• תפריט
מוסף 27.09.2012

חייב לזוז

250 ק"מ ריצה בחום של הסהרה, מסע רגלי בקוטב הצפוני, מרתונים, טיפוס על הפסגות הגבוהות בכל יבשת, תחרויות איירון מן והתגברות על צוק "אל קפיטן". המסע המיוזע של דניאל קרן בחיפוש אחר מנוחה

לא הרבה אנשים רצים 42 ק"מ במרתונים. אחרים, מעטים עוד יותר, דוחפים את עצמם הלאה ומשתתפים בתחרויות טריאתלון, המשלבות ריצת מרתון שכזאת עם מאות קילומטרים של שחייה ורכיבה על אופניים. אבל דניאל קרן לוקח את ההשתתפות בתחרויות אקסטרים לאקסטרים אמיתי. בשבילו, ההשתתפות במרתונים היא הקלילה שבפעילויותיו, ותואר איש הברזל - שבו הוא מחזיק מאז שהשלים את טריאתלון איירון מן באוסטריה ב־2002 - הוא מהשוליים שבהישגיו.

 

קרן, שמסרב בעקשנות לגלות את גילו, הוא הישראלי הראשון שהשתתף (ב־2002) במירוץ הקשה בעולם - 250 ק"מ בשישה ימים בתופת הרותחת של הסהרה, שבשיאה מגיעה ל־55 מעלות - וסיים במקום ה־23 מתוך 700; הוא השתתף במסע לחצייה רגלית של שלושת הקטבים, גרינלנד, הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי, מסע שעשו עד היום פחות אנשים ממספרם של אלה שטסו לירח; הוא טיפס את ההימלאיה בקור עז וברמות חמצן דלילות; וצלח את צוק הגרניט התלול "אל קפיטן" - קיר הטיפוס המפחיד בעולם בפארק יוסמיטי בארצות הברית, שעליו ישן תלוי כמו עטלף בחושך, מרחף מעל תהום של מאות מטרים.

 

נוכח רשימת ההישגים הזו, לא קשה להאמין שלמרתון ירושלים 2012, שנערך במרץ האחרון, קרן יצא בריצה לילית של 80 ק"מ מביתו בתל אביב - מרחק כמעט כפול מהמרתון עצמו - ועם הגעתו, נעמד מאחורי קו הזינוק ורץ גם את 42 הק"מ של המרתון. אבל את המניע לרדיפת האדרנלין הזאת קצת יותר קשה להבין. מה דוחף אותו? אחרי מה הוא רודף - או ממה הוא בורח? ולמה באובססיביות כזאת?

 

דניאל קרן מתמתח על גג מרכז עזריאלי. "יש בריצה איזו כמיהה לדבקות דתית  במשהו חילוני. יש בה מסירות, סגפנות וגם רגעי התגלות" דניאל קרן מתמתח על גג מרכז עזריאלי. "יש בריצה איזו כמיהה לדבקות דתית במשהו חילוני. יש בה מסירות, סגפנות וגם רגעי התגלות" צילום: עמית שעל

 

 

מסע של חודשיים בכל שנה

 

קשה לשים את האצבע על משהו ספציפי ברקע של קרן שיסביר את התשוקה לאקסטרים, למתיחת גבול היכולת והמאמץ לרמות קיצון מפחידות כאלה. הוא גדל בבית דתי בירושלים, בן לנגר ניצול שואה ולמורה, התחנך בישיבה בשכונת בית וגן, ובגיל 25 חזר בשאלה. בהתחבטויותיו הארוכות בנושאי אמונה שקדמו להחלטתו להוריד את הכיפה אפשר אולי למצוא את הזרעים הראשונים לאובססיה שבה בחר, לשגרת האימונים הקפדנית שהחליפה במובן מסוים את רוטינת החיים הדתיים. ובכל זאת, רבים עוזבים את הדת; לא רבים נוסעים להיצלות בחום של הסהרה ולקפוא בקור המצמית של הקוטב הצפוני.

 

גם קרן לא הגיע לפעילויות האקסטרים שלו מיד. קודם לכן נרשם ללימודי ראיית חשבון וכלכלה באוניברסיטה - אולי התחומים הרחוקים ביותר מדימוי איש הברזל ההרפתקן. הוא נישא בגיל 27 ונסע לניו יורק לעבוד בתחומי הכספים וההייטק. בזמן מגוריו שם נכנסה הריצה לחייו באופן אקראי כאשר שכנה חיפשה שותף ריצות לבעלה. דניאל התנדב, וגילה שיש לו כישרון מיוחד לתחום. בתום חמישה חודשי אימונים השתתף במרתון ניו יורק, אך בשנים שאחר כך זנח את הריצה והתמקד באהבותיו האחרות: אמנויות לחימה וטיפוס צוקים והרים אתגרי. בשנת 2000, לאחר חמש שנים בניו יורק, חזר לארץ ושימש מנהל הפעילות הבינלאומית של פועלים שוקי הון (2007-2000). לאחר מכן, עד 2010, היה שותף בקרן השקעות עם השר לשעבר דני נווה, וכיום הוא שותף מנהל בקרן ההשקעות טלדן קפיטל עם עוזי הדר. במקביל המשיך לטפח את פעילויות האקסטרים שלו, וגם חזר לריצה באובססיביות מרשימה.

 

במסע לפסגת הר מקינלי שבאלסקה. 6,194 מעל פני הים, בקור שמגיע למינוס 60 מעלות במסע לפסגת הר מקינלי שבאלסקה. 6,194 מעל פני הים, בקור שמגיע למינוס 60 מעלות

 

איך מאזנים חיים בורגניים שדורשים זמינות מוחלטת עם חיים הרפתקניים כאלה, שהם עבודה בפני עצמם?

"עשרה מתוך 12 החודשים בשנה החיים שלי נורמטיביים, פחות או יותר. בחודשים האלה אני עובד 10–12 שעות ביום, מהבוקר עד הערב. לפני שעות העבודה אני רץ, ואחריהן אני מתאמן באמנויות לחימה. רק חודש או חודשיים בשנה מוקדשים למסע. נכון שצריך דרייב חזק בשביל להחזיק את כל הדברים ביחד, אבל לי יש אותו.

 

"להיות עצמאי כמו שאני היום זה חיסרון, כי העסק הוא אתה ואתה הוא העסק, ולפעמים קשה להיעדר. לכן היום, לעומת שנים קודמות, אני נוסע פחות. אבל כשאני במסע אני מנסה לא ללכת עם טלפון פתוח, כי ההתנתקות היא גם חלק מהעניין. אני לא רוצה להיות כל הזמן במוד של עבודה, במיוחד במסעות המורכבים והמסובכים. אתה חייב להיות פנוי מנטלית, לא רוצה שפתאום יתקשרו אליך עם משהו שיטריד אותך".

 

את כל התובנות שאסף על ריצה במשך השנים מתעד קרן בספרו, "ספר הריצה השלם", שיצא לאור בימים אלה (הוצאת פוקוס). בספר משולבים קטעי יומן אישי של קרן ממסעות האקסטרים שלו בעולם, והוא כולל הדרכה טכנית ומנטלית לרצים ותיקים ולרצים בפוטנציה. "כנראה יש לי נפש של מורה, שירשתי מאמי, ואיזשהו רצון לשתף בתובנות שצברתי".

 

בשנים האחרונות יש זינוק ניכר בפופולריות העולה של ספורט הריצה בארץ. במרתון ירושלים, למשל, השתתפו השנה 25 אלף איש, לעומת עשרת אלפים אשתקד. לקרן יש תרומה לפופולריות הזו, כמי שייסד לפני חמש שנים את מרת"א, מועדון ריצות ארוכות שמונה 600 מתאמנים בדרגות קושי שונות, ואת מועדון רצי תל אביב.

 

"בצד הפרקטי, ריצה היא הדבר הכי זמין", הוא מסביר את הפופולריות הזו. "ניר ברקת, שמואל חרל"פ ואברום בורג רצים, והבוקר קראתי כתבה שבה מוזכר שסטנלי פישר רץ. 'אני רץ משמע אני קיים', זה הבון טון. לא צריך כישרון מיוחד כדי לרוץ, לא קואורדינציה מיוחדת, לא יכולת פיזיולוגית נדירה. כל אחד יכול לרוץ. יש בה גם איזשהו ביטוי לצדק פואטי, במובן של 'תתאמן, תשתפר': בחיים האמיתיים לא תמיד אנשים מקבלים כגמולם, ואילו כאן תקבל בוודאות את הפרס שלך. זה דבר מאוד מנחם. הריצה עצמה היא פעולה די פשוטה. הולכים, ואז מגבירים קצב עד שעוברים לריצה. רק חשוב לא להציב מטרות גרנדיוזיות בזמן קצר: מי שלא רץ עד היום מטר, לא אמור בעוד חודשיים לרוץ מרתון. רוב האנשים מתנפצים על חומות הציפיות האלה.

 

"מעבר לזה, מבחינתי ריצה היא הכלי האולטימטיבי לשינוי חיים. אם מתמידים בה לאורך זמן ובדבקות, היא תורמת לרוגע, לאיזון, נותנת זמן לעבד דברים בצורה מאוד יסודית ומותירה מעט מאוד אנרגיה לכעס.

 

"יש ספר נורבגי יפהפה, 'רעב' של קנוט המסון, שמספר על רעב שנכפה על מישהו ומתארך מאוד, וכולל תיאורים של רעב זוחל שאפשר כמעט להשתגע איתו. אבל הגוף מסתגל לכל ופשוט ממשיך. כשהתחלתי לרוץ, 5 ק"מ נראו לי מאוד מאתגרים. אבל אז אתה רץ מספיק פעמים 5 ק"מ, ו־8 ק"מ, ו־10 ק"מ, המרחקים עולים ואתה מגיע למצב שבו אתה יכול לרוץ 30 ו־40 ק"מ ולפעמים גם 50 ו־60, ואחרי זה 100 ו־200. לא הייתי מתייחס לזה בצורה הרואית. גולשים לשם בהדרגה. מטרות לא ריאליות גוררות ייאוש".

 

אדם מן היישוב יכול להגיע למקומות כאלה?

"לאנשים מן היישוב יש יכולת להגיע הרבה יותר רחוק ממה שנדמה. השאלה היא אם יש להם את הדרייב לבדוק את זה. זאת בסך הכל שאלה של אושר - האם האדם שלם, מאושר ושמח בחלקו. הדלאי למה מעולם לא רץ מרתון, ונראה לי שהוא אדם מאושר. אני לא מטיף או מיסיונר של פעילות אקסטרים, אבל מבחינתי הריצה והדברים האחרים שאני עושה מקרבים אותי לרגעים של אושר, נותנים לי תחושה של מיצוי של החיים. גם האנשים המאושרים ביותר לא מאושרים בכל רגע ורגע בכל יום. הם חווים רגעים של אושר. אנחנו לא יכולים לזמן את רגעי האושר האלה, אבל הריצה מכינה את הקרקע לקראתם".

 

במרתון החולות במדבר סהרה.  250 ק"מ בשישה ימים ובחום של 55 מעלות בצל במרתון החולות במדבר סהרה. 250 ק"מ בשישה ימים ובחום של 55 מעלות בצל

 

לטפח את שרירי הנפש

 

ערימת דפי פוליו מצהיבים, שקרן שומר עליה בקפדנות בביתו, מרמזת אולי על הזרעים המוקדמים לנחישות ולאדיקות החריגות שלו. בכתב סדור ומדויק לאורך עשרות עמודים, שום אות אינה מרושלת או עייפה, מופיעים סיכומים שכתב בגיל 20 בנושאים פילוסופיים־אמוניים, וכוללים קטעים ארוכים מתוך "מורה נבוכים", "הכוזרי" וכתבי פילוסופים יוונים. "היו לי הרבה התחבטויות בענייני אמונה, והייתי די אובססיבי עם הסיכומים", קרן מסביר. "לקח לי זמן להבין שהפתרון אינו רציונלי, שזאת פשוט החלטה להאמין.

 

"כשנסעתי לטייל בחוץ לארץ אחרי הצבא ראיתי בוונצואלה אנשים הולכים עם לולב מקודש לכנסייה, וזה הדליק אצלי נורה אדומה. בהונג קונג ראיתי במקדש אדם מתפלל בדבקות קיצונית מאוד, והצירוף של כמה ביטויי אמונה חיצוניים כאלה, בלי קשר ליהדות, בצירוף קריאת הספר 'קיצור תולדות הזמן' והבנת גודל היקום ותורת היחסות — קעקעו את כל יסודות האמונה שהיו בי. ואז מצאתי את עצמי נכנס לעולם של אמנויות הלחימה. הן היו מקום טבעי בשבילי כי זאת התעסקות הוליסטית שנותנת משמעות מובנית, סטרוקטורלית לחיים, שמחליפה את הסטרוקטורליות הדתית. פתאום היה לי משהו שהחליף את 'שולחן ערוך' מבחינת הפרקטיקה ואת הרמב"ם מבחינת פילוסופיה". הוא יצא לגיחות ליפן כדי ללמוד מהמקור. "היה בי רצון להבנה עמוקה, לחתירה לעומק העניין, רציתי לינוק מהשורש. בסוף זה התגלגל לטיפוס הרים וצוקים ואחר כך לריצה".

 

בינתיים התלבט מה לעשות בהמשך חייו במישור המעשי. "אני איש של קיצוניות, אז התלבטתי בין לימודי קולנוע לראיית חשבון. בסוף הנפש ההרפתקנית לקחה אותי לראיית חשבון, אבל מאז עשיתי כמעט עשרה סרטים על המסעות שלי. נראה שהייתי צריך לפצות את עצמי על הבחירה בראיית חשבון".

 

האם אפשר לטפח עוצמות נפש כמו שמטפחים מסת שריר וכוח סיבולת?

"חד־משמעית, כן. תעצומות נפש הן בעיניי כמו שריר, שאינך מודע לו או לעוצמות שלו עד שאתה נדרש להפעיל ולאמן אותו. אנשים בדרך כלל מגלים תעצומות נפש רק כתוצאה מטרגדיות שהחיים מטילים עליהם. להקים את עצמך בחמש וחצי בבוקר לריצה דורש תעצומות נפש, משמעת ונחישות שעד שאתה לא נדרש להן אתה לא יודע שיש לך. אותן תעצומות נפש נדרשות גם כדי לסיים את הקילומטרים האחרונים של ריצת מרתון או אימון קשה. אתה מפתח עם הקושי פמיליריות מסוימת, סוג של היכרות אינטימית, ואתה לומד איך להתמודד".

 

איך אתה מתמודד עם רגעי משבר?

"אני מחכה להם. רגע משבר הוא פתטי עד כדי גיחוך בהופעה שלו. הוא מאוד צפוי, כמו הנגאובר. הוא תוקף במקומות הכי פרוזאיים, ולא במרחבי הקרח באנטרקטיקה. זה נמצא בכל שבת בבוקר כשהשעון מצלצל בארבע־חמש בבוקר ואתה צריך לגרור את עצמך מהמיטה. בחוץ גשם ורוח, ובמיטה נעים והגוף רוצה להמשיך לישון, אבל אתה חייב לצאת לאימון. זה רגע משבר קשה מאוד. הוא נמצא גם במרתון תל אביב ברחוב אבן גבירול לקראת הקילומטר ה־16 או ה־18. דחיפת הגוף לשיאים ולהישגים היא קשה".

 

קרן במרתון בסהרה. כאבי תופת בכפות הרגליים קרן במרתון בסהרה. כאבי תופת בכפות הרגליים

 

ההנאה שבקושי

 

קרן מדבר על קושי, אף פעם לא על סבל, אבל בסרטונים שלו רואים היטב גם את הרגעים המודחקים. במירוץ בסהרה רואים כיצד הוא סובל מכאב בפניו מצריבת השמש ומכאבי תופת בכפות רגליו האדומות והנפוחות המבצבצות מבעד לחבישה יסודית. "לפנינו 20 ק"מ שלא נגמרים", הוא אומר למצלמה. "משהו לא הגיוני במרחקים האלה. בין התחנות לוקח יותר מדי זמן (....) זוועה. אני נורא רעב ולכן נגמר לי קצת הכוח. כפות הרגליים לא בסדר. לקחתי כדור נגד כאבים לפני 52 דקות, אז בעוד שמונה דקות הכאב אמור להפסיק".

 

וכל זה הוא כאין וכאפס לעומת הקושי במסעות לקוטב. "המסע לקוטב הצפוני היה מסע קשה מאוד, על פני ים קפוא, בתוך שדה ענק של קרחונים גבוהים", מספר קרן. "יום אחד בקוטב קשה בערך פי 50 מתחרות איש הברזל, ופי עשרה מהיום הכי קשה בטיפוס על האוורסט. המאמץ הפיזי והמנטלי גדול מאוד. אנשים חושבים ששעת ריצה היא משעממת, תחשבי על צעדה של 12 שעות בתוך ענן לבן, על קרח, כשאת לא רואה כלום.

 

"בגרינלנד עברנו 600 ק"מ ב־30 יום. את הקוטב הצפוני, מסע של 800 ק"מ, תכננו לערוך ב־45 יום, אבל תנאי מזג האוויר היו קשים בצורה בלתי רגילה, הטמפרטורה הגיעה למינוס 70 מעלות, אתה סוחב מזחלת של 120 ק"ג. הצלחנו להיות שם בסך הכל ארבעה שבועות עד שהזמנו חילוץ". קרן נראה בתמונות מהמסע עטוף בשבע־שמונה שכבות של גטקעס עבים, שומר בתוך שק השינה נעליים ופריטים אחרים מחשש שיקפאו.

 

בחציית הקוטב הצפוני. "הטמפרטורה הגיעה למינוס 70 מעלות, ונאלצנו להזמין חילוץ" בחציית הקוטב הצפוני. "הטמפרטורה הגיעה למינוס 70 מעלות, ונאלצנו להזמין חילוץ"

 

למה לחפש אושר תוך כדי סבל גופני כל כך גדול? למה הצורך הזה בסגפנות?

"אני נהנתן, מאוד חשוב לי להדגיש את זה. לחשוב על המסע כסבל זה כמו לפסול קונצרט בגלל בעיית חניה. אני מוכן להשקיע הרבה עבור ההנאות האלה. חלק אינטגרלי מכל הישג בחיים שלנו כרוך בקושי. תחשבי על לידה. אני לא נהנה מסבל ומקושי, אבל אני אוהב התגברות על קשיים גדולים. זה חלק משמעותי בחוויה, ואני מוכן לשאת בו אם אני מפיק ממנו תועלת. הקושי הוא כלי להשיג את האושר, זה חלק מעסקת החבילה. מי שרוצה לראות את הנוף צריך להתאמץ בעלייה להר, מי שרוצה לחוות את ההנאה והסיפוק בהנפת ידיים על קו הסיום של מרתון צריך לעבור 42 ק"מ, ומי שרוצה להניף ידיים אחרי 250 ק"מ במדבר, צריך לעבור 250 ק"מ במדבר".

 

מהם הרגעים הכי חזקים שחווית?

"היה רגע של אכזבה קשה מאוד כשנאלצתי להפסיק אחד מתוך שלושת הטיפוסים שעשיתי על ההימלאיה. נקלענו לסופת שלגים קשה ונאלצתי לעשות פניית פרסה 200 מטר לפני הפסגה, בגובה 8,000 מטר מעל פני הקרקע. מזג האוויר העמיד אותי ואת הבחור שטיפס איתי בסכנה גדולה. זאת תחושה של אכזבה, אבל זה לא טרגי, לא מסוג הדברים שגורמים לי לבכות. מי שמכיר אותי יודע שכאשר אני מאוד עצוב אני בוכה".

 

ורגעי שיא?

"היה לי רגע כזה באולטרה־מרתון בסהרה. רצנו ביום אחד מסלול של 90 ק"מ ומצאתי את עצמי בחשיכה מוחלטת, לבד, רחוק מכל הרצים האחרים שעקפתי, כשמעליי שמים זרועי כוכבים ושקט וכל מה שאני שומע זה את צליל צעדי הריצה שלי. זה היה בשעה השביעית או השמינית לריצה, הגוף נכנס למעין מצב של טייס אוטומטי, והיה מעין רגע של התגלות, שבו אתה מבין למה אתה שם בעצם - סוג של הרמוניה מוחלטת של הגוף עם הטבע, עם הסביבה, אושר גדול.

 

"היה לי גם רגע שיא מיוחד כשיצאתי עם גלשן אוויר והמראתי בגלישה אווירית ממושב רמות לכיוון הכנרת. התחושה הזאת של המעוף עם הכנפיים באוויר זאת תחושה שמעט מאוד דברים ישתוו לה".

 

למה אתה נשמע כמו אדם דתי?

"יכול להיות שאני בעצם מחפש לעצמי חוויות דתיות, במובן החילוני. יש בריצה איזו כמיהה לדבקות דתית במשהו חילוני. יש בה מסירות, סגפנות וגם רגעי התגלות. לא במקרה פתחתי את ספרי בפרק 'אלוהי הריצה'. אלה הרגעים המעטים שבהם מתבהרת או מתגלה לך המהות של הריצה".

 

מצאת את קצה גבול היכולת שלך?

"עוד לא חציתי את הקו, אי אפשר לדעת מה המקסימום עד שלא נתקלים בו, אבל בהחלט דחפתי את גבולות המעטפת, עד כדי כך שבהרצאות אני מסתכל פתאום ושואל לרגעים אם באמת אני עשיתי את כל הדברים האלה".

 

בן כמה אתה?

"עזבי".

 

אתה, שרצת את מירוץ הסהרה הקשה בעולם, שישנת תלוי מעל תהום בצוק אל קפיטן, רגיש לנושא הגיל?

"יש לי עוד הרבה נקודות חולשה, פשוט לא שיתפתי אותך בהן".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x