• תפריט
ספורט עולמי

המודל הנכון לשעבר

צרפת היתה לפני עשור מושא הקנאה של עולם הכדורגל והשיטה הצרפתית לגידול וטיפוח שחקנים היתה מודל לחיקוי. מאז, ספרד השתלטה על עמדת "המודל הנכון" וצרפת דעכה בצורה מביכה. איך ולמה זה קרה?

אוריאל דסקל 09:3510.06.12

לפני יותר מעשור נבחרת צרפת הטילה אימה על עולם הכדורגל ועוררה כבוד רב וקנאה. קצת כמו נבחרת ספרד היום. הצרפתים היו אלופי העולם ב־1998 ואלופי אירופה ב־2000 והחזיקו בארסנל שלהם בלמים טכנים וחכמים, מגנים התקפיים ואיתנים, קשרים דפנסיביים עוצמתיים וחלוצים אלגנטים. מעל כולם ריחף זינאדין זידאן — אולי גדול השחקנים של דורו — שמשך בחוטי "הטריקולור". ולצרפתים גם היה עומק מרשים בהתקפה, בהגנה ובקישור ונבחרות צעירות מרשימות.

 

השיטה הצרפתית לגידול וטיפוח שחקנים הפכה למושא קנאה, לבון־טון, למודל, לשאיפה של כולם. ולא בכדי. איימה ז'אקה, המאמן שהוביל את נבחרת הטריקולור לאליפות העולם, הכתיר את הזכייה כ"ניצחון לשיטה הצרפתית לגידול שחקנים".

 

קליירפונטיין, עיירה מנומנמת 50 ק"מ דרומה מפריז, הפכה למוקד עלייה לרגל למאמנים בגלל ששם הוקמה האקדמיה לכדורגל המפורסמת ב־1988 שהיוותה "מרכז למצוינות" ו"מרכז העצבים" של הכדורגל הצרפתי.

 

 

תיירי הנרי. תיירי הנרי, שזכה במונדיאל 1998 ויורו 2000 עם "דור הזידאן", סיכם את ההידרדרות ההתנהגותית ב"חוסר כבוד לוותיקים". "כשאני הייתי במונאקו, אפילו אחרי שזכיתי במונדיאל 1998, אני סחבתי את התיקים עבור הקבוצה כי הייתי צעיר ועשיתי זאת מתוך כבוד לבוגרים", אמר אחרי מונדיאל 2010 לערוץ TF1. "בדרום אפריקה, זה די נשאר אותו דבר — אני נשארתי היחיד שסוחב את התיקים" תיירי הנרי. תיירי הנרי, שזכה במונדיאל 1998 ויורו 2000 עם "דור הזידאן", סיכם את ההידרדרות ההתנהגותית ב"חוסר כבוד לוותיקים". "כשאני הייתי במונאקו, אפילו אחרי שזכיתי במונדיאל 1998, אני סחבתי את התיקים עבור הקבוצה כי הייתי צעיר ועשיתי זאת מתוך כבוד לבוגרים", אמר אחרי מונדיאל 2010 לערוץ TF1. "בדרום אפריקה, זה די נשאר אותו דבר — אני נשארתי היחיד שסוחב את התיקים" צילום: אי פי אי

 

"דור החלאה"

 

אבל מאז אותם ימים אפופי תהילה — ומלבד קמפיין מפתיע במונדיאל 2006 (בעיקר בזכות הדור של זידאן וליליאן תוראם) — הנבחרת הצרפתית הפכה למביכה. "דור הזידאן" עזב — יורו 2008 היה נוראי מבחינת הצרפתים ומונדיאל 2010 הפך למבוכה אדירה כאשר ניקולאס אנלקה, חלוץ שגדל בקליירפונטיין, תקף במילים חריפות את המאמן הדי הזוי, ריימון דומאנק, ונזרק מהנבחרת. זה הוביל למרד ולהחרמת האימון על ידי השחקנים — והכל לעיני המצלמות. "דור החלאה" הגדירו בצרפת את פרנק ריברי, פטריס אברה, אריק אבידל ואחרים. העובדה שמרבית השחקנים גדלו בפרברים העניים של פריז, אותם פרברים עמוסי מהגרים שבהם התחילו מהומות אדירות ומחאות נגד המשטרה לפני כמה שנים — גרמה להעצמת התחושות החזקות נגד הנבחרת בקרב האוכלוסייה הצרפתית.

 

תיירי הנרי, שזכה במונדיאל 1998 ויורו 2000 עם "דור הזידאן", סיכם את ההידרדרות ההתנהגותית ב"חוסר כבוד לוותיקים". "כשאני הייתי במונאקו, אפילו אחרי שזכיתי במונדיאל 1998, אני סחבתי את התיקים עבור הקבוצה כי הייתי צעיר ועשיתי זאת מתוך כבוד לבוגרים", אמר אחרי מונדיאל 2010 לערוץ TF1. "בדרום אפריקה, זה די נשאר אותו דבר — אני נשארתי היחיד שסוחב את התיקים".

 

תחושת הגועל מהכדורגל הצרפתי התחזקה בגלל השעמום וההגנתיות של הליגה המקומית וגם בגלל פרשה גזענית כביכול בקליירפונטיין — שבה בכירים בהתאחדות הכדורגל הצרפתית דסקסו אם להימנע מבחירת שחקנים שחורים וממוצא ערבי, בגלל שיש להם דרכון שני, מה שעשוי לגרום להם לשחק בנבחרת אחרת. בכל מקרה, אחרי עשור של כישלונות ומבוכות, המודל של קליירפונטיין — שנחשב לאורים ותומים — הפך עבור הצרפתים לסמל של כל התחלואים של הכדורגל והחברה הצרפתיים.

 

האמת, כמו תמיד, היא סיפור מורכב ומסובך הרבה יותר.

 

 

לורן בלאן. שומר על דיסטנס עם השחקנים שמאוד מכבדים אותו - אבל האם זה מודל חדש? לורן בלאן. שומר על דיסטנס עם השחקנים שמאוד מכבדים אותו - אבל האם זה מודל חדש? צילום: רויטרס

 

כושר, טכניקה, כושר

 

הסיפור של קליירפונטיין, ובעצם הסיפור של הכדורגל הצרפתי ההישגי, התחיל כשהמוסד האחראי לטיפוח הכדורגלנים בצרפת (INF) החליט באמצע שנות השישים להתמודד עם המציאות של הכדורגל שלא האירה פנים לכדורגל הצרפתי. האיטלקים נחשבו לחזקים בטקטיקה, לגרמנים ולאנגלים היו העוצמות הפיזיות והמהירות ולברזילאים היתה הטכניקה העילאית. הנבחרת הצרפתית, לעומת זאת, היתה חסרת אישיות ונכשלה בהעפלה למונדיאלים ב־1970 ו־1974, וגם לאליפויות אירופה ב־1972 ו־1976 לא העפילה. עוד לפני הכישלונות הללו הוחלט להקים גוף מקצועי חזק, שיישב בווישי ויעבוד עם צעירים בני 17 עד 20. עיקר המאמץ הלך לחיזוק הכושר ויכולת הסיבולת של השחקנים שהתאמנו חלק מהזמן בבסיס צבאי ועם אפוד צבאי. התוצאה היתה שהנבחרת הצרפתית שיקמה את מעמדה הבינלאומי. בשנות השמונים החלו לעבוד לצד הפן הפיזי גם על טכניקה בסיסית — בתרגולים שחזרו על עצמם פעם אחר פעם מדי אימון. "לא יהיה שחקן בלי כדור ברגליו במהלך האימונים", היה המוטו של ה־INF. ב־1988 הוקמה האקדמיה בקליירפונטיין — ושם עבדו על יצירת שחקנים "שלמים" במובן הפיזי והטכני של המילה. שחקנים שגדלו בתנאי אקדמיה גדלו והפכו לדמויות מרכזיות בכדורגל העולמי בשנות התשעים ושנות האלפיים, בהם וויליאם גאלאס, תיירי הנרי, ניקולאס אנלקה ולואיס סאהה. במקביל, ההתאחדות הצרפתית הכתיבה לקבוצות איך לנהל את האקדמיות שלהן — על פי המודל והפילוסופיה של קליירפונטיין, וזה הוביל לקו ייצור של שחקנים טכניים, חזקים, מהירים ומאוד ממושמעים.

גם כיום, מעטות הן המדינות המדינות שמייצרות שחקנים ברמה הגבוהה כמו צרפת, שהיא שנייה רק לברזיל במספר השחקנים בליגת האלופות. ובכל קבוצה שמכבדת את עצמה מופיע לפחות שחקן צרפתי אחד בהרכב. ז'וזה מוריניו אמר פעם שהליגה הצרפתית היא כמו "סופרמרקט אידיאלי" בגלל שכל השחקנים "איכותיים וזולים יחסית".

 

בכל מקרה, אחרי הזכייה במונדיאל וביורו נראה היה שצרפת תשלוט בכדורגל העולמי לנצח נצחים, אבל בנקודה הזאת בהיסטוריה העלילה הסתבכה.

 

 

קארים בנזמה, חלוץ נבחרת צרפת. הנבחרת מעולם לא בנתה סגנון התקפי משלה עצמה קארים בנזמה, חלוץ נבחרת צרפת. הנבחרת מעולם לא בנתה סגנון התקפי משלה עצמה צילום: איי אף פי

 

ז'אקה, ז'אקוז!

 

אומרים שזרעי ההפסד נשתלים בעת חגיגות הניצחון. זה קרה לאנגליה, שזכתה באליפות העולם ב־1966 עם כדורגל נוקשה וחזק, ומאז היא רק מחפשת איך לשקם את הנבחרת שלה. וזה קרה, במובן מסוים, גם לצרפת.

 

אם לאנגליה היה את סר אלף ראמזי, מאמן עקשן וקשוח שהאמין בכדורגל הגנתי ובמובנים רבים הפילוסופיה שלו הכתיבה את הדרך של טיפוח שחקנים ושל הנבחרות האנגליות עד שנות התשעים — לצרפת היה את איימה ז'אקה. בצרפת רבים מכוונים אצבע מאשימה כלפיו בהידרדרות הכדורגל הצרפתי.

 

לאחר הזכייה בגביע, ז'אקה מונה למנהל הטכני של ההתאחדות הכדורגל הצרפתית ולמנהל בקליירפונטיין — כבוד גדול למאמן שזכה בגביע העולמי הראשון של האומה הצרפתית. ואולם, ז'אקה לא זכה באליפות העולם עם כדורגל הרמוני או התקפי. הכדורגל שהוא הכתיב היה די הגנתי. ולמזלו, היו לצרפת באותה התקופה שחקנים כישרוניים, שגדלו באקדמיות שתומכות בכדורגל התקפי ומשוחרר כמו מונאקו, נאנט וקאן — ואלו הם שהוסיפו את הברק לנבחרת מאוד אפורה.

 

ז'אקה תמיד האמין בכדורגל מאוד הגנתי, שמבוסס בעיקר על עוצמות פיזיות. הוא היה אחראי למינוי של ז'אק סאנטיני כמחליפו של רוג'ה למר כמאמן הנבחרת, והוא גם זה שהוביל למינויו של ריימון דומאנק. מערכי האימון בקליירפונטיין התעסקו בעיקר בחזרה רפטטיבית על תרגילים טכניים ובניהול משחק הגנתי וממושמע.

 

ב־2006 ז'אקה עזב אבל המורשת שלו נותרה בהתאחדות הכדורגל הצרפתית. המאמנים בכל הנבחרות חיפשו שחקנים חזקים, אתלטים, ממושמעים ומהירים. הנבחרות הצרפתיות שיחקו כדורגל עמוס שחקנים בקישור, שמבוסס על כמה קשרים הגנתיים — "סוחבי פסנתרים" ורק "פסנתרן" אחד. השיטה הזו חלחלה דרך קורסי המאמנים הצרפתים (שהתמקדו בארגון וטקטיקה) לקבוצות, שהחלו לפתח שחקנים שיתאימו לשרטוט הטקטי של ז'אקה. הליגה הצרפתית הפכה למשעממת (הכי פחות שערים מבין חמש הליגות הבכירות באירופה), ואפילו נגד נבחרות כגון אסטוניה עלה דומאנק עם שני קשרים דפנסיביים — למרות זעם התקשורת.

 

הנבחרת הצרפתית מעולם לא אימצה סגנון התקפי משלה ומעולם לא שיחקה "כדורגל שמפניה", שם הקוד בצרפת לכדורגל זורם והתקפי — וזאת אף שהיו לה תמיד שחקני התקפה מובילים בליגות הבכירות בעולם.

 

 

סאמיר נאסרי מנבחרת צרפת. הכדורגל השתנה אבל בצרפת עדיין התמקדו בעיקר בפיתוח שחקנים גדולים וחזקים סאמיר נאסרי מנבחרת צרפת. הכדורגל השתנה אבל בצרפת עדיין התמקדו בעיקר בפיתוח שחקנים גדולים וחזקים צילום: איי אף פי

 

הגודל משנה. לצרפתים

 

בינתיים בעולם, הכדורגל עבר אבולוציה והפך למשחק שונה מאוד מהכדורגל של צרפת 98'. גרמניה, ספרד והולנד שלחו אנשים להשתלמויות בקליירפונטיין — אבל פיתחו כדורגל אחר, שמבוסס הרבה יותר על טכניקה, עבודת צוות וקריאה נכונה של המשחק מאשר על פיזיות. ספרד הפכה ל"מודל הנכון". שחקנים קטנים וחכמים שגדלו ביחד באותה תבנית טקטית, שבה הם מקבלים חופש ליצור — כבשו את העולם. אם במדי הבלאוגראנה של ברצלונה או במדי "האדומה" של הנבחרת.

 

אבל לתפיסה הזו לא היה מקום בצרפת שאחרי 1998.

 

לורן בלאן — מאמן צרפת כיום, שגדל בדיסציפלינה אחרת ומאמין במשחק מסירות קצרות — תהה בפומבי מה היה קורה לו צ'אבי ואנדרס אינייסטה היו גדלים בצרפת, האם הם היו הופכים לשחקנים מקצוענים. בגלל הפיזיות שלהם, טען בלאן, הם לא היו מקבלים סיכוי. ויש לו נקודה חשובה בדבריו. מספר השחקנים המיניאטוריים בצרפת קטן — מלבד בודדים מאוד מוכשרים ונחושים, רבים מהם עוזבים את הכדורגל בגיל נוער. וזו בריחת מוחות שפגעה בכדורגל הצרפתי בצורה אנושה.

 

מרווין מרטין, כיום בנבחרת הצרפתית של בלאן ואחד המבשלים המצטיינים בליגה הצרפתית, הועף מקליירפונטייין אף על פי שעבר כל מבחן בהצטיינות, וזאת כיוון שעל פי המדידות של פרק כף היד (המדד לצפי גובה בגיל בגרות), הוא לא היה הופך לבוגר מספיק גבוה. אנטוואן גריזמן, קשרה הסופר־מוכשר של ריאל סוסידאד, גם כן נאלץ לנדוד לספרד בגיל 14 כי לא קיבל הזדמנות בצרפת בגלל גודלו. בנוסף, פיתוח השחקנים בקליירפונטיין ובקבוצות התמקד יתר על המידה בפיתוח אינדיבידואלים ממושמעים טקטקית ופחות בפיתוח קבוצה אורגנית וחושבת.

 

פרנסואה בלאקווארט, המנהל הטכני של קליירפונטיין כיום, מודה שכך היה. "מאז 1998 היתה התמקדות רבה מדי על פיתוח האינדיבדואל ופחות על פיתוח קולקטיב", אמר למאט ספירו, כתב אנגלי שעובד בצרפת.

 

שינוי הפילוסופיה שעוברת ההתאחדות לכדורגל בצרפת כיום (המאבקים הפוליטיים רבים ומקשים על שינוי מלא) עשוי לשפר את הכדורגל הצרפתי בטווח הארוך —אבל הבעיות שנוצרו מהניצחון של ז'אקה ושיטת האקדמיות, שמקדשת את הניצחון, עמוקות יותר. כיום ישנן אקדמיות אדירות בצרפת — מליון, דרך מארסיי ועד סושו וקאן. אבל הבעיה היא שהתחרות על יוקרת האקדמיה חריפה כל כך ומאמנים יודעים שרק ניצחונות יקדמו אותם לקדמת הבמה של הקבוצה הבוגרת — שהם מעדיפים את הילדים הגדולים והחזקים שיביאו להם ניצחונות. ישנן אפילו קבוצות שלא לוקחות שחקני נוער מתחת ל־1.80 מטר. "התוצאה של זה היא שהאקדמיות אולי נראות במצב מצוין ונראה שהן עובדות טוב מאוד, אבל הרבה פעמים שחקנים גבוהים שנהנו מיתרון פיזי כשחקנים צעירים, מתקשים להתמודד עם הכדורגל הבוגר", אומר ספירו. "פתאום קשר בגיל 20 מגלה שהוא לא יודע לשחק כדורגל".

 

 

נבחרת צרפת. בניגוד לדידייה דשאן, זידאן ותוראם, השחקנים הצרפתים כיום נתפסים בעיני הציבור כמלאים בשתן של עצמם, ילדים שפונקו יתר על המידה, ומנותקים מהמציאות נבחרת צרפת. בניגוד לדידייה דשאן, זידאן ותוראם, השחקנים הצרפתים כיום נתפסים בעיני הציבור כמלאים בשתן של עצמם, ילדים שפונקו יתר על המידה, ומנותקים מהמציאות צילום: איי אף פי

 

הנשיא בלאן עובד

 

"הנשיא בלאן" מנסה לעבוד כרגע עם מה שיש, וזה לא מעט. אמנם צרפת לא תשחק כמו נבחרת ספרד, אבל היא כן תציג כדורגל יותר מבוסס כישרון מאשר הנבחרות של דומאנק וסאנטיני. מבחינה התנהגותית, נראה שהדיסטנס והכבוד שבלאן מעורר (דמות חשובה בעמוד השדרה של נבחרת צרפת שזכתה במונדיאל) עוזרים למנוע דגנרציה התנהגותית והתנהלותית של "דור החלאה".

 

ועדיין, בניגוד לדידייה דשאן, זידאן ותוראם, השחקנים הצרפתים כיום נתפסים בעיני הציבור כמלאים בשתן של עצמם, ילדים שפונקו יתר על המידה, ומנותקים מהמציאות.

האם שיטת האקדמיות אשמה בזה? אולי. בצרפת טוענים כי כיוון שרבים מהשחקנים נמצאים בדרך למקצוענות בגיל מאוד צעיר, הם מאמצים גינונים של מקצוענים מגיל צעיר ולרבים מהם יש סוכנים כבר בגיל 13 או 14. זה אומר שבגיל 15 או 16 הם כבר יותר עשירים מההורים שלהם — זה בטח לא בריא להתפתחות שלהם כבני אדם.

על זה נוסף עניין חברתי וסוציאלי הרבה יותר עמוק בחברה הצרפתית. הפילוסוף הצרפתי אלן פינקלקראוט טוען שיש קרע גזעי/מעמדי/כלכלי בנבחרת הצרפתית. "זו ראי לחברה הצרפתית, ראי נוראי", כתב פינקלקראוט לאחר דיווחים על כך שבני המהגרים בצרפת התנכלו ליוהן גורקוף, הקשר הלבן ממעמד הביניים הצרפתי. "בלאן צריך להימנע מדור החלאה. שחקנים כמו אברה, ריברי, גאלאס ואבידל, שהתנהלו בגסות רוח וחוסר כבוד לגורקוף. התנהלו כמו כנופיה. לא ייתכן שיהיה כזה נתק בצרפת — על בסיס אתני, דתי וגזעי לא ייתכן".

 

בעולם, שחקנים צרפתים כגון שארל אנזוגביה, סמיר נאסרי, חאתם בן ארפה וג'רמי מנה הואשמו בחוסר לויאליות לקבוצותיהם וגם בהתנהגות גסה וחסרת כבוד.

וגם כאן העניין מסובך יותר ממה שנראה. ב"ל'אקיפ" נכתב שהבעיה היא לא השילוב של השחקנים מרקעים אתניים וכלכליים שונים, אלא בכך ש"השחקנים הטיפשים שלטו בנבחרת ב־2010 בניגוד לנבחרת שנשלטה על ידי החכמים ב־1998".

 

ראמא יאדה, לשעבר בכיר בממשלה הצרפתית, האשים את שיטת האקדמיות בכך שהיא מפרידה את השחקנים בגיל צעיר מדי מההורים — מה שאולי מאפשר להם להפוך למקצוענים, אבל פוגע ביכולת שלהם להפוך לבני אדם. כיום רוב האקדמיות מנתקות את הילדים מההורים מלבד אקדמיות בודדות.

 

הנושאים שיש לטפל בהם רבים. אבל הבסיס התשתיתי הטוב של צרפת מאפשר לה לשנות פילוסופיה ודרכי עבודה — ולהישאר הישגית. וזה מה שקורה מאז שנואל לה גראה נבחר ליו"ר ההתאחדות הצרפתית מוקדם יותר השנה. אחד הדברים שהוא אמר שיעשה זה לעודד את ההתקדמות של מערך האימונים וקורסי האימונים הצרפתיים במאה ה־21. בנוסף, יוקדש יותר זמן לחינוך לערכים. גם מעורבות ההורים תוגבר.

 

הזווית הישראלית

 

ולכאן שווה להכניס את הזווית הישראלית. אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, נורא מתגאה בבית הנבחרות, שנבנה מתוך מטרה שיהיה "קליירפונטיין הישראלי". הוא אף רוקח תוכנית שלפיה ילדים מכל הארץ יבואו לגור וללמוד באקדמיה שתוקם במקום. התוכנית שלו היא להביא ילדים מוכשרים מכל הקבוצות ושהם יתאמנו ויהפכו לנבחרת אחת ובסוף השבוע יחזרו לקבוצותיהם. "המטרה היא להידמות לאקדמיית הכדורגל הצרפתית קליירפונטיין", הודיע. ובכן, דברים השתנו מאז. לא בטוח שאבי "אני הדמות המקצועית הבכירה בכדורגל הישראלי" לוזון מבין זאת.

 

בחזרה לצרפת, הבעיה הגדולה כעת היא שמאז הכישלון במונדיאל 2010, מספר הילדים הצרפתים שרוצים לשחק כדורגל ירד ב־8%, וכיום יותר ילדים בצרפת מעדיפים ללכת עם חולצה של ליאו מסי מאשר של קרים בנזמה. עם זאת, הנבחרת של "הנשיא בלאן" עשויה לשנות את התמונה הזאת. הצלחה ביורו הקרוב, במקביל לשינויים בהתאחדות הכדורגל ואירוח היורו הבא — עשויה להחזיר את צרפת לעמדה של שוב להיות "המודל הנכון".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x