• תפריט
ספורט עולמי

מאניבול - לא רק סרט נחמד

יש הטוענים כי תיאוריית המאניבול לא עשתה שום הפיכה בספורט האמריקאי. כמה הם טועים. הספורט הפך לעסק הרבה יותר מדעי בגלל הדמות שבראד פיט מגלם בסרט

ניצן פלד 10:1208.01.12

בתחילת חודש דצמבר התפרסם ב"גלובס" טור בעקבות צאתו לאקרנים של הסרט "מאניבול", שמבוסס על ספר בעל אותו שם מ-2003 המגולל את סיפורו האמיתי של בילי בין, הג'נרל מנג'ר של אוקלנד אתלטיקס מליגת הבייסבול, שלאורך שנותיו הראשונות בתפקיד הוביל את המועדון בעל התקציב הקטן לרצף של עונות מוצלחות בעזרת שיטות חדשניות לגיוס שחקנים.

אבל בעוד שהמאמר משבח את הסרט (בכיכובו של בראד פיט), הרי שלסיפור עצמו נעשה. עוול שאני רוצה לתקן.

 

הטענה העיקרית בטור היא שהילתו ותהילתו של בין כמהפכן וחלוץ בתחום ניהול קבוצות ספורט מקצועניות היא מוגזמת. "בשורה התחתונה, 'מאניבול' הוא סרט טוב ומיוחד", נכתב "זו הסיבה שבגללה אתם צריכים לראות אותו. רק אל תחשבו בטעות שאתם הולכים לצפות בסיפור מדהים על מהפכת ספורט ענקית שלא היתה ולא תהיה כמוה". כאילו כדי לומר: בין הוא סיפור אישי נחמד שעובר טוב בסרט, אבל לא הגאון שעשו ממנו.

 

לפני הכל – חשוב לציין: אף אחד לא טען שמדובר במהפיכה ספורט ענקית שלא הייתה ולא תהיה כמותה.

 

מעבר לכך, כדי להגיע ל"שורה התחתונה" הזו, מציג הכותב שתי טענות מרכזיות. לצערו, ולצערם של כל הקוראים שניזונו מהטקסט ההוא, שתיהן שגויות עד כדי אימה.

 

הטענה הראשונה היא שהשחקנים שהובילו את בין להצלחות הראשונות שלו הגיעו לקבוצה בכלל תחת הג'נרל מנג'ר שקדם לו, ובעזרת שיטות מסורתיות, ולא בעזרת שיטת ה"מאניבול" של בין. כאילו שלבין לא היה כל קשר בצירופם. הטקסט מציין במיוחד ארבעה שחקנים כאלה: טים האדסון, בארי זיטו, מיגל טחאדה ומארק מאלדר.

 

ועכשיו לעובדות: בין מונה ל-GM של האייז בסוף 1997, אחרי יותר משלוש שנים כעוזר ה-GM, להן קדמו ארבע שנים כסקאוט במועדון. האדסון וטחאדה הצטרפו למועדון ב-1997, חודשים בודדים בלבד לפני הקידום של בין לתפקיד ה-GM, וכשברור לגמרי שהוא אחד ממקבלי ההחלטות החשובים במועדון, ובטח המוערך מכולם. טחאדה זכה להארכת חוזה למרות שלא הרשים – כי באוקלנד של בין ראו בו פוטנציאל. מאלדר וזיטו נלקחו על ידי אוקלנד ב-1998 ו-1999 בהתאמה, כשבין כבר מכן בתפקיד ה-GM.

 

הטענה השנייה, "הוכחה חותכת לכך שבין לא פיצח כאן איזו נוסחה מדעית" לשון המאמר, היא שמאז 2006 "למרות שהמשיך בסדרת ההחתמות הסטטיסטיות שלו, אותם שחקנים שהביא נכשלו מקצועית באופן גורף: בחמש העונות האחרונות בין לא הצליח להביא את אוקלנד לפלייאוף".

 

הבעיה הברורה שעולה מהטיעון הזה היא ההתעלמות הבוטה מעניינים מהותיים להבנת המאניבול: המאניבול החל כשבין יישם שיטות שלא נוסו קודם לכן בצורה רצינית באף מועדון מקצועני. בשנים הראשונות, כשהשיטות הללו הניבו לו יתרון על פני יתר המנהלים, הקבוצה הצליחה הרבה מעל למה שתקציב השחקנים שלה אמור היה לאפשר לה. אבל במועדון סגור כמו ליגת הבייסבול המקצוענית, כשהמידע ובעלי תפקידים עוברים מקבוצה לקבוצה, השיטות של בין דלפו. תוסיפו לכך את פרסום הספר ב-2003, שפירט את אופן עבודתו של בין (ושסופרו, מייקל לואיס, הודה כבר ש"תרם להאצת נפילתה של אוקלנד"), ותבינו כיצד היתרון היחסי של בין נשחק. מכאן הדרך לירידה באפקטיביות של שיטותיו של בין קצרה.

 

בילי בין. שינה את פני הספורט בעשרות אחוזים בילי בין. שינה את פני הספורט בעשרות אחוזים צילום: איי פי

 

שנית, המאניבול איננו מונח המאגד בתוכו רק את השיטות שבין אימץ אי שם בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. המאניבול מתאר מצב בו מנהלים (במקרה הזה, או משקיעים, במקרה של הבורסה) צריכים כל הזמן לנסות ולהישאר לפני התחרות, לגלות את הנתון המנצח הבא, את הניתוח הסטטיסטי החדש שיעזור לזהות כשלי שוק, ולהחתים בזול שחקנים שלא מוערכים מספיק, או למכור ביוקר שחקנים המוערכים מדי. בתוך כך, מאוד יכול להיות שלא רק העובדה שכל הליגה למדה מבין עצרה אותו ואת האייז שלו, אלא שבין עצמו לא הצליח בחמש השנים האחרונות להישאר לפני התחרות.

 

מכאן עובר כותב אותו טור לומר ש"עניין נוסף שגורם לפקפוק גדול בשיטת המאניבול הוא חוסר הקורלציה הבולט ב-MLB בין שכר שחקנים לבין הצלחה. רוצה לומר: בין לא עשה שום דבר באמת מיוחד כשהביא את אוקלנד חמש פעמים לפלייאוף. הקבוצה שלו בסך הכל היתה חלק מאי-הסדר הכללי ששורר בליגת הבייסבול".

 

וכאן, ובכן, כבר זועק חוסר הבנה משווע, מאחר ואת הצלחתו של בין עם אוקלנד אי אפשר לפטור ב"חלק מאי-הסדר הכללי". כבר ב-1999, עונתו השנייה בתפקיד, בין בנה קבוצה שסיימה במאזן חיובי לראשונה מאז 1992.

 

ב-2000 יצאה הקבוצה שלו לרצף של 4 שנים של הופעות בפלייאוף (העפלה לפלייאוף מהווה הישג בבייסבול לכל מועדון – כולל הגדולים מכולם – מהסיבה הפשוטה שרק 8 מ-30 קבוצות יכולות לעשות זאת בכל שנה). לאחר מכן האייז פספסו את הפלייאוף ב-2004 וב-2005 למרות מאזן חיובי, ושבו אליו ב-2006. מדובר כאן בשמונה שנים רצופות של מאזן חיובי שכללו 6 הופעות בפלייאוף. זו הצלחה עקבית, שיטתית, מוכחת, שכל מועדון בייסבול עלי אדמות היה חותם עליה. וההצלחה הזו הייתה תוצאה של שיטה חדשנית וייחודית, שלקח זמן עד שכל היתר למדו.

 

ודווקא את המהפיכה האמיתית של בין, כותב אותו טור פספס לגמרי – כי בעוד בין השנים 1986 ל-1993 שכר השחקנים הסביר רק 2.2% מאחוזי ההצלחה של קבוצות הליגה, הרי שבין 2004 ל-2006 הנתון קפץ ל-27.1%. משמע – בעקבות שיטותיו של בין הכסף מסביר חלק גדול יותר מההצלחה של הקבוצות בליגה. בין לימד את כולם, כולל העשירים ביותר, איך להוציא את הכסף שלהם בצורה טובה יותר, ועובדה היא שמאז שגם העשירים למדו את זה, בין – שקבוצתו נותרה מהעניות בליגה – לא מצליח לשחזר את הצלחות העבר.

 

אבל המהפיכה של בין לא נעצרת כאן – כי היום אין קבוצה בבייסבול שלא מחזיקה סטטיסטיקאים במשרה מלאה – משהו שבין היה הראשון לעשות. כמעט כל קבוצות ה-NBA מחפשות את המאניבול של הכדורסל, וגם בכדורגל נעשים נסיונות שאפתניים לפצח את כשלי שוק השחקנים וגילוי הכשרונות. כולם עסוקים בניסיון למצוא את התגלית החדשה, את הנתון המנצח הבא. בין הפך את ניהול קבוצות הספורט לעסק הרבה יותר מדעי, מחושב ומוצלח. ומעל לכל – בין, שלא במתכוון, הצליח ליצור אווירה שמעודדת חדשנות בתוך עולם בו המידע זורם בחופשיות, וכל מנהל יודע שהוא יכול להעתיק במהירות תגליות של אחרים. לא משהו שאפשר להקל בו ראש או לפסול בזלזול. זאת אומרת, אם הבנת אותו.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x