• תפריט
מוסף 13.12.2012

"אבי לקח אותי לים גם במזג אוויר קר, ואמר: "אתה צריך להיות מחוסן לקור כדי לא להיות מפונק"

אברהם (בייגה) שוחט, יו"ר סיטיפס ולשעבר שר האוצר: "את השם בייגה קיבלתי מאמי, שנהגה לקרוא לי מהמרפסת: 'פייגלה, בוא הביתה'"

נולדתי בתל אביב, בן יחיד לפניה שעלתה מפולין ולצבי שעלה מאוקראינה. אבי למד בצרפת את מקצועות הבנייה וכשחזר הקים קבוצה קבלנית שהפכה לחלק מסולל בונה. אמי היתה מורה אך בארץ עסקה בלגדל אותי. אבי הסתייג מכל סימן של פינוק; גם בחורף הייתי צריך ללכת עם מכנסיים קצרים, להתקלח במים קרים, והוא היה לוקח אותי לים גם במזג אוויר קריר ואומר: 'אתה צריך להיות מחוסן לקור כדי לא להיות מפונק'.

 

1940. אברהם (בייגה) שוחט, בן ארבע, עם אביו צבי בחוף נורדאו (מציצים) בתל אביב 1940. אברהם (בייגה) שוחט, בן ארבע, עם אביו צבי בחוף נורדאו (מציצים) בתל אביב צילום: עמית שעל

 

"מכיתה ח' עבדתי בחופשים עם אבי, ולמדתי להיות ברזלן באתר הבנייה. בדרישות שלו ממני הוא לא היה מוותר, אבל הוא גם נתן לי המון חופש. אחרי הצבא, למשל, כשהייתי חבר קיבוץ נחל עוז, היו מפגיזים אותנו כל הזמן מרצועת עזה, אבל הוריי לא ניסו להניא אותי מלגור שם. ההפך, כשעזבתי את הקיבוץ אבי אמר לי: 'מי יישאר בקיבוץ ויבנה אותו?'.

"אמא תמיד דאגה שאהיה בריא והכינה לי אוכל בלי סוף כדי שחס וחלילה לא אהיה רעב. ממנה קיבלתי את השם בייגה; היא נהגה לעמוד על המרפסת ולקרוא לי: 'פייגלה (ציפור קטנה), בוא הביתה'. זה הפך לפייגה ואז לבייגה, וכך נוצר השם שאימצו כל השאר, חוץ מהוריי, שנותרו היחידים שקראו לי 'אבריימלה'.

 

"כשהייתי בן 12 אבי הכין לי אצל נגר קופה שהיה אסור לי לפתוח עד גיל 18, וחתם איתי על מסמך שבו התחייבתי להפריש לתוכה בכל חודש סכום כסף, והוא התחייב להשלים לי כסף על כל סכום שאחסוך. אני שומר את הנייר הזה עד היום, כתוב בו: 'חוזה בין האב צבי שוחט והבן אברהם שוחט בדבר ייסוד והחזקת קופת חיסכון על ידי אברהם שוחט. החוזה יישמר בתוקפו עד שנת תשי"ד, אז הכסף יעבור לרשותו של אברהם שוחט והקופה תיחשב למחוסלת... במקרה של אי־תשלום לקופה במשך שלושה חודשים על ידי צד א' - תנאי החוזה מבוטלים וכסף הקופה עובר לידי צד ב' (חוץ מבמקרה שבו יבואו הצדדים לידי הסכם אחר)'. זה היה המסמך הכספי הראשון שחתמתי עליו בחיים.

 

"עברתי דרך של 40 שנה בחיים הציבוריים, ואין עליי מילה רעה בדו"ח המבקר. הדרך הזאת היא ללא ספק מודל ההתנהגות של אבי. אבי שמח מאוד שהלכתי להקים את ערד ושהייתי ראש המועצה. הוא חשב שזה יהיה שיא הקריירה שלי. כאשר שכב על ערש דווי בבילינסון הדבר האחרון שאמר לי היה: 'בבריכת השחייה בערד ישנן קרמיקות שבורות שצריך להחליף'. שני הוריי נקברו בערד, ולא זכו לראות אותי מושבע כשר וכחבר כנסת. אני זוכר כיצד חשבתי עליהם כל הזמן בטקסי ההשבעה, הייתי משלם מיליון שקל בשביל שיוכלו לשבת ביציע ויראו את זה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x