$
פנאי

ציפי פינס: "אולי היינו טובים מדי"

מנכ"לית תיאטרון בית ליסין מסבירה בראיון בלעדי ל"כלכליסט" על המשבר, על הגירעון, הסכסוך עם העובדים והעיסוק היומיומי בכיבוי שריפות. "אני לא רוצה להישמע שחצנית, אבל אולי צמחנו מדי"

מאיה נחום שחל 10:1209.05.12

"התיאטרון הישראלי לפני קריסה", אומרת מנהלת בית ליסין ציפי פינס. "המצב של בית ליסין צריך להדליק נורה אדומה אצל כולם כי זה תיאטרון שמתנהל ביעילות ובהצלחה בהקצבה בלתי אפשרית, ואי אפשר להמשיך ככה".

 

בית ליסין מצוי בחודשים האחרונים באחת התקופות הקשות בתולדותיו, עם גירעון מצטבר של 6.7 מיליון שקל נכון ל־2010 וסכסוך עם הצוות הטכני שמשבית פעילות. האבסורד הוא שמדובר בתיאטרון השני בגודלו בישראל. הצצה בדו"ח התיאטרונים הציבוריים בישראל ל־2010, שפרסם המרכז למידע ולמחקר של מינהל תרבות, מראה שהתיאטרון הריץ 1,425 הצגות בשנה, בהן צפו יותר מ־850 אלף איש, וההכנסה העצמית שלו מתוך התקציב עמדה על 77%, יותר מכל תיאטרון בארץ. לעומת זאת, הוא מקבל תמיכה נמוכה באופן ניכר יחסית לתיאטרונים אחרים. הסבסוד הציבורי שלו, המורכב מתמיכה של המדינה והעירייה, עמד באותה שנה על 11 מיליון ו־342 אלף שקל, פחות ממחצית הסבסוד הציבורי של תיאטרון הקאמרי והבימה, שקיבלו יותר מ־22 מיליון שקל.

 

אם תיאטרון שמצליח בקופות הגיע לגירעון כזה, מה זה אומר על מצב התיאטרון הישראלי?

"'אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?'. השאלה הזאת מטרידה אותי כי הגענו לנקודת מפנה שבה הגולם קם על יוצרו. בית ליסין מריץ בשנה יותר מ־1,400 הצגות, וזה האסון הגדול שלו. התיאטרון הישראלי הוא חיה מוזרה שאין דומה לה בעולם, בכמות ההצגות ותופעת השינוע. זה מדהים כי כל שכבות האוכלוסייה הולכות לתיאטרון, אבל יש לזה מחיר. נפתחו בארץ עשרות אולמות שיש למלא. בכל עיר יש אולם שלא מייצר אמנות אלא רוכש אותה".

 

מה רע בזה?

"ראשית בוחרים את ההצגות שיביאו הכי הרבה קהל וכסף. לא יבחרו בהצגה משובחת אלא בפופולרית, וכל הצגה שיוצאת החוצה מפסידה כסף בדו"ח רווח והפסד. יש הוצאות נסיעה, מוניות, שינוע של התפאורה, ציוד תאורה וצוותים טכניים, אז יוצאים עם משאיות והעלויות מאוד יקרות. נמצאים במערבולת מסובכת של אופרציה, והשחיקה מאוד גבוהה. הנסיעות הן איומות גם לשחקנים כי כל יום צריך להתרגל לאולם אחר, התפאורה נראית אחרת כי לא בכל מקום היא נכנסת. זה לא כמו בחו"ל שההצגה עומדת ובאים לראות. בנוסף בישראל מחיר כרטיס לתיאטרון זול יחסית - אם מצליחים לקבל 60 שקל עבור כרטיס אי אפשר לכסות את כל ההוצאות ומפסידים. אני חושבת שההקצבה צריכה לגדול באופן משמעותי ב־30% אם רוצים שיהיה תיאטרון בפריפריה".

 

אז למה לא מריצים פחות הצגות?

"כי הקריטריונים לתמיכה מעודדים הרצות אינסוף. מתגמלים אותך על כל הופעה רחוקה מעיר הבית ויש דרישה למספר מסוים של הפקות בשנה. אם אני רוצה להתייעל ולעשות פחות הצגות אני אהיה מוכה משני הצדדים כי אקבל פחות כסף. זה לופ שאי אפשר לצאת ממנו".

 

"עוד בעיה היא שהפכנו לתיאטרון של יותר חוזים אישיים מקיבוציים", היא ממשיכה. "כשחותמים עם שחקן על מינימום הצגות, צריך הצגות חוץ כדי להשלים את המינימום. משרד התרבות מתגמל יותר כשמספר השחקנים גבוה, אז גם קיצוץ בכמות שחקנים בהפקה לא בא בחשבון. הקריטריונים בוחנים מורכבות הפקה ואיכות אמנותית, וכדי לצאת מחוץ לעיר עם התפאורה המורכבת שבשבילה קיבלת עוד נקודה צריך שבע משאיות. ואיך תפאורן יכול להתפתח אם הוא יודע שהוא עושה תפאורה למשאית? זה דברים שמטרידים אותי. זו שיטה מטורפת!".

 

 

מלכת הפריפריה

 

אז מי אחראי ללופ של תגמול והפסד על הצגות חוץ ומתי התחילו לפעול בנוהל הזה? התשובה מפתיעה: "זה היה הדרגתי", מסבירה פינס, "ואני המצאתי את זה, אני מלכת הפריפריה, זה מה שמצחיק".

 

אז מה קרה?

"חשבתי שזה נפלא וגם היום אני חושבת שזה נפלא, עד גבול מסוים. אני לא אומרת לבטל את ההצגות בחוץ, אבל זה נהיה מטורף. בהתחלה היו כמה היכלי תרבות בודדים, והיום יש אולמות בכל מקום בארץ, במרחק של קילומטר זה מזה".

 

מה את מציעה?

"צריך להקים ועדה שתבדוק את השיטה. העיריות והמדינה צריכות להגדיל את ההקצבה כי לא היה תיקון מאז דו"ח שלח לפני 15 שנה. יש אינפלציה זוחלת ודברים משתנים, וצריך לבדוק לעומק מדי פעם מה קורה ואם השיטה של התיאטרון הנודד לא פשטה את הרגל. זה בסדר שגם בפריפריה יזכו בתרבות, אבל מישהו צריך לתגמל את זה, בגלל זה כל התיאטראות נמצאים במשבר. כולם בתוכנית הבראה חוץ מהקאמרי, למה? כל המנהלים רעים? לא. יש לנו בעיה".

 

יש לך פתרון?

"הפתרון הוא לעבוד כמו שעבדו פעם עם סדרות. מעלים כל הצגה מקסימום 70 פעם, כמו שעובדים בנשיונל בלונדון. מה שמצליח ומסחרי עובר לווסט אנד. הווסט אנד שלנו זה הפריפריה. אז אפשר לבנות רפרטואר מגוון של צ'כוב, שייקספיר, ליברכט, מיטלפונקט ועוד, והקהל קונה הכל, כמו באופרה, כמו בפילהרמונית. זאת השיטה היחידה שתחזיר את התיאטרון לשפיות. כולם ירוויחו פחות אבל יבחרו את הרפרטואר הנכון, והשחקנים יהיו להקה שעושה לפחות שתיים־שלוש הצגות. הדבר הכי נורא זה ששחקן צעיר יכול להיתקע בשלאגר, עם תפקיד אחד שלוש שנים, והוא לא מתפתח. היישובים בחוץ יצטרכו לקחת ממה שיש. אם לא נגיע לכל מקום, לא נורא. או שיפצו אותנו על היציאה לשם. אבל זה לא יקרה".

 

למה לא?

"אני מוכנה להתחייב על השיטה הזאת, אבל לא כולם ירצו".

 

את חושבת לפעמים שאולי גם את טעית איפשהו בדרך?

"בטוח טעיתי. כל אחד טועה לפעמים. אבל התיאטרון הזה הוא מפעל החיים שלי. זה היה תיאטרון קטן וזניח בכיכר המדינה, והוא הפך לתיאטרון מספר 2. יכול להיות, ואני לא רוצה להישמע שחצנית, שאולי היינו טובים מדי, אולי צמחנו מדי ולא היינו צריכים לצמוח, ואולי צריך לשאוף שנהיה עכשיו תיאטרון יותר קטן וחכם. מבחינה רפרטוארית רוצים הצגות עם מכנה משותף הכי רחב שיש, ובצורה כזאת אתה לא בנוי להישגים אמנותיים גדולים".

 

פינס. "סוגרים מפעל חשוב כמו פסטיבל 'פותחים במה', למה אף אחד לא מדבר על זה? כול נורא מצטערים, אבל אף אחד לא פנה וניסה למנוע את זה" פינס. "סוגרים מפעל חשוב כמו פסטיבל 'פותחים במה', למה אף אחד לא מדבר על זה? כול נורא מצטערים, אבל אף אחד לא פנה וניסה למנוע את זה" צילום: אלה סברדלוב קרן

 

תיאטרון יתום

 

פינס מדגישה שתיאטרון בית ליסין, כמו תיאטרון גשר, הוא תיאטרון ציבורי שאינו יכול להתהדר במילים עירוני או לאומי, ואף אחד לא לוקח עליו חסות מלאה. "תיאטרון יתום", כפי שהיא מגדירה זאת. כך שבהתאם לקריטריונים הנוכחיים לא משנה מה תהיה ההכנסה העצמית שלו, הוא תמיד יהיה בבעיה בגלל התמיכה הנמוכה.

 

למה התמיכה מהעירייה נמוכה?

"בעיריה כבר הבינו שיש בעיה והם יבדקו שוב ויתקנו. בית ליסין הוא מוסד חשוב שמספק הכנסה לעיר, ואני מצפה שיבינו שמגיע לו להיות תיאטרון תל־אביבי עם תמיכה הולמת. זה התיאטרון היחיד שהוא בתוך העיר על רחוב דיזנגוף, הכי לונדון, הכי ניו יורק. אם משפצים אותו סימן שמאמינים בכוח שלו. זה שיפוץ שעלותו כ־65 מיליון שקל".

 

מתי השיפוץ יתחיל?

"אין לי מושג. יש כבר תוכניות אבל אין עדיין היתרי בנייה, אישורים ותקציב. אני מניחה שיתפנו לזה כשיסיימו את הפילהרמונית. הקהל לא רוצה לבוא אל האולם שלנו, אין כאן חוויית לקוח, אין חניה. אני שוכרת אולמות שעולים 2.5 מיליון שקל בשנה ומשלמת את זה מהתקציב האומלל שלי, די! אני לא יכולה לשרוד ככה. בתת־תקצוב שלי יש לי גירעון מובנה של 1.5 בשנה, זה מגיע לרגע שבו הגירעון האקטוארי והתזרימי מתאחדים, ואתה משותק".

 

את לא מפחדת שעם השיפוץ ההוצאות יגדלו והמצב יחמיר, כמו שקרה להבימה?

"אני לא רוצה לחשוב על זה כי אני מנסה להיות אופטימית. אין לי ברירה, להישאר ככה אי אפשר, חייבים לשפץ פה. המקום הזה הוא נפלא ואני מצפה שהעירייה תכיר בקיומו של בית ליסין לא כבן חורג אלא כבן לגיטימי".

 

בית ליסין ילדים הוא לא מפעל גדול כמו שציפית?

"הצגות ילדים הן הדבר הכי נורא שקרה במדינת ישראל. זה הדבר הכי פחות כלכלי, אלא אם כן ההצגות מאוד זולות. הניסיון שלי נלחם בבלתי אפשרי ולא בטוח שצריך להמשיך בזה. יש לנו הצגות נהדרות ויקרות. רציתי גם לעשות חוג שייקספיר לילדים, אבל אין לי כסף. זו מטרה מאוד חשובה אבל אין קהל ליותר מפעם בחודש".

 

אז גם זה ייסגר?

"אולי, אם אין ברירה".

 

וגם פסטיבל "פותחים במה"?

"כן. כולם אומרים כמה זה חשוב, אבל שקל לא קיבלתי על זה. לא יכול להיות שאף אחד לא מממן את זה. אני לא יכולה לקחת הכל על הגב המאוד רזה של בית ליסין. סוגרים מפעל חשוב כמו 'פותחים במה', למה אף אחד לא מדבר על זה? כולם נורא מצטערים, אבל אף אחד לא פנה וניסה למנוע את זה. כולם אומרים אוי אוי אוי, אז אם זה חשוב, תרימו את הכפפה ותנסו לפתור. גם היוצרים לא עשו כלום כדי שהמפעל הזה יחיה".

 

 

לא נוטשת

 

פינס לא מצליחה לנהל את התיאטרון בימים אלה ועסוקה בעיקר בכיבוי שריפות. היא מרגישה במסדרונות אווירה של מלחמת אחים, בעיקר בין העובדים לצוות הטכני. את הרפרטואר לעונה הבאה היא סגרה ובימים אלה נערכות חזרות לשלוש הצגות חדשות. "מה יהיה אחרי זה? אני לא יודעת", היא אומרת.

 

מה התסריט הכי גרוע שעובר לך בראש?

"אני לא רוצה להגיד לך אותו אפילו. אני מנסה לא להאמין שהתיאטרון הזה ייסגר, לא ייתכן שאין פתרון. זה לא תיאטרון שלא מרגישים בקיומו, מרגישים אותו, וחזק מאוד. אני אגיד לך דבר מאוד עצוב - בלי המשבר הנוכחי לא היה נמצא פתרון. בסוף, צריך להפוך את הלימון הזה ללימונדה. אני מקווה שזה מה שיקרה. אם לא הייתי אופטימית לא הייתי יכולה להילחם".

 

מה דעתך על המצב של הבימה?

"אני חושבת שזו שערורייה שלא פותרים את הבעיה של הבימה. מישהו צריך לעשות את זה. גירעון זה כדור שלג. אני נזעקת מהגירעון שלנו עכשיו כי אני עדיין מסוגלת לעמוד בתשלומים לספקים ויוצרים. לא אגיע למצב שאני לא מסוגלת לשלם כסף לאנשים שעובדים, וזה לא מוסרי".

 

מה תעשי אם תגיעי למצב כזה?

"אני לא יודעת".

 

תסגרי את התיאטרון?

"לא, אני לא סוגרת את התיאטרון".

 

תתפטרי?

"אני לא אשאיר את התיאטרון במצב משברי. יש לי פה מפעל חיים. התיאטרון היה נסגר אם לא הייתי באה בזמן, ואני אפתור גם את הבעיה הזאת".

 

את לא אומרת לעצמך לפעמים "למה אני צריכה את זה"?

"כל יום אני אומרת את זה. קריירה יש לי, אני לא מקבלת יותר שכר ממנהל אחר, אני לא הבעלים. אבל אני אוהבת את העבודה שלי מאוד, אם כי לא כמו שהיא מתנהלת עכשיו. תודות אף פעם לא מקבלים, רק הטחות אשמה, וליצור לעצמי שונאים בתפקיד שלי זה מאוד קל. אני לא חושבת שאכפת למישהו באמת אם התיאטרון יחיה או לא, חוץ מלי ולכמה אנשים שעובדים פה, ואני לא בן אדם שנוטש".

 

ואחרי שתפתרי את המשבר? יש תוכניות לעתיד?

"אם אני לא אהיה פה עדיין אעבוד בלי הפסקה. אין ספק שאם אנהל בעתיד זה יהיה רק אמנותית. אבל כרגע אני לא יכולה לחשוב מה יהיה אחרי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x