מילון כלכליסט

תמונת פוסט מספר - 675 
 

למה הטבע משקר?

מאות חיפושיות זעירות חוברות יחד במטרה לייצר מצג שווא של דבורה גדולה, דג שמש מתחזה לנקבה כדי להטעות את הזכרים השולטים, ותינוקות אנושיים מזייפים בכי וצחוק רק עבור תשומת לב. עולמנו מלא בהונאות - אבל למה בעצם?

אורן הרמן 02.09.12

 

מאת: אורן הרמן

אריסטו היה ציניקן. התנ"ך אולי מטיף ל"אהבת לרעך כמוך", אבל הפילוסוף היווני הבין את המציאות באופן מפוכח יותר. "הרגשות החברותיים שאנו חשים כלפי אחרים", הוא כתב באתיקה, "נובעים מהרגשות החברותיים שאנו חשים כלפי עצמנו".

אלפיים שנה מאוחר יותר, ב-1776, הפילוסוף הסקוטי דייויד יום, שהיה בן 26, פירט ב"מסכת טבע האדם" את מה שאריסטו הבין אינטואיטיבית: "אני לומד לעשות למען האחר, מבלי לחוש טוב לב אמיתי כלפיו; כיוון שאני צופה שהוא יעשה למעני את אותו הדבר בדיוק". באותה השנה שכנו של יום באדינבורו, הכלכלן אדם סמית, ניסח משפט שצוטט רבות מספרו עושר העמים: "איננו מצפים לארוחתנו הודות לטוב לבם של הקצב, מבשל השיכר או האופה, אלא הודות לדאגתם לענייניהם.. פרט לפושט היד, איש אינו בוחר להיות תלוי אך ורק בטוב לבם של אחרים".  נראה שהעולם מסתובב הודות לדלק האהבה העצמית.

אך האם ייתכן שהאהבה העצמית תוליד לצד שיתוף הפעולה גם הונאה? האם ההכרח לדאוג לעצמי הוא כה גדול, שהוא עשוי להוביל אפילו להונאה עצמית? רוברט טריברס, אחד המוחות הביולוגים המובילים בדורנו נע בספרו The Folly of Fools בין גנים אנוכיים, חרקים מזן המקלונאים, התרסקות מטוסים, והסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומגיע בסופם למסקנה דומה לזו של אריסטו:  אנו, בני האדם, מרמים את עצמנו - לרוב, אם לא תמיד - על מנת להונות טוב יותר אנשים אחרים למען רווחתנו האישית. החל מהערכות מוטעות של הערך העצמי וכלה בנרטיבים היסטוריים מומצאים של עמים, האהבה העצמית המסובבת את העולם מוזנת על ידי הונאה עצמית. והמחיר, כמו הרווחים, עשוי להיות משמעותי. 

על שקרים, ציפורי קוקייה ודגי שמש

ההונאה מגיעה לפני ההונאה העצמית, כמובן, והטבע מלא בה. קחו לדוגמה את הסחלבים. שליש מ-26,000 הזנים השונים של הפרח מתרבים על ידי כך שהם גורמים ליצורים המאביקים אותם לחשוב שהם נהנים מתגמול שאינו קיים (כמו למשל הזדווגות עם עלים בדמות נקבה). או זן של תמנון שיכול לשנות את דפוסי הצבע על עורו שלוש פעמים בדקה במשך ארבע שעות, ולבלבל עד כדי טירוף את טורפיו. אנטילופות ממין זכר נובחות נביחות אזהרה כדי לגרום לנקבות המבוהלות להישאר בסביבתם במקום לחפש זכר אחר. ציפורי קוקייה גורמות לזני ציפורים אחרים לחשוב שהביצים שהגניבו בחשאי לקנים שלהן שייכות להן, ונותרות נטולי דאגות בזמן שה"הורים המאמצים" נושאים בנטל גידול הגוזלים. דגי שמש זכרים וכחולי-זימים שנולדו קטנים יותר משאר הזכרים מחקים נקבות כדי לגרום לזכרים הדומיננטיים לסבול אותם במחיצתם, שם יוכלו להפרות נקבה, בגנבה, כשעומדת בפניהם הזדמנות; הזכר הפתי כנראה חושב שהוא חולק מיטה עם שתי בנות.

האופוסום מזייף מוות, DNA ויראלי מרמה DNA בקטריאלי (ו-DNA מכל סוג אחר) ופרפר אכיל לגמרי מזן Viceroy מטעה את הטורפים החוששים מהדנאית המלכותית הרעילה. אפילו חיפושיות זערוריות תמימות מזן blister beetle מתגלות כרמאיות ערמומיות: זמן קצר לאחר שהן בוקעות מהביצים, מאות חיפושיות-תינוקות, ולעתים אף אלפים, מחליקות במעלה גבעול דשא ויוצרות כמכלול משהו שנראה כמו יצור חדש לגמרי. היצור הזה, שלא במקרה, נראה כמו דבורה מזן digger bee, ואף מפיץ פרומון, או בושם, כשל אותה דבורה. כשדבורה תמימה ממין זכר המעוניין להזדווג מגיע לאזור, הוא עולה על הנקבה המזויפת ובמהרה מתכסה בחיפושיות קטנות הנצמדות אליו. החיפושיות בתורן עוברות הלאה כשהזכר פוגש נקבה אותנטית, תופסות עליה טרמפ אל תוך מאורת הדבורים, בה יאכלו את האבקה שהיא ליקטה במאמץ רב, ובסופו של דבר גם את זחליה. הטבע רווי בתחבולות. בין טפילים ופונדקאים, זכרים ונקבות, הורים וצאצאים, טורפים ונטרפים, צמחים ובעלי חיים, ההונאה נמצאת בכל מקום.

ואם הטבע הוא התגלמות העורמה, מה לגבי בני האדם? בכי וצחוק מזויפים והתפרצויות זעם אצל תינוקות וילדים הם סימנים לכך שההונאה מתחילה מוקדם; כאב הלב הכרוך בהתנהגות מופקרת אצל נשים וגברים, לצד מניפולציות מעוררי אשמה בהם משתמשים זקנים הם סימנים לכך שאנחנו אף פעם לא מבוגרים מכדי להונות. טריברס אוהב את הדוגמאות הסקסיות: ידעתם למשל שהיחס בין היקף המותניים והירכיים של נשים הוא מעט יותר חטוב וסימטרי בעת הביוץ, ושלפי מחקרים מסוימים נשים צפויות יותר לצוץ בפאבים בימים אלה, בלי בן זוגן ובלבוש חשוף במיוחד? ( חשפניות, כך נטען, מרוויחות 30% יותר לשעה כשהן מבייצות ולא משתמשות בגלולה למניעת היריון). ידעתם שלגברים הומופובים יש יותר סיכוי להתגרות מפורנוגרפיה הומוסקסואלית בהשוואה לגברים הטרוסקסואלים שאינם הומופובים? או שבג'מייקה יש ביטוי המציין יצירת צאצא מחוץ לנישואים שנראה בדיוק כמו האב המקורנן? - זה נקרא "to cut a man a waistcoat". ההונאה נפוצה בקרב בני האדם מאותן סיבות שהיא שכיחה בטבע: אינטרסים סותרים מובנים, אם בין נשים לגברים, אמהות לאבות, או הורים לילדים.

טריברס, שזיהה קונפליקטים במקום שבו אחרים ראו הרמוניה, פיצח את ההיגיון שמאחורי מערכות יחסים כאלה בתחילת שנות השבעים, והרעיונות שלו הולידו תחומי מחקר שלמים בחקר ההתנהגות והגנטיקה. הם גם הולידו מספר תחזיות. אחת הפחות נעימות שבהן הייתה שכיוון שלאבות ולאמהות יש אינטרסים שונים בכל הקשור לעובר (האבא רוצה תינוק גדול יותר מאשר האמא רוצה), גנים זהים בכרומוזומים שהשניים תרמו לצאצא יילחמו על השליטה בגדילת העובר. ואכן, בשנות השמונים ביולוגים החלו לגלות גנים שרמות הביטוי שלהם השתנו בהתאם להורה שממנו הגיעו. לדוגמה, פקטורי גדילה דמויי אינסולין 2, הנקראים Igf2, מגבירים את קצב חלוקת התאים בעובר כדי שהתינוק יהיה גדול יותר בעת הלידה, כך שהעותק שלו על כרומוזום X מהאב מופעל, ואילו העותק שלו על כרומוזום X מהאם כבוי. הנקודה היא שהגן יודע מניין הוא הגיע, בהתאם להיגיון הבסיסי של הקונפליקט הגנטי שטריברס תיאר שנים לפי שהתגלתה ההחתמה הגנומית. כיוון שהיא מטשטשת את ההבחנה הברורה בין הגוף המתכלה לדנ"א האלמותי, התובנה הזו קוראת תיגר הן על תיאוריות האבולוציה שלנו והן על תיאוריות התורשה.

פרופ' רוברט טריברס  

היצור המוזר שמרמה גם את עצמו

למען האמת, הונאה פחות מסובכת להבנה מאשר הונאה עצמית. כמו דייויד יום ואדם סמית' לפניו, טריברס הבין בשנות השבעים שנתינה יכולה לשרת את האינטרסים של הפרט אם התגמול משיתוף פעולה עולה על המחיר. באמצעות ההיגיון של תורת המשחקים הוא הראה שעיקרון "שמור לי ואשמור לך" קביל מבחינה אבולוציונית; עד מהרה "אלטרואיזם הדדי" סייע להסביר התנהגויות של הקרבה שלא ניתן היה להבין אותם אחרת. אולם טוב לב דורש חוש צדק מפותח, כיוון שיש צורך בחוש צדק כדי להעריך חוסר כנות: במשחקי אמון, במיוחד כאלו בהם יש מרווח זמן בין ה"שמור לי" לבין ה"אשמור לך", רמאים יכולים לחגוג על חשבון כולם. וכך, במעין מלחמת חימוש, ועל פני משק האבולוציה, לוטשה אצל יונקים חברתיים האינטליגנציה, והלכה וצמחה. בעיני טריברס, העובדה שחוסר כנות "תמיד הייתה הפצירה ששימשה לחידוד כלים אינטלקטואליים של אמת" היא אירונית. אולם הוגנות גם היא כנראה אחת מהתוצאות של מירוץ החימוש: אחרי הכל, במשחק הזה צריך ללמוד איך להבדיל בין שותפים לדרך לבין שרלטנים.

ועדיין, אם האבולוציה עשתה כזו עבודה טובה בחידוד החושים שלנו בכל הקשור לזיהוי הונאות, למה כל המידע על העולם שעבדנו קשה כל כך להשיג - באמצעות העיניים והאוזניים וחושי המגע והריח והטעם - מגיע למוח שלנו ואז מתעוות לגמרי? מדוע אנחנו משליכים את התכונות שלנו על אחרים, מדחיקים זיכרונות אמיתיים וממציאים אחרים, משקרים לעצמנו, מוצאים הסברים הגיוניים להתנהגות בלתי סבירה ובלתי מוסרית ובאופן כללי מכחישים אמיתות לא נעימות? 70% מהאנשים חושבים שהם נראים יותר טוב מהממוצע; 94% מהאקדמאים (כמה מפתיע!) חושבים שהביצועים שלהם טובים משל השאר. מדוע? התשובה, כפי שטריברס היה רוצה שנאמין, היא שהאפשרות להונאה מעלה את ההסתברות להתפתחותם של מנגנונים משוכללים יותר לזיהוי הונאה, שבתורה מעלה את הסבירות להתפתחות מנגנונים להונאה עצמית. תרמו את עצמכם כדי לרמות אחרים: האם יש דרך טובה יותר להסתיר את האמת? הונאה עצמית איננה אמצעי הגנה שנועד לגרום לנו להרגיש יותר טוב; היא כלי תקיפה שהטמיעה בנו הברירה הטבעית כדי לסייע לנו להונות אחרים לטובתנו אנו.

אם תחשבו על זה, הונאה עצמית נמצאת בכל מקום, ויש ממנה סוגים שונים. אחד מהם הוא "הטיית האישור" (confirmation bias): כולנו מאמצים עובדות התואמות את העמדות שלנו, ומתעלמים מאלו המערערות אותן. צורות של הונאה עצמית מגיחות גם במצבים של "אנחנו" ו"הם": תחלקו באופן אקראי חדר מלא אנשים לשתי קבוצות, למשל "אדומים" ו"כחולים", ותראו באיזו מהירות הללו מייחסים תכונות שליליות לקבוצה השנייה ותכונות חיוביות לקבוצה "שלנו". אם "אדום" דורך על "כחול", לדוגמה, יש סיכוי גבוה יותר שהאחרון יאמר "הוא לא מתחשב", אבל אם הדורך הוא מאותה הקבוצה של הנדרך, הוא פשוט יאמר, "הוא דרך לי על הרגל". באותה מידה, אם "אדומה" תהיה ידידותית כלפי "כחול", הוא יתאר את ההתנהגות שלה על פי רוב באופן יבש ותמציתי ("היא הסבירה לי איך להגיע לתחנת הרכבת"), ואילו "כחול" שיספק את אותן ההנחיות יתואר כ"אדם מועיל". כפי הנראה, ללכידות קבוצתית יש יתרונות אינדיבידואליים.

נרטיבים אישיים שגויים הם דוגמה נוספת, כפי שיודע היטב ההיסטוריון האמריקאי ג'וזף אליס. במשך שנים אליס, שחיבר ביוגרפיות נהדרות על האבות המייסדים של ארה"ב, סיפר לסטודנטים שלו שהוא גיבור מלחמת וייטנאם ששירת ביחידה האווירית ה-101, כשלמעשה היה באותו הזמן סטודנט ולאחר מכן מרצה להיסטוריה באקדמיה הצבאית בווסט פוינט. אליס מעולם לא הציב את כף רגלו בוייטנאם והוא נתפס והתנצל, אבל רובנו יוצרים ללא הרף נרטיבים פיקטיביים לעצמנו ולא מייחסים לכך כל חשיבות. חלק ניכר מההונאה העצמית הוא בלתי מודע: בכנות טיפוסית טריברס מספר לנו כיצד בזמן שהוא מרצה הוא נוהג לגנוב מעצמו גירים, רק כדי לגלות מאוחר יותר שלא נותר לו עם מה לכתוב על הלוח.

המחיר של הונאה עצמית

בשאלות האלו הנוירופסיכולוגיה מספקת ממצאים מרתקים. מסתבר שבני אדם מתעוררים יותר פיזיולוגית מהצליל של הקול של עצמם מאשר מקולם של אחרים, אבל באופן בלתי מודע: בניסוי קלאסי מסוף שנות השבעים, קבוצת אנשים התבקשה להקריא את אותו הטקסט. ההקלטות נחתכו למקטעים קצרים ונערכה קלטת מאסטר עם טקסט יחיד המורכב מקולות שונים. המשתתפים חוברו למכונה שמדדה את מוליכות העור שלהם (galvanic skin response או-GSR), אשר לרוב גבוהה פי שניים כשאנו שומעים את הקול שלנו בהשוואה לקולות של אחרים. בשלב זה הקלטת הושמעה למשתתפים שהתבקשו ללחוץ על כפתור בעת שמיעת קולם. התוצאות היו מעניינות: אמנם חלק מהמשתתפים התכחשו לקול שלהם ואחרים ייחסו אותו לאחרים (זאת אומרת לא זיהו את עצמם), אבל בכל המקרים העור שלהם צדק. מעניין אף יותר הוא שכשהחוקרים גרמו לנבדקים להרגיש רע לגבי עצמם באמצעות הכשלתם במבחן פיקטיבי, הם התכחשו לקול שלהם אפילו יותר, ואילו אלו ש"קיבלו" ציונים גבוהים השליכו יותר את קולם על אחרים. תפיסת העצמי התרחבה בעקבות הצלחה והצטמצמה בעת כישלון, אולם הגוף דייק תמיד.

מה בדיוק קורה כאן? מידע מכל אחד מצדי המוח מגיע ליעדו דרך גשר הנקרא קורפוס קלוסום, המחבר את צדו השמאלי של המוח לצדו הימני; ההמיספרה השמאלית שולטת על צדו הימני של הגוף, וההמיספרה הימנית בצדו השמאלי. האם שמתם לב אי פעם שכשאתם מחפשים פריט כלשהו, למשל מפתחות, אתם רואים אותם בשדה הראייה השמאלי שלכם רק לאחר שאתם אומרים את המילה "מפתחות" בקול רם? ההנחה היא שהמידע לא מחולק באופן שווה בין שני צדי המוח דרך הקורפוס קלוסום, אלא שכשהצד הימני של המוח שומע את שם החפץ הנחשק, פתאום שדה הראייה השמאלי וחוש המישוש מתעוררים. טריברס סבור שהתופעה הזו קשורה להונאה עצמית. כפי שקורה לעתים קרובות, הממצאים שלו נובעים מהחוויות האישיות שלו (תכונה שהוא חולק עם צ'רלס דרווין, דרך אגב): טריברס שם לב שמגע "בלתי מכוון" בנשים (המרכאות שלו) מגיע אך ורק מידו השמאלית ומפתיע את המוח השמאלי, השולט בפעולות המוטוריות של פלג הגוף הימני. הצד השמאלי והימני מתמחים בדברים שונים. האימפליקציה היא שפיתחנו ארכיטקטורת מוח המאפשרת להונאה העצמית לעשות מה שטוב לנו. לפעמים, כנראה, עדיף להסתיר את האמת, במיוחד מעצמנו.

הפסיכולוגיה החברתית נוטה להסכים עם הרעיון. הטענה היא שבתרבויות שונות הכלל השולט הוא צביעות מוסרית: אנשים נוטים לשפוט אחרים בחומרה רבה יותר משהם שופטים את עצמם על אותה העבירה. אך אם מעמיסים על אנשים מבחינה קוגניטיבית, למשל מבקשים מהם לשנן סדרת מספרים בעת שנדרש שיפוט מוסרי, ההטיה בעד העצמי נעלמת. "הממצאים מעידים כי מושרש בנו עמוקות", כותב טריברס, "מנגנון המנסה להעריך הערכות צודקות מבחינה אוניברסלית אולם יכולות 'גבוהות יותר' מטות את העניין לטובתנו". ונשאלת השאלה: האם יש לכך מחיר?

עלות ההונאה בטבע יכולה להיות מוחשית: לדוגמה, המקלונאים הפכו לארוכים וצרים כדי לחקות זרדים וענפונים, אולם לשם כך הם ויתרו על יתרונות הסימטריה: אחד מתוך זוג כל איבר - כליה, שחלה, אשך - הפך לאורך 50 מיליון שנות אבולוציה לקורבן של הצטמצמות החלל הפנימי. לעומת זאת, קשה לקבוע אם ההונאה העצמית קיימת בטבע. טענה מעוררת מחשבה שטריברס מעלה היא שכמו אצל בני האדם, ציפורים מסוימות מפגינות גירוי פיזיולוגי חזק יותר לקריאות של עצמן בהשוואה לקריאות של ציפורים מאותו הזן או מזנים אחרים. האם ניתן לאלפם לנקר על כפתור כשהן שומעות את קולן, והאם ייתכן שציפורים שהפסידו יותר בקרבות סטטוס ינקרו אם כך פחות, כמונו בדיוק?

גם אם אנחנו לא עתידים לפצח את המוח הפראי בזה הרגע, האם לפחות באפשרותנו למדוד את מחיר ההונאה העצמית שלנו, בני האדם? טריברס מציע רעיון מעניין: לעומס הקשור בשקרים, גם בלתי מודעים, יש השפעה שלילית על המערכת החיסונית. הסיבה לכך היא שחסינות בריאותית היא דבר יקר, הדורש שרפת אנרגיה וצריכת חלבונים רבים. מאותו הסיבה יש למערכת החיסונית מאגר אנרגיה שיכול לשמש למטרות אחרות, לעתים, כך טוען טריברס, "בלחיצה על מתג מולקולרי". צריך לקבל החלטה: האם לתקוף זכר אחר בתקווה לקיים יחסי מין עם נקבה, או להשקיע בפנים הגוף כדי להילחם בטפיל? מיד הגוף מקצה משאבים ו"גונב" ממאגרי מערכת החיסון כדי לעבור למצב קרב. לא מפתיע אם כך שרמות טסטסטורון גבוהות קשורות לתגובה חיסונית חלשה יותר, שמחלות קשורות לרמות טסטסטורון נמוכות יותר (הגוף מעביר את ההשקעה למערכת החיסונית), או שנישואים, המורידים את רמות הטסטסטורון בגברים, מאריכים את תוחלת החיים.

אבל בין אם המונוגמיה היא מחלה המאריכה את החיים שלנו, ובין אם לא, הנקודה העיקרית היא שהבחירות שלנו כרוכות בפסיכולוגיה, עם מידה גדולה או קטנה יותר של הונאה עצמית. וזה, בתורו, משפיע על המערכת החיסונית שלנו. טריברס מצטט מחקרים המראים שכתיבה על טראומות עשויה לשפר את התפקוד החיסוני של הכותבים. אין ספק שחשיפה רגשית קשורה ליתרונות חיסוניים עקביים – זוהי הסיבה האמיתית שביקור אצל הפסיכולוג ישפר את התחושה שלכם. גם ההפך הוא נכון: אצל מטופלים החיים עם איידס ובמקביל מכחישים שנדבקו בנגיף, רמות התפקוד החיסוני נמוכות יחסית, והמחלה נוטה להתקדם אצלם מהר יותר בהשוואה לאלו המודים בכך. נראה שהאמת בריאה בשבילנו. על בסיס הממצאים האלה בלבד, אפשר היה להחשיב את מדיניות "אל תשאל, אל תספר" (don't ask don't tell) בנוגע לזהות מינית הומוסקסואלית, שסוף סוף בוטלה בצבא האמריקאי, לאסון אימונולוגי.

האם יש ביכולתנו לעשות משהו כדי לתקן את השיגעונות שלנו? טריברס חושב שזה קשה, אך אפשרי. המודעות לעובדה שהוא מקלל בלב חבר לעבודה, למשל, עזרה לו להימנע משבירת כוסות בעת רחיצת כלים, או מדירסת סטודנטים בקמפוס. הוא ממליץ שלא לעשות את שני הדברים בבת אחת! אבל אפשר גם להתמודד עם בעיות בקנה מידה גדול יותר. לדוגמה, כדאי שעובדים סוציאלים ומורים יהיו מודעים לכך שלהתעללות מצד בן משפחה קרוב לוקח בממוצע זמן רב יותר להתגלות בהשוואה להתעללות מצד אדם זר או פחות קרוב (לשם כך, טוען טריברס, יש ללמדם שהיגיון "הגן האנוכי" אחראי להדלקת מנגנוני התנתקות רגשית ו/או זיכרון סלקטיבי לטובת "שמירה על חזות חיובית"). חברת התעופה קוריאן אייר נהנית מהיסטוריה נטולת כל רבב מאז שיועצים יישמו תוכניות שהגבירו את העצמאות והאסרטיביות של טייסי המשנה, בעוד שבשנים 1988-1998 שיעור התאונות הקטלניות היה גבוה פי שבעה עשר מאשר בחברת תעופה אמריקאית ממוצעת. לטענתו של טריברס, הרצף הארוך של אסונות תעופה נבע מהכבוד המושרש בתרבות הקוריאנית לסמכות, שמנע מטייסי משנה צעירים לצאת כנגד קברניטים יהירים שהונו את עצמם. גם מלחמות נובעות בעיקרן מביטחון מופרז של מנהיגים מושחתים ונוטלי סיכונים, השיכורים מאשליית השליטה וחסינים אישית להשלכות ההרפתקאות שלהם. ככל שנכיר בכך יותר, נילחם פחות. 

 למה אנחנו משלים את עצמו לרעה

אבל רגע: אם האמת טובה לבריאות, האין זה סותר את הטענה שהונאה עצמית נוצרה בתהליך הסתגלותי? למען האמת, כן, לפחות במידה הדורשת הסבר. ומה לגבי העובדה שאנחנו בדרך כלל משלים את עצמנו בדרכים שליליות, במקום להאדיר את עצמנו - חושבים שאנחנו שמנים או רזים או טיפשים יותר מכפי שאנחנו במציאות? או העובדה שתרבויות שונות מתייחסות לאמת ולשקר בדרכים שונות, ושאלו משתנים במהלך הזמן ובצו השעה? טריברס לא מתייחס לנקודות האלו, וגם לא לאפשרות שאנו מרמים את עצמנו לעיתים פשוט מפני שמחיר האמת גבוה מדי: אתה אומר לעצמך שאתה אוהב את אשתך מפני שלעזוב את הבית זו אפשרות מסויטת. שהמערכת החיסונית וזו הפסיכולוגית קשורים זו בזו הוא רעיון מרתק, אבל אם לומר את האמת, בשלב זה עדיין מאד ספקולטיבית. ספקולטיבי עוד יותר הוא הטיעון, שמסיבות גנטיות, דתות צפויות להתפלג לכתות יריבות באיזורים רווי טפילים. או שלפי ההיגיון של השקעה גנטית, נשים אמורות להיות טובות יותר בזיהוי הונאה, או שככל שמשהו חכם יותר, כך הוא יטה יותר להיות ערמומי.

לגבי חלק מהטענות הללו, אין ראיות חותכות, ולגבי רובם – אין ראיות כלל. מה שברור הוא שגורמים רבים משחקים בנושאים האלו תפקיד, גם אם טריברס עומד רק על אלו האבולוציוניים. הניסיון להכניס תופעות מגוונות כמו מקלונאים, תאונות אוויר, היווצרותן של דתות ומלחמות תחת אותו היגיון גנטי משול לנסיון להסביר מדוע יתד עץ עגולה לא נכנסת לחור משולש באמצעות פניה למבנה של השריג האטומי של העץ במקום לגיאומטריה של היתד. הרזולוציה פשוט לא מתאימה. אחרי הכל, התרבות וההיסטוריה לא ניתנים לצמצום לביולוגיה. 

להגנתו, טריברס מודע לכך היטב: "שמתי לב שהסטנדרטים הקשורים לטיעונים שלי שאני מוכן לקדם נמוכים יותר" הוא מודה בענווה, בו בעת שהוא נושא דגל סוציוביולוגי בלתי מתנצל. אבל זו הייתה השיטה של טריברס לאורך כל הדרך: לספק תיאוריות במשיחות לוגיות רחבות שאחרים יוכלו להעמיד לניסוי ולכמת. "לא הייתי יכול לבצע מבחן T גם אם היו מצמידים לי אקדח לרקה", אמר חתן פרס קרפורד היוקרתי לקהל משועשע במיקרוסופט לאחרונה, ללא כל צניעות מזויפת. הכנות העצמית האכזרית של טריברס, על כישלונותיו עם נשים, צריכת סמים, מאבק ממושך וקשה בתסמונת דו-קוטבית מתישה - כל אלו מוסיפים לאמינות שלו. גם הסלנג, איכשהו, וניבול הפה חסר העכבות עושים את שלהם. כמו ההיסטוריון האמריקאי ג'וזף אליס, שלכד אולי את המהות של ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון בדיוק משום שהוא עצמו חלק עמם את אותם המגרעות, טריברס חווה קונפליקטים פנימיים, וייתכן שחלק ניכר מהתובנות המבריקות שלו נובעות מכך. יש צדק אולי בפתגם האמריקאי: "it takes one to know one" - רק מי שהוא כזה יכול להרגיש כזה.

ועדיין, המדע, ספקולטיבי יותר או פחות, מבריק יותר או פחות, ממלא במקרה הטוב רק מחצית מ-The Folly of Fools. היתר שמור לגידופים ותלונות על דברים שמטרידים את הסופר. פסיכואנליזה, פסיכולוגיה חברתית, אנתרופולוגיה תרבותית וכלכלה זוכות כולן להצלפות ("ככל שדיסיפלינה חברתית יותר היא מפגרת יותר"), ואף שחלקים מספקים קריאה משעשת, טיעונים רבים הם בלתי הוגנים, מבוססים על מידע חלקי, או פשוט שגוים לגמרי. טריברס, לדוגמא, מספר לנו שכלכלנים "נוטים להתעלם מהאפשרות שלחיפוש הבלתי מוגבל אחר תועלת אישית עשויות להיות השפעות הרסניות על הרווח הקבוצתי", אף שהמתח הזה נמצא במוקד של תחומים מרכזיים בכלכלה, כמו תורת המשחקים ההתנהגותית, בחירה חברתית, וכלכלה פוליטית. את הפסיכולוגיה החברתית הוא מבטל כליל כדיסיפלינה, אף שרבים מהמחקרים המצוטטים בספר (ושרבים מהם חלשים למדי) מגיעים בדיוק מאותה תורה. גם הפיזיקאים זוכים לקיטונות שלבוז: "התועלת החברתית שלהם קשורה לדעתי בעיקר ללוחמה", טריברס כותב. "הפונקציה המרכזית שלהם היא בניית פצצות גדולות יותר". זה לא רציני.

אולם כשטריברס פונה לפוליטיקה הכל נעשה מצחיק פחות. לטענתו, נרטיבים היסטוריים מומצאים הם פשוט הונאה עצמית ברמת הקבוצה; מעשיות מקור, בחירה, ועליונות- הם הכלים לטענתו שמדינות ועמים משתמשים בהם כדי להצדיק כיבושים ואלימות מתוקף אימפרטיב אבולוציוני. זה טיעון רדוד למדי, והנחישות של טריברס שנרטיבים מסוימים הם נכונים בעוד שאחרים הם שגויים היא תמוהה לחלוטין: לפי ההיגיון של הטיעון האבולוציוני, האין כולם אמורים לשרת אינטרסים במידה שווה? היחס הנאיבי והבלתי-מרשים לסכסוך הישראלי-פלסטיני המלא בחצאי-אמיתות, קלישאות וטעויות עובדיות, יהיה מעצבן במיוחד עבור הקורא הישראלי הכנה. אחרי הכל, גם אם כל אחד מאיתנו מחזיק בדעה פוליטית נחושה ומתנגשת, הפישוט הנורא שעושה טריברס לסכסוך מביש. זה מאכזב. האיש שזיהה קונפליקט אפילו באידיאל-לכאורה של אהבת אם אמור לדעת ששום דבר איננו אף פעם שחור ולבן באופן כה מובהק. אולם מצדו, כשנשאל לאחרונה אם העמדה שלו בנוגע למזרח התיכון עשויה להרתיע אנשים המעוניינים ברעיונות המדעיים שלו, טריברס השיב (אני מדמיין אותו, על כיסא נוח במולדתו המאומצת ג'מייקה, מעשן ג'וינט עם רגליו שלובות באוויר): "שילכו להזדיין".

נדיר הוא שצדק ואמת חד הם; מאותה סיבה קשה להתייחס לחלק מהטיעונים של טריברס ברצינות. ועדיין, משהו בתוכי מכבד את העמדה הפוליטית החד-משמעית, בו בעת שאני דוחה את התפיסה ההיסטורית המחורבנת שלו. האמצעים לא תמיד לעניין, אבל המטרה בדרך כלל ראויה.

מדוע? מחקר שציטט טריברס מבהיר את העניין: שתי קבוצות נבחרו באקראי. חברי הקבוצה הראשונה התבקשו לכתוב במשך חמש דקות על מצב שבו הם הרגישו בעלי עוצמה, בזמן שהחוקרים העבירו ביניהם סוכריות; במקביל, חברי הקבוצה השנייה התבקשו לכתוב על מצב שבו חשו חוסר אונים, ובעוד שהם יכלו לבקש מהנסיינים סוכריות, אלו לא ניתנו להם. כשכל הנבדקים התבקשו להקיש מהר באצבעותיהם חמש פעמים ולכתוב את האות E על המצח שלהם התברר שלחברי הקבוצה השנייה היה סיכוי גבוה פי שניים לכתוב את האות כך שמי שמביט בהם מקדימה יוכל לקרוא אותה ולא הפוך, מנקודת המבט שלהם. מחקר נוסף הראה כי היכולת של חברי הקבוצה המועצמת להבדיל בין הבעות פנים הקשורות לפחד, כעס, עצב ואושר הייתה נמוכה יותר באופן מובהק. נראה שתחושת הכוח פוגעת ביכולת לראות את העולם כמות שהוא, וביכולת לחוש אמפתיה.

"כשמגינים על אנשים מפני ההשפעות של השיגיונות שלהם", כתב ההוגה בן המאה ה-19 הרברט ספנסר, "התוצאה היא מילוי העולם בכסילים". כאן המפתח להבנת המחשבה המרתקת כל-כך והמעצבנת כל-כך לעיתים של טריברס: הוא אלוף המקופחים, תמיד לצד החלש, חסר הזכויות, האאוטסיידר. "הכוח משחית", הוא מזהיר את קוראיו בספר שמוקדש לחברו הקרוב, הפנתר השחור המנוח ד"ר יואי פ. ניוטון, ואני מזדהה עם זה. אבל טוב יעשו הקוראים של The Folly of Fools, שכתב אחד הגאונים האמיתיים של הביולוגיה האבולוציונית, אם יזכרו שהלב והבטן תמיד בפוטנציה להונות את המוח. כמה שנרצה לחשוב אחרת, האמיתות שלנו, כמעט תמיד, נובעות מדעותינו הקדומות.

פרופ' אורן הרמן עומד בראש התוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. הוא למד היסטוריה וביולוגיה באוניברסיטה העברית, באוקספורד, ובהרווארד. תחומי המחקר וההוראה שלו מתרכזים סביב תורת האבולוציה, תולדות הביולוגיה המודרנית, והממשק בין מחשבה מדעית, חברתית ופילוסופית.

טקסט זה פורסם במקור בשבועון ניו-ריפבליק

בתמונה: שממית מסוג Satanic Leaf Tailed

צילום:  gypsy1986

 

פרסום ראשון: 02.09.12, 14:11

 

 
זהו ערוץ פרסומי והידיעות הינן באחריות המפרסמים בלבד. לכלכליסט אין אחריות על תוכן הידיעות המפורסמות