• תפריט
באזז ספטמבר 2011

טיוטה ראשונה: 5 פרויקטים לשנה החדשה

ביקשנו מיוצרים בולטים בתחומם שיאפשרו לנו הצצה אל ראשית הדרך בתהליך העבודה על חמישה מהפרויקטים המבטיחים של השנה הקרובה

כתבי כלכליסט 10:1120.09.11

לכל יצירה יש רגע שבו הכל התחיל. לא תמיד ברור מתי זה היה, ומנין הופיע אותו רעיון שממנו היא צמחה. ובכל זאת, איך נראה ניצוץ מחשבה לפני שהוא מתגלגל ולובש צורה, הופך למבנה, למוצר, ליצירת אמנות, או אפילו מוצא את דרכו לצלחת?

 

ביקשנו מיוצרים בולטים בתחומם שיאפשרו לנו הצצה אל ראשית הדרך בתהליך העבודה על חמישה מהפרויקטים המבטיחים של השנה הקרובה. אלו שיעוררו עניין, יגרו את המחשבה, ימשכו תשומת לב, ויהפכו לדבר שכולם מדברים עליו. רשות הדיבור להשראה.

 

ביצים עלומות ברוטב עגבניות עם אורז, קציצות ואפונה חיים כהן משיק את מסעדת "יפו תל אביב"

"מטבח זה דבר שמוליד את עצמו בכל יום מחדש"

 

"בן אדם צריך לבשל את עצמו", אומר חיים כהן. "זה יכול להיות פעם אחת מהבית, מהאמא, מהשכנות ומהשכונה — ופעם אחרת בגיל מאוחר יותר, מארוחות, מטעימות של דברים שבחו"ל, מטעם מסוים שעושה לך משהו. אצלי החיבור הכי גדול הוא לבית, לאוכל של אמא שלי. וגם המנה הזאת מכילה חיבורים של ארוחות מהילדות, וגם של טעמים שאהבתי בגיל מבוגר יותר.

 

"המוטיב הכי חזק במנה הזאת הוא ארוחת שישי בצהריים, שאמא שלי היתה מבשלת במקביל לבישולים של הערב — משהו מהיר שאפשר לשים על השולחן כשהילדים חוזרים מבית הספר מתים מרעב, לאכול עם חלה, ולשבוע עד שארוחת הערב מוגשת.

 

חיים כהן במטבח חיים כהן במטבח צילום: תומי הרפז

 

"כשחזרתי מבית הספר תמיד היתה על השולחן אותה ארוחה — הספיחה בסגנון אורפלי של אמא שלי: תבשיל של חצילים שקודם טוגנו ואחר כך בושלו ברוטב עגבניות עם שום ופלפל חריף, צלחת עם קציצות חמות, וחלה. זה היה האוכל של שישי בצהריים. זה 'קודם כל תירגע, הגעת הביתה. תאכל משהו עד שתהיה ארוחה'.

 

"בערב תמיד היה על השולחן סיר עם אורז לבן. ותמיד בין כל הסירים היה גם סיר עם אפונה מבושלת ברוטב עגבניות. זאת ההשראה שלי. לפה הכנסתי גם את הביצים העלומות, שהגיעו מהאהבה שלי לחלמונים, והחיבור שלהן עם העגבניות נורא טוב".

 

איך יוצרים מארוחת שישי בצהריים מנה שמוגשת במסעדה תל־אביבית עדכנית?

"המנה עברה הרבה ניסיונות. זאת הדרך שבה אני תמיד עובד על מנות: אני לא רואה מראש בדיוק איך המנה תיראה. אני מתחיל מרעיון, וממשיך עד שאני מרגיש שזה נכון.

 

"המנה התחילה כמו שאמא שלי היתה עושה אותה. תמיד כשאני עובד על מנה שמבוססת על מתכון של מישהו, אני קודם כל מכין את המנה בדיוק כמו המקור, כדי להבין למה התכוון מי שבישל — למה הוא עשה אותה דווקא כך. על זה באים השינויים.

 

מנת הדגל של "יפו תל אביב" מנת הדגל של "יפו תל אביב" צילום: תומי הרפז

 

"את הספיחה מתאים לאכול עם חלה, זאת לא מנה למסעדה. הכנסתי את החצילים לקציצות. אני שורף אותם, קוצץ אותם, ומכניס אותם לבשר של הקציצות. האורז והאפונה נכנסו למנה כדי לתת לה לגיטימציה של ארוחה שלמה, להפוך אותה משקשוקה של בוקר לארוחה שלמה. יש שם חתונה של טעמים שהיא נכונה ועובדת טוב".

 

איך המנה משתלבת בסגנון של יפו תל אביב?

"יפו תל אביב, השם של המסעדה, היא הדרך הקולינרית שלי: מהבית, דרך מסעדת קרן, עד לכאן. יש במנה הזאת, ותהיה גם במסעדה, איזושהי אותנטיות. יש בה אותי: אני בן אדם שבא מעולם ישן ומאוד אוהב אותו ומחובר אליו, אבל גם חי בעולם החדש, בן אדם שמבין שהוא לא יכול להסתגר בבית שלו כמו צב. אז אני צועד הלאה, אבל עם כל הבית שלי על הגב. אני בא לכל מקום עם העבר שלי, ואני מאמין שיש לזה מקום.

 

"אני מחובר לגישה של פעם. פעם היה היגיון ביקום: אכלנו כדי לשבוע, ואכלנו את מה שגדל באותה עונה ואת מה שהתאים לאכול באותה עונה. היום מחקנו את כל ההבדלים - בין מקומות בעולם, בין עונה לעונה. האוכל היום יצירתי, אבל זאת מילה איומה. אני לא בטוח שאנחנו בנויים לזה.

 

 חיים כהן מבשל מנה חיים כהן מבשל מנה צילום: תומי הרפז

 

"אם המסעדה מייצגת את הדרך שעשיתי מיפו לתל אביב, אז על הסקאלה הזאת המנה הזאת היא יותר יפו. היא מנה של פעם, של בית, מנה שאתה אוכל כדי לשבוע וכדי שיהיה לך נעים. אבל יהיו גם מנות אחרות, מנות של העולם הגדול שנחשפתי אליו. החיבור לאיטליה יהיה גדול מאוד, ותהיה מנה שתיקרא 'יפו תל אביב' שהיא שילוב של שתיהן: קובה שהבצק שלו הוא בצק ניוקי ממולא".

 

מי טועם את המנות לאורך התהליך, עד שאתה מרגיש שהן נכונות?

"שני אנשים. אלי לנדאו, חברי הטוב והשותף שלי ביפו תל אביב, ואשתי סיגל שעובדת איתי. אלי הוא האדם שאני הכי סומך על טעמו הקולינרי ועל הידע שלו באוכל; אנחנו כבר שנים ארוכות ביחד, ואנחנו מאוד פתוחים זה עם זה. לסיגל יש חך נהדר. היא באה עם הבנה גדולה מאוד באוכל מהבית, ובמשך השנים למדה עוד. היא גם האשה שאיתי, לה אני מבשל בבית, היא מאוד בררנית, וכשהיא אוהבת מנה זה חשוב לי".

 

אחרי כל כך הרבה שנים במטבח, עוד יש הפתעות?

"בטח. מטבח זה דבר שמוליד את עצמו בכל יום מחדש. אפילו מטבח שעובד על אותו התפריט, כמו דיקסי למשל. יכול לדוגמה לקרות שאני מכין שתי מנות, מוציא אותן ונשאר עם המחבתות. אני טועם ככה עם האצבע, קצת מזה וקצת מזה, ופתאום החיבור בנשנוש הזה מגלה לי משהו חדש".

 

מהי מנה מיתולוגית?

"מנה הופכת למיתולוגית כשיש בה משהו נכון. הדנ"א שלה צריך להיות נכון. אחרת היא רק טרנדית. נגיד, כבד אווז ברוטב שוקולד? זה טרנד. אין בזה משהו באמת נכון. זה שומן עם שומן עם שומן. כבד אווז על האש — זה נכון. סטייק אנטרקוט בפיתה זה נכון: המיצים של הסטייק בתוך הפיתה, זה עונה על צורך שקיים".

 

אתה יכול לחזות איזו מנה תהפוך למיתולוגיה?

"ממש לא. לגמרי לא. זו תעלומה בשבילי, כמו ביום הראשון במטבח".

 

חיים כהן. שף, מסעדן, מחבר ספרי בישול, מנחה תוכניות קולינריה ושופט בתוכנית הטלוויזיה "מאסטר שף". בעבר השף ומבעלי מסעדת קרן בתל אביב, וכיום בעלי המסעדות דיקסי ופילדלפיה בתל אביב ושותף במסעדת דיקסי בראשון לציון.

 

באוקטובר יפתח כהן את מסעדת יפו תל אביב ברחוב יגאל אלון בתל אביב. השותף שלו הפעם יהיה חברו הקרוב ד"ר אלי לנדאו. ביפו תל אביב יחזור כהן למטבח, אחרי שנים ארוכות שבהן עסק בצד הניהולי של עולם המסעדנות.

 

גלי וולוצקי

 

"העולם מצחיק" שמי זרחין עובד על הקומדיה של קיץ 2012

"פרסתי את כל הפתקים לפניי, ופתאום זה קיבל צורה"

 

סרטו החדש של שמי זרחין כולל אנסמבל מרשים של 60 שחקנים, ובהם כמה מהשמות הבולטים של עולם הקולנוע והבידור הישראלי: שייקה לוי, אלי פיניש, זאב רווח ומשה איבגי. הוא בחר לשוב לטבריה גם בסרט הזה, ולהציג מארג של סיפורים שחלקם נטווים בסדנת כתיבה שנערכת בספרייה המקומית. במרכז אחד מהם ניצב גולן (פיניש), שדרן רדיו המבקש להקים מחדש את "הגשש החיוור" כדי להציל את אהובתו נטשה (אולה שור־סלקטר) שמצויה על ערש דווי.

 

"הרעיון הבסיסי ל'העולם מצחיק' קיים הרבה שנים", מספר זרחין. "אני אפילו לא זוכר איך הוא התחיל. אבל הזיק שהתחיל את כל המהלך הסיפורי הוא משהו שקרה לי בגיל 16, בזמן הופעה של הגשש החיוור בטבריה, שם הסיפור הראשוני נולד".

 

שמי זרחין שמי זרחין צילום: איתמר אהרוני

 

עברו המון שנים מאז שהיית בן 16. איך זה שהסיפור התגבש לסרט דווקא עכשיו?

"בשנתיים האחרונות הייתי עסוק בכתיבת הרומן שלי, ובין פרק לפרק עצרתי להפסקה בכתיבה כדי להתנתק ולהתגעגע ואז לחזור טרי לכתיבה. באחת ההפסקות האלה חשבתי לכתוב משהו אחר, כדי להתרחק עוד יותר. כתבתי את התסריט ל'העולם מצחיק' בהפסקות — כדי לכתוב, לא בהכרח כדי לעשות ממנו סרט. בניגוד לסרטים קודמים, לא עברה לי הפקה בראש, אלא משהו ויזואלי מהעולם של הספר.

 

 

"התבשלות הרעיונות בראש לקחה הרבה זמן. כבר הרבה שנים אני אוסף בפתקאות קטנות סיפור לסיפור ורעיון לרעיון. האיסוף לקח זמן רב. בסוף פרסתי את כל הפתקים לפניי, ופתאום זה קיבל צורה".

 

 

איך אתה כותב בדרך כלל?

"אין לי הרגלי כתיבה. אני לא אוהב הרגלים, ואם הם נוצרים אני מפסיק אותם. אני משתדל לא לכתוב יותר מארבע־חמש שעות ביום, כי אחרת אני נטרף. כתיבה זאת עבודה. אני כותב על מחשב, בבית, בחדר העבודה, אבל יום כתיבה יכול להיות גם כזה שאני לא כותב בו מילה אחת אלא מבין שצריך לפצח משהו, או לבנות משהו.

 

"את הטיוטה הראשונה של 'העולם מצחיק' כתבתי בשלושה שבועות. אני כותב תסריטים מהר, כי זה נורא משעמם אותי. הנחתי את התסריט בצד, וכשסיימתי את הספר הוא נח על השולחן וקרא לי. בתוך שנה התחלנו לצלם אותו".

 

איך הופכים רעיון של גיל 16 לסט צילומים?

"מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בפרויקט מסובך, עם המון דמויות, סיפורים ואתרי התרחשות. ככל שיש יותר כאלה, ההתנהלות של ההפקה יותר מסובכת ויקרה. ההפקה היא משימה מורכבת, שנעשתה למזלי בדיוק ובחוכמה עלי ידי טליה קלינהנדלר ומשה אדרי.

 

"גם הליהוק היה מבצע לא פשוט: היינו צריכים לבנות עולם אנושי של קרוב ל־60 דמויות שכולן שחקנים מקצועיים. בניגוד לסרטים קודמים יצאנו למהלך של אודישנים, בניצוחה של המלהקת אורית אזולאי. זאת היתה עבודה קשה ומאמצת, שבסופה הצלחנו להרכיב אנסמבל גדול ומרגש.

 

"ככל שיש יותר מרכיבים אנושיים בסיפור, כך התחושה שמדובר במגדל קלפים הולכת ומתחזקת, ואיתה התחושה שיש חוטים שקושרים בין כל הסיפורים והדמויות, והופכים אותם לדבר אחד".

 

מה שעוד קושר את התסריט הוא האווירה הגששית.

"השפה של הסרט מאוד מושפעת מהשפה של הגשש החיוור, ובמקור הוא היה אמור להצטלם בנוכחותם. כשפולי נפטר שמתי את הרעיון בצד. המוות של פולי שינה את התסריט שנוצר בסוף. כל הטון השתנה, נכנס בו עצב, ובמידה מסוימת הוא הפך לסרט פרידה".

 

"העולם מצחיק". סצינה מס' 29

 

29. פנים. בית חולים פוריה, החדר של נטשה. ערב.

נטשה (33, עדינה ויפה, ראשה קירח לגמרי בגלל הטיפולים שקיבלה, מבטא רוסי קל) יושבת על קצה מיטתה, מסתכלת לכיוון החלון שממנו נשקפים רגעיה האחרונים של שקיעת השמש. היא מכונסת בעצמה. גולן (38, נערי, ראשו מגולח, עיניו טובות) מתיישב לצדה בדממה (שניהם בגבם אלינו), היא מסתכלת בו, מחייכת בעצב ומניחה את ראשה על כתפו. הוא מנשק את עורפה, את ראשה הקירח משיער, את עיניה ושפתיה. היא נענית לו.

נטשה: היתה לי פנטזיה פעם שלחתונה שלנו אני הולכת להביא לך את ההפתעה של החיים שלך.

גולן: איזה הפתעה?

נטשה: הייתי מביאה לך את הגשש החיוור, שיתאחדו להופעה פרטית לכבודך.

גולן: (צוחק) ממש...

נטשה: תצחק כמה שאתה רוצה, הייתי עושה את זה.

גולן: אבל פולי מת, אין יותר גשש...

נטשה: גם על זה חשבתי, הייתי עושה את התפקיד שלו בעצמי, תאמין לי, אף אחד לא היה מרגיש בהבדל.

גולן: (מצטט גשש וצוחק) יענו ישראבלוף!

(גם היא צוחקת, נשכבת על גבה, מניחה עליו את רגליה, הוא מלטף, היא מתרפקת עליו)

גולן: אם אני אביא לך את הגשש תחזרי לטיפולים?

נטשה: די, גולן. אני רוצה הביתה. תמצא לנו דירה.

גולן: (בכאב) ...אני לא יכול לקחת יותר הלוואות, לא ייתנו לי.

נטשה: דירה קטנה, חדר, צריף... לא יכולה יותר להיות פה... (גולן משפיל את עיניו) למה שלא תבקש מהאחים שלך? (הוא מסתכל בה, מופתע, שותק) מירון יכול, יש לו כסף, גם ירדנה... הם יודעים שאתה ישן על מזרון בתחנה?

גולן: לא יודע ולא מעניין אותי.

נטשה: אני אדבר איתם.

גולן: תשכחי מזה, את לא מכירה אותם בכלל.

נטשה: אז אולי הגיע הזמן.

(גולן שוב מוריד את עיניו ושותק. לפתע הוא מחייך ומרים אליה את מבטו)

גולן: זה רעיון לגמרי לא רע.

נטשה: מה?

גולן: מופע איחוד של הגשש... זה גם ישמח אותך וגם אפשר לעשות בוכטה של כסף.

נטשה: (מחייכת בעצב, מנידה בראשה) מקרה אבוד אתה...

שמי זרחין. כל הזכויות שמורות

 

שמי זרחין. במאי, תסריטאי ומורה לקולנוע. זוכה פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע על כתיבת ובימוי "אביבה אהובתי" (2006) ובימוי "מסוכנת" (1998). לפני שש שנים צילם בטבריה, עיר הולדתו, את סרטו המצליח "אביבה אהובתי" שהביא לבתי הקולנוע יותר מ־300 אלף צופים. סרטיו מתרחשים על פי רוב בפריפריה ומאופיינים בנגיעות קומיות וסוריאליסטיות ייחודיות. בשנה החולפת ראה אור ספרו הראשון "עד שיום אחד", גם הוא מתרחש בטבריה.

 

בימים אלו עובד על הסרט "העולם מצחיק" שעתיד לעלות לאקרנים בקיץ 2012.

 

יונת נחמני

  

מלון וולדורף אסטוריה ירושלים פייגין אדריכלים מחברים מורשת היסטורית לפאר מודרני

"מלון הוא מכונה שצריכה לעבוד"

 

חזיתו המשתפצת של מלון פאלאס ההיסטורי, מרחק כמה מאות מטרים מחומת העיר העתיקה בירושלים, תהפוך בקיץ 2012 לפניו של אחד המיזמים היוקרתיים ביותר בבירה. החזית הזאת, בפינת הרחובות אגרון, המלך דוד וממילא, היא כל מה שנותר ממלון פאלאס המקורי; מאחוריה בונים האחים רייכמן, משפחת יזמים חרדים קנדים, מתחם מלון ומגורים מפואר, בהשקעה של כ־150 מיליון דולר. 

 

מיקומו של המלון ומאפייניו נועדו לענות על דרישותיו של קהל תיירים אמיד מהמגזרים הדתי והחרדי המבקרים בעיר הקודש. המלון מורכב מאגף היסטורי ומאחוריו אגף נוסף חדש, גבוה יותר, וביניהם חצר פנימית גדולה מקורה בזכוכית. שני האגפים יכללו 230 חדרים, מרכז כנסים, ספא ובריכות שחייה נפרדות לגברים ולנשים. את המלון תנהל רשת וולדורף אסטוריה, שזה יהיה המלון הראשון בניהולה בארץ. לצד המלון המתחם יכלול גם בניין של 30 דירות יוקרה, שמוקם על חורבות בית המכס הסמוך, ודייריו יוכלו ליהנות משירותי המלון.

 

מלון וולדורף. טיוטה ראשונית מלון וולדורף. טיוטה ראשונית

 

מתחילת העבודות חלפו כחמש שנים; יותר ממחצית התקופה הוקדשה לחציבה וחפירה. עיצוב הפנים הופקד בידי סינאן קפדר, מעצב טורקי ידוע שאחראי לעיצוב מלון "ארבע העונות" באיסטנבול ומלונות יוקרה אחרים. בכך היתה סגירת מעגל, שכן הבניין המקורי שנבנה ב־1929 עוצב על ידי האדריכל הטורקי נחאס ביי. תכנון הרחבת המלון הופקד בידי משרד פייגין אדריכלים.

 

"מלון הוא מכונה שצריכה לעבוד", אומר אדריכל יואל פייגין, מבעלי המשרד. "זה קצת כמו מפעל: מבנה שצריך לתכנן בו כל פרט וכל חלל, גם באופן עיצובי וגם באופן פונקציונלי. יש צרכים שצריך לענות עליהם. כאן, למשל, נדרשו הפניות נכונות לחדרים, שיתאימו לחזית ההיסטורית של מלון פאלאס המקורי. חלוקת החדרים שלנו דומה מאוד לחלוקה ההיסטורית של המלון, ומי שייכנס למלון יחשוב שכך זה היה מאז ומעולם".

 

אז למה היה צורך להרוס את הבניין?

"הוא היה נטוש והרוס, ולא היו בו אלמנטים שיצדיקו שימור מלא. מה שנשאר מהפאר היה החזית לרחוב אגרון, שהיא לטעמי היפה בירושלים, ואולם הכניסה המפואר. את עיקר העבודה השקענו בה ובחלל הכניסה המקורי, שנאלצנו להרוס כדי לחפור את יסודות המלון, ואז בנינו מחדש ושחזרנו אחד לאחד, בתהליך שארך שנתיים. מבחינה הנדסית לא נעשה עוד פרויקט כזה בארץ: קיר החזית נתלה על כלונסאות, וחצבו ובנו מתחתיו. בזמן הזה השלמנו את תכנון שאר חלקי בית המלון.

 

וולדורף אסטוריה ירושלים וולדורף אסטוריה ירושלים

 

"בעבודה האדריכלית יש פינג פונג בין היזם לאדריכל. כאן היזמים נתנו חבל ארוך. היה להם חשוב, למשל, שחזית בניין המגורים תהיה בעלת אופי מסורתי יותר, ולנו היה חשוב שבמלון יהיה הבדל בין העורף החדש לחזית ההיסטורית. בדקנו אלטרנטיבות רבות ובסוף מצאנו את זאת שהיתה טובה לכולם: לבניין המגורים בנייה עם אופי מסורתי וקווים נקיים, ולחזית האגף החדש קווים מודרניים יותר, שיבדלו אותו מהאגף ההיסטורי.

 

"המטרה היתה לבנות את המלון הטוב ביותר בישראל, וזה מתבטא בהשקעה בגימור. העבודות שנעשו באבן ירושלמית למשל - אלמנט שהיה חשוב ליזמים - הן מאוד משוכללות, עם פרטי אבן מורכבים ועשירים. בחלונות אין שימוש באלומיניום, אלא בפרופילים מעץ, מה שיוצר שילוב מעניין בין האבן הבהירה לעץ הכהה".

 

איך מתגבש אצלכם החזון שממנו נולד הבניין?

"הכל מתחיל אצל אבא שלי, יהודה, בשרטוטים של תוכנית. התפיסה הראשונית היא שלו, בקווים על נייר סקיצה. אחי דובי ואני מתמקדים יותר בצד הביצועי".

 

יואל פייגין: "הכל מתחיל אצל אבא שלי, יהודה, בתוכנית של חתך אופקי. התפיסה הראשונית היא שלו, בקווים על נייר סקיצה, והוא גם מלווה כל פרויקט. אחי דובי ואני עוסקים יותר בצד הביצועי"

 

פייגין אדריכלים. בראש המשרד עומדים יהודה פייגין ושני בניו, יואל (בצילום) ודב. המשרד מתמחה בבניית מלונות בארץ ובחו"ל, ובהם המלך שלמה והנסיכה באילת, חוות הברון בזכרון יעקב, דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב ואחרים. המשרד מתכנן כעת את מלון אורכיד־פאשה של האחים נקאש במתחם הקישלה ביפו, ואת פרויקט קמפינסקי, שיכלול מלון ולצדו מגדל מגורים, מצפון למגדל האופרה בתל אביב.

 

יונת נחמני

 

מעיל צמר ונוצות ללא צווארון, צבוע ביד ג'ייסון וו עובד על הקולקציה של חורף 2012

"סקרן אותי לפרק את הדברים ולהרכיב אותם מחדש"

 

"נסיעות הן מקור ההשראה העיקרי שלי, ולצדן ספרים שאני אוסף", מספר ג'ייסון וו בראיון מניו יורק. "קולקציית החורף שאבה השראה מהצילומים היפהפיים של הצלם והאמן הקנדי רוברט פולידורי, שמצלם בעיקר ארכיטקטורה. ספרו 'Parcours Muséologique Revisité' משרטט את תהליך השחזור של ארמון ורסאי במשך תקופה של 25 שנה. הרעיון מרתק אותי, משום שהוא מביע יחסי גומלין בין חומרי הגלם לעיצוב המפואר. הרעיון של לפרק את הדברים ולהרכיב אותם מחדש יחד סקרן אותי".

 

ג'ייסון וו ג'ייסון וו צילום: MCT

 

באילו חומרים השמשת?

"השתמשתי ב־15 סוגים של תחרה בקולקציה הזאת, ועבדתי עם טכניקות עיטור של רקמות ששיוו לה מראה עשיר, תוך כדי שמירה על מודרניות מוחלטת. השתמשתי בפלטת צבעים פשוטה ומצומצמת לעומת קולקציות קודמות, והתרכזתי בעיקר בשחור, בלבן ובצבע גוף".

 

על מי חשבת כשעיצבת את הקולקציה?

"אני מרגיש שהאשה שלובשת את העיצובים שלי מתפתחת איתם יחד, אבל במקביל אני רואה לנגד עיניי נשים איקוניות, כמו ג'ין סיברג (הכוכבת האמריקאית של 'עד כלות הנשימה' של גודאר — ע"מ) ואנה קרנינה. מעבר לכך, לאורך הקריירה שלי כמעצב אופנה הכרתי הרבה אנשים מעניינים ששימשו לי השראה".

 

איך היית מגדיר את הסגנון שלך?

"העיצובים שלי משקפים הערכה לצלליות מעודנות, לחייטות ללא רבב ולעבודת אמנות ייחודית. הם משלבים בין הסגנון האמריקאי הספורטיבי לתחכום של העולם הישן, ומביעים נשיות".

 

מעיל החורף של ג'ייסון וו מעיל החורף של ג'ייסון וו

 

אילו דגמים נושאים את חתימתך המובהקת?

"אני אוהב את השילוב בין הסגנון הספורטיבי האמריקאי לבין פרטים מעולם התפירה העילית. דוגמה טובה לכך היא מעיל פרקה בורדו, שרופד ב'רכבת' תחרה".

 

ג'ייסון וו. היה רק בן 26 כשמישל אובמה בחרה ללבוש את שמלת הנשף הלבנה והאלגנטית שלו לטקס ההשבעה של בן זוגה, ומאז הפך לכוכב עולם האופנה ויקיר המגזינים. הוא נולד בטייוואן וגדל בוונקובר, טוקיו ופריז, ולמד אופנה בפארסונס בניו יורק. ב־2006 השיק את הקולקציה הראשונה שלו. עיצוביו מתאפיינים בשילוב בין תחכום מודרני לעבודת יד מוקפדת. בארץ נמכרים עיצוביו החל בעונה זו בבוטיק אניגמה בתל אביב (ה' באייר 34).

 

עילית מינמר

 

"פורסט" אריק לוי ממציא מחדש את כיסא הבר

"יער הוא מטאפורה טכנו־פואטית"

 

"'פורסט' נוצר כמטאפורה ליער, כשמו, אבל גם כדי לפתור בעיה ממשית: אין כיסא בר גבוה אחד שנוח לכולם", מסביר אריק לוי. "רציתי שיהיו לו כמה מקומות שאפשר להניח עליהם את הרגליים — כמו עצים ביער, שענפיהם מסתעפים לכל צד באי־סדר ובגבהים שונים. רציתי שזה לא רק ייראה מעניין ואקראי, אלא יציג פתרון שיאפשר לכל אחד למצוא את הענף שנוח לו. המושב מסתובב, ויחד נוצרת תחושה של כיף ופונקציונליות. בו בזמן, זה כיסא אלגנטי ופיסולי.

 

"עבדתי על הכיסא עם היצרן, חברת ברנהארט דיזיין, זה תקופה. במשך התהליך הדברים קורים סימולטנית: אני עושה סקיצה ואז עולה בי תחושה מסוימת, שגורמת לי לעשות את הדברים. זו בעצם מין תחושה אפידרמית, שכבות שכבות, שמנטרלת את המוח הרציונלי ומפנה מקום לאמוציונליות".

 

אריק לוי אריק לוי

 

למה דווקא יער?

"הנוכחות של הטבע בעבודה שלי היא מאוד ברורה — גם בפיסול, גם באמנות וגם בעיצוב. יער הוא המטאפורה הכי טכנו־פואטית שעלתה לי לראש באותה שנייה של הסקיצה. כל דבר כזה הוא מטאפורה למשהו שקורה".

 

איך מתנהל תהליך העבודה שלך?

"אין לי דפוס יצירה אחד. התהליכים הם שונים ומגוונים, ומשתנים בכל פרויקט. אני עובד על 150 פרויקטים במקביל, ולכן הפרויקטים מושפעים זה מזה בצורה בלתי נשלטת. זה כמו כור היתוך — מעין תיבת כלים שבכל פעם אני מוציא ממנה משהו.

 

"יש לי קשר הדוק עם הצוות שלי. אחרי שאני מעלה לפניהם רעיון, הם מפתחים אותו בכל מיני כיוונים, ואז אנחנו יושבים יחד ובוחנים אותם. יש שלב בין הסקיצה למוצר שקורה כולו בסטודיו: אנחנו מעלים את הסקיצה על תוכנה תלת־ממדית שבה אנו בוחנים את הצורה הפיסולית והטכנית של האובייקט. זה שלב שבו הצוות מתרגם את הסקיצה למחשב מבחינת פרופורציות, גובה וכדומה. בשלב כלשהו מדפיסים את המוצר בגודל מלא, ואז, על פי תחושה ויזואלית, מתחילים להזיז ולשנות את תומכי הרגליים, את גובה הכיסא ביחס לרצפה ולמושב, וכן הלאה".

 

כסא פורסט. לוי: "זה עונג גדול לראות איורים טכניים עוברים לתהליך הייצור" כסא פורסט. לוי: "זה עונג גדול לראות איורים טכניים עוברים לתהליך הייצור"

 

אילו טכניקות משמשות אותך?

"אנחנו משתמשים בכל מדיה שיכולה לשרת את המטרה: מחשבים, איורים, מודלים וכדומה. זה עונג גדול לראות דימויים מתהליך העבודה ואיורים טכניים עוברים לתהליך הייצור".

 

ומה קורה כשבא רעיון טוב ואין מחשב בסביבה?

"אני עובד בכל מקום. דיסק המחשבות שלי מופעל בעוצמה גבוהה כל הזמן. אני אף פעם לא יודע מתי ומהיכן תבוא ההשראה. אני אוהב לשבת בבית קפה, לסגור את הטלפון הסלולרי שלי, לפתוח את מחברת הסקיצות שלי — ולצלול".

 

אריק לוי. מעצב, אמן, יוצר, צלם - אריק לוי הוא אחד המעצבים הישראלים המצליחים בעולם בשנים האחרונות, ועבודותיו מוצגות באוספי קבע של מוזיאונים וגלריות בעלות שם. הוא נע בין עיצוב תעשייתי ליצירה אמנותית, בין עיצוב מוגבל לייצור המוני. לוי למד בבית הספר לעיצוב בז'נבה, וב־1997 הקים עם המעצב פיפו ליאוני את חברת L Design בפריז. כיום החברה מונה צוות של 20 מעצבים וגרפיקאים, ולוי מעצב לחברות בינלאומיות, ובהן ויטרה, פיאט ואיקאה.

 

עילית מינמר

בטל שלח
    לכל התגובות
    x