השחקן והים

הוא מדבר ומדבר, זורק עוד ועוד עובדות, אבל אני קצת מתקשה להתרכז. אני לא יכולה שלא לחשוב כל הזמן על העובדה שהגבר האלגנטי הזה, עם השיער הלבן־לבן, החליפה המדוגמת ומשקפי הראייה המתוחכמים, הוא בעצם הטיפוס המוכר לעולם כסם מאלון מ"חופשי על הבר" - ככל הנראה הברמן המפורסם בעולם - והוא יושב עכשיו מולי ומספר לי בהתלהבות על דברים כמו תלאותיה של הטונה כחולת הסנפיר, כרישים שסנפיריהם נקצצים באכזריות והם נזרקים אל מותם בקרקעית האוקיינוס, החומציות הגוברת באוקיינוסים שלא מאפשרת לחלזונות לפתח קונכיות, ועל רב־המכר שלו שיצא לאחרונה בארצות הברית: "אושיאנה: האוקיינוסים הנכחדים שלנו ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להציל אותם".

העוזרת שלו, בחורה בת 20 וקצת, ניסתה להזהיר אותי עוד קודם. “הוא יכול פשוט להמשיך ולהמשיך", אמרה, וביקשה שאנסה "לחתוך" את הראיון מהר. אבל עכשיו היא נראית פחות לחוצה, עומדת בצד ומפטפטת עם החברה שלה. וטד דנסון, עדיין אחד השחקנים העסוקים על מסך הטלוויזיה האמריקאית, מנצל כל רגע כדי לדבר על מה שנראה כמו הנושא האהוב עליו: דגים.

“אנחנו סובלים מדיג יתר בממדים עצומים. אנחנו נמצאים במצב שבו ייתכן שבתוך זמן קצר, בימיהם של הנכדים שלי אולי, כבר לא יהיו יותר דגים", אומר דנסון בן ה־63 בדאגה. אחרי כן הוא עובר להסביר לי למה הפתרון של חוות גידול לדגים הוא רעיון רע כל כך. "בשביל לגדל קילו של סלמון או טונה, לדוגמה, צריך להאכיל אותו ב־3–4 ק"ג של דגים קטנים שדגת בים. חוץ מזה, יש בהם גם יותר מדי אנטיביוטיקה. אז אל תאכלי סלמון מחווה. נקודה. זה ממש רע". מדי פעם, כשהוא רוצה להדגיש משהו, הוא נוגע לי קלות בקצה הברך. כנראה זו מעין שפת גוף ידידותית של שחקנים.

טד דנסון. "אני יודע הרבה על דגים בשביל שחקן, אבל לא בשביל מומחה" צילום: אי פי אי

הראש של דנסון מלא בעובדות והוא קופץ מדבר לדבר, לפעמים נוטש משפטים באמצע. הוא מצטט מתוך כתבי עת מדעיים כמו "סיינס" ומספר, למשל, שאוכלוסיית הדגים הגדולים בים קטנה ב־90% מאז שנות החמישים, שאנחנו הורגים 100 מיליון כרישים מדי שנה, שלאחת משש נשים אמריקאיות יש בגוף כמות כספית כה גדולה כתוצאה מאכילת דגים שהיא מסוכנת להיריון, ושסירות דיג מפלצתיות (“כל כך גדולות שאתה יכול לשים עליהן מטוס 747"), מצוידות ברשתות מכמורת משוכללות, "מוחקות בכל שנה בתי גידול של דגים קטנים — שמהם ניזונים הדגים שאנחנו אוהבים לאכול - בשטח השווה לפי שניים משטחה של ארצות הברית, ושליש מהשלל נזרק בחזרה אל המים. חי או מת".

הוא טוען שהוא מחויב לחלוטין למטרה. בתוכנית הרדיו הפופולרית של השדרנית דיאן רהם סיפר לאחרונה: “מטורף ככל שזה יישמע, זה פחות או יותר מה שאני עושה כשאני לא משחק, מתרוצץ ומספר לאנשים על דגים".

אתה בהחלט יודע די הרבה דברים בשביל שחקן.

“כן", הוא עונה וצוחק, "בשביל שחקן, אבל לא בשביל מומחה".

אל גור של עולם המים

ממדונה דרך בונו ועד אורנה בנאי - רשימת הסלבריטאים שהחליטו לשים את פרצופם על מטרה טובה כלשהי היא ארוכה ומפותלת, והצעד מלווה לא פעם בצקצוקי לשון והרמת גבות. "יצא לי להיתקל באנשים שאומרים: מי אתה שתגיד לנו משהו?”, מודה דנסון, “מפורסמים עלולים להשטיח נושא, כשהמפורסם נעשה המוקד זה בעייתי, ולכן מאז ומעולם היה לי חשוב להבהיר שאני לא המומחה. אתם באים אליי עם מיקרופון ורוצים לדבר איתי", הוא מצביע על מכשיר ההקלטה שלי, "ואחרי כל השנים האלה כבר לא מעניין אותי לדבר על עצמי. אבל יש לי משהו אחר לספר לכם - אני רוצה לספר לכם מה קורה באוקיינוסים שלנו. בעצם אני היחצן. אני הבחור בכניסה לאוהל שאומר תודה רבה שצפיתם ב'חופשי על הבר', אבל בואו תיכנסו, אני רוצה להציג לכם את הביולוגים הימיים, עורכי הדין, האקטיביסטים והמדענים, כי יש להם משהו ממש מעניין להגיד".

ואמנם, דנסון בהחלט מנצל את מעמדו הסלבריטאי כדי לשמש פה לשתיקתם של הדגים. בשבועות האחרונים, במסגרת מסע קידום המכירות של ספרו, נשטפה התקשורת האמריקאים באייטמים על הספר, מ־CNN ועד ל"ניו יורק טיימס". ה"אל.איי טיימס" אף כינה את דנסון “אל גור של עולם המים” וקבע ש"אושיאנה", שדנסון כתב בשיתוף העיתונאי מייקל ד'אורסו, הוא ספר “יסודי ומבוסס מדעית”. “יש צורך דחוף בספר שבו מידע כזה זמין לציבור הרחב”, אמרה עליו באותה כתבה האוקיינוגרפית המובילה סלביה ארל, “דנסון משתמש בסלבריטאות שלו בצורה חיובית”.

הספר משלב את קורותיו של דנסון כאקטיביסט ימי עם עובדות מדעיות, גרפים צבעוניים ותמונות מרהיבות ולעתים מזעזעות. הספר כולל גם פרופילים של גיבורי האוקיינוסים שדנסון מעריץ, כמו ד”ר דניאל פאולי ומנהלת אקווריום מונטריי ביי בקליפורניה ג’ולי פקארד.

אתה בכלל אוכל דגים?

“אני מת על דגים. זה לא עניין של לא לאכול דגים - להפך. זה עניין של להיות מסוגל להמשיך לאכול אותם לנצח".

שילמו לי הרבה והרגשתי אשם

הרומן של דנסון עם חיות הים, מסתבר, ארוך כמעט כמו קריירת המשחק שלו. הוא החל להופיע על המסך הקטן באמצע שנות השבעים כשחקן בפרסומות ובאופרת הסבון "סומרסט", אבל הפריצה הגדולה שלו באה באמצע שנות השמונים עם הקומדיה “חופשי על הבר", אחת הסדרות המצליחות בהיסטוריה של הטלוויזיה, שבה כיכב במשך 11 עונות בתור סם מאלון — שחקן בייסבול ואלכוהוליסט לשעבר שמנהל בר שכונתי. התפקיד זיכה אותו בשני פרסי אמי ושני פרסי גלובוס הזהב, ומאז שיחק בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה, בהן בתפקיד המרכזי כרופא ב"בקר".

דנסון עם הקמע של ארגון אושיאנה, פינלי הדג. "זה פחות או יותר מה שאני עושה כשאני לא משחק, מתרוצץ ומספר לאנשים על דגים" צילום: אי פי אי

בערך במקביל לשיא ימי התהילה העליזים של "חופשי על הבר" בא לעולם האקטיביזם הדגי שלו. “שילמו לי הרבה מאוד כסף והרגשתי רגשות אשם", הוא מספר זמן קצר לפני הראיון שלנו בנאום בפני באי כנס "חדשנות חברתית" שארגנו האו"ם וחברת הייעוץ האסטרטגי לנדמרק ונצ'רס בבניין האו"ם בניו יורק. "באותה תקופה הלכתי עם הילדים שלי, אז בני שמונה וארבע, לים, ונתקלנו בשלט 'מים מזוהמים. לא לשחות'. לא ידעתי למה זה קורה ולא היה לי איך לענות לשאלותיהם. באותו זמן גם עברתי להתגורר בשכונה בסנטה מוניקה שהיתה מעורבת במאבק נגד הכוונה של אוקסידנטל פטרוליום לחפור שש בארות נפט לאורך החוף. פגשתי עורך דין סביבתי בשם רוברט סלנק, התחלנו לעבוד יחד וניצחנו אותם. המאבק הזה נמשך כ־15 שנה".

עם סלנק הקים דנסון את "קמפיין האוקיינוס האמריקאי”, ארגון שמטרתו לקדם את זכויותיהם של יצורי הים אצל קובעי המדיניות. לפני כעשור הפך הקמפיין לעמותה בשם אושיאנה (מכאן שם ספרו של דנסון), שהיא היום הארגון הגדול בעולם להצלת אוקיינוסים, עם כ־200 עובדים ויותר מחצי מיליון תומכים. דנסון יושב בחבר המנהלים של הארגון. אושיאנה הצליחה להביא לעשרות שינויים, כמו עצירת קידוחים של "של" באוקיינוס הארקטי, שיפור תנאי השימור של צבי היום ואיסור על "סניפור" כרישים בארצות הברית — הסרה של הסנפיר מהכריש והשלכתו בחזרה אל המים, למות, בעיקר לצורך הכנת מרק סנפיר הכריש המפורסם. יש האומרים שהקשרים הרבים של דנסון סייעו לא מעט בדרך: ידוע שהוא מיודד עם אושיות במפלגה הדמוקרטית כמו ג'ון קרי, אל גור ובעיקר הקלינטונים. בימים אלה, הוא מספר, "אנחנו עובדים עם ארגון הסחר העולמי להפחית סובסידיות כדי להפחית את מספר הסירות במים בכמחצית. יש פי 2.5 יותר סירות במים מהכמות שיכולה לדוג בצורה אחראית ובת קיימא, והסיבה היא שהם מסובסדים מדי".

בעוד שהדיג מסובסד בנדיבות, ארגוני הצלת הימים סובלים ממחסור רציני במשאבים, טוען דנסון. “רק 1% מכל הכסף שניתן לארגוני סביבה בארצות הברית הולך לארגונים ימיים", הוא אומר, "אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לזרוק מה שאנחנו רוצים בים ולהוציא ממנו מה שאנחנו רוצים. אבל הגענו לנקודה שזה כבר לא אפשרי".

תאכלו רק דגים קטנים

למה בחר דנסון דווקא בים כמטרה הטובה שלו? ייתכן שהניצנים היו שם עוד מגיל צעיר. "בגיל שבע היה לי חלום מאוד מוחשי", הוא כותב בספרו, "היה לי חום גבוה, התעוררתי בצעקות ורצתי לחדר של הוריי. הם שאלו מה קרה ותיארתי להם את הסיוט שלי. ישבתי בחוף, ושמעתי את אלוהים מורה לי: 'טד, יש לך שעה להכניס את האוקיינוס לדלי הזה', ואז הוא נתן לי כף מחוררת. אולי זו מגלומניה של שחקן בהתהוות, אבל אתם חייבים להודות שחשבתי על הים במשך הרבה שנים".

אביו, נד דנסון, היה ארכיאולוג ואנתרופולוג שניהל מוזיאון ומכון מחקר באריזונה. "גדלתי עם מדענים, בכל ארוחה משפחתית אצלנו בקיץ היו מדענים מכל רחבי העולם", הוא מספר, “זה נטע בי את ההבנה שצריך שהמדע יוביל את הדרך או שתגרום יותר נזק, גם אם הכוונות שלך טובות".

דנסון ב"חופשי על הבר". "אני יודע הרבה על דגים בשביל שחקן, אבל לא בשביל מומחה" צילום: איי אף פי

דנסון אוהב להדגיש שהעניין שלו באוקיינוסים רחב בהרבה מהצלתם של כמה בעלי סנפיר: "זה לא עניין של דגים. למי אכפת? זה עניין כלכלי", הוא אומר, “זה עניין של שימור משרות של דייגים, של מיליארד אנשים ברחבי העולם שתלויים בדגים כמקור לחלבון, זו בעיית רעב, זה עניין של בריאות הציבור. אם נעלים את המשאב הזה נצטרך להתמודד עם בעיות ענקיות".

למרות הנתונים הקשים שהוא שולף ללא הרף, דנסון מתעקש שהוא אופטימיסט. "אנחנו יכולים לשנות את המגמה", הוא אומר. "רוב הדגים משתקמים בקלות אם ניתנת להם ההזדמנות". בספרו כולל דנסון שלל הצעות לדברים שאפשר לעשות: להתנדב או לתרום, להוריד אפליקציה שתאפשר לדעת אילו דגים הם בריאים וידידותיים לסביבה, או סתם להתחיל לאכול דגים קטנים, כאלו שנמצאים נמוך יותר בשרשרת המזון. “אני נהנה מסרדינים טריים. הם ממש טעימים", הוא כותב.

אבל דנסון הוא לא רק אופטימיסט, הוא גם ריאליסט מושבע. "זה אולי כיף לזרוק אבנים על מוסדות ועסקים, אבל זה לא מוביל לשום מקום", הוא אומר. "התחברנו עם כמה מחברות הנפט שנאבקנו בהן בכל יום וגילינו אנשים נהדרים, שאנחנו יכולים למצוא דברים שאנחנו כן מסכימים עליהם. התחלנו למחזר שמן מנועים משומש. אתה חייב לעבוד עם העסקים הגדולים, אין דרך להשיג דברים אם לא נעבוד יחד איכשהו".

כשהוא אומר את זה אני לא יכולה שלא לחשוב על ארתור פורבישר, המנכ"ל המושחת והאכזרי שהוא מגלם ב"נזקים" — סדרה עטורת שבחים שמציגה תמונה אפלה ושלילית מאוד על עולם התאגידים האמריקאי, ותתחיל בחודש הבא את עונתה הרביעית בארצות הברית.

"אני חושב שמאוד בעייתי לחפש את החבר'ה הרעים", הוא אומר כשאני שואלת אותו על דמותו האפלה של פורבישר ועד כמה היא משקפת את המציאות לדעתו, "יש בתאגידים חבר'ה רעים, יש אנשים חמדנים שעושים דברים שפוגעים באנשים אחרים, אין ספק, אבל בגדול, הרעים הם אנחנו. זה אנחנו עם ההרגלים שלנו והתלות שלנו בפלסטיק או התשוקה לאכול מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים בלי להקריב. אם יש לי מספיק כסף אני יכול לעשות מה שאני רוצה — החשיבה הזו מצויה בכולנו, אז אלו לא רק התאגידים וזה בעייתי להאשים את התאגידים, אף שהרבה מהם אשמים בהרבה דברים. התאגידים מאוד קצרי רואי. הם חושבים רק על עצמם ולא על הנזקים שהם גורמים לעולם".

אז יש מנכ"לים מרושעים?

“יש קצרות רואי, יש חמדנות, ללא ספק. אבל זה גם אנחנו. אני נוהג במכונית, כלומר אני משתמש בדלק. אני אוכל דגים שאני לא אמור לאכול. זה לא פשוט. וזה מה ש'נזקים' עוסקת בו. זה האזור האפור הזה, לא הכל שחור ולבן".