתנאים מאוד מסוימים, כי עברתי שלב ואני מרשה לעצמי להיות בררנית. יש רגעים שאני אומרת שיקפצו לי כולם, יש לי עבודה בחו"ל ואני מאושרת. ואז מגיעים הרגעים שאני לא מוכנה לוותר על המאבק, בשביל הדור שאחרי, בשביל סטודנטים שלי. וזה היה המאבק הגדול שלי בהרצליה".

מנכ"ל תיאטרון אנסמבל הרצליה עודד קוטלר בחר שלא להגיב לדברים.