• תפריט
פנאי

"שוק לא יעיל"

כך מכנה הכלכלן פרופ' דן גלאי את שוק האמנות בארץ. בראיון ל"כלכליסט" הוא מסביר כיצד בעזרת מיזמים אינטרנטיים הוא מנסה לעשות סדר - לבנות מודלים, להוריד פערי תיווך וליצור פנסיה לאמנים - תוך אימוץ מושגים וחשיבה משוק ההון

דנה גילרמן 10:1213.04.11

מיזמי אמנות מתפתחים במהירות באינטרנט ופרופסור דן גלאי, מבכירי הכלכלנים בארץ ובעולם, הוא מהיזמים שמקדמים זאת. גלאי, יו"ר חברת סיגמא בית השקעות ודיקאן בית הספר למינהל עסקים באוניברסיטה העברית, הקים ב־2008 את MutualArt, האתר הכי גדול לאינפורמציה על אמנות ברשת. מאז הקמתו ועד היום צבר האתר כ־200 אלף מנויים (עלות דמי מנוי 300 דולר לשנה) ויש בו מידע על אמנים, תערוכות בגלריות ובמוזיאונים ומכירות פומביות.

 

בימים אלה עובד גלאי על הרחבת האתר גם לעסקות בין אספנים. "נניח שיש אספן שמחפש ציור מסוים ומוכן להחליף אותו בציור אחר. אנחנו נאפשר לו לעשות את ההחלפה, והרווח שלנו יהיה בתיווך. האתר גם יספק הערכות מחיר של מעריכים מקצוענים מארצות הברית. כך נצמצם את פערי התיווך שקיימים, ותוך כדי נספק מידע רלוונטי לאנשים שמתעניינים בדברים קונקרטיים".

 

ויהיה אפשר גם לבקש מכם למצוא עבודות?

"בעיקרון כן. אנחנו מפתחים גם מודל כזה, ואני מקווה שבעוד כשנה יעלו כל הדברים החדשים".

 

השירות הזה בעצם מייתר את כל הסוחרים והמתווכים?

לא, אבל הוא יעשה את הסיפור הרבה יותר יעיל. השוק של האמנות מוערך בין חמישים למאה מיליארד דולר בשנה. ברגע שהוא נגיש יותר ומורידים את פערי התיווך, מרחיבים את השוק בצורה משמעותית, כך שכולם מרוויחים בסופו של דבר. פעם גם במניות היו פערי תיווך של 10%–15%. עם השנים זה הפך ליותר נגיש, המידע שיש היום על כל מניה מדהים, פערי התיווך ירדו לאחוז ומטה והשוק רק התרחב. אסור לעצור את הטכנולוגיה, צריך לדעת איך ממנפים אותה".

 

פרופ'' דן גלאי.  "שוק האמנות פרוץ למניפולציות" פרופ'' דן גלאי. "שוק האמנות פרוץ למניפולציות" צילום: עמית שעל

 

ליטוגרפיה של ברגנר

 

מפתיע לגלות שההתמקדות בעסקי האמנות העכשווית לא קשורה לטעמו כאספן: מלבד רישומים של האמנית מיקה רוטנברג, שחיה בארצות הברית וזוכה להצלחה בעולם, יש לו בעיקר אמנות ישראלית ותיקה. על קירות משרדו ברמת גן תלויים ציורי נוף של יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואחרים. "כנראה יצר האספנות בא מסבא שלי", הוא אומר. "בפולין הוא אסף כל מיני דברים, אבל הכל נשאר שם לאחר שעלה לארץ ב־37'. הוא סיפר לי על זה פעם אחת ואחר כך לא רצה יותר לדבר על זה".

 

את הציור הראשון שלו - ליטוגרפיה של יוסל ברגנר שנמצאת עד היום אצלו בבית - רכש בגלריה ביפו בשנות העשרים לחייו. את הציור הבא, של גרשון רנרט, רכש ביריד אמנות ביפו העתיקה. "אשתי אז מאוד כעסה עליי, ואחר כך הבינה שאין מה לעשות", הוא מספר. "גם כשחיינו בארצות הברית המשכתי לקנות, בעיקר אמנות ישראלית של שנות השלושים־ארבעים־חמישים. קניתי עבודות של נחום גוטמן, שהכרתי באופן אישי, וכן עבודות של אמני אופקים חדשים ושל האמנים היהודים שהגיעו מפולין ומרוסיה לפריז באותה תקופה, כגון יוסף פרסמן ומישל קיקואין. כולם פעלו תחת הצל של מודליאני וחיים סוטין ומאוד הושפעו מהם".

 

היום האוסף של גלאי כולל כ־150 עבודות, בעיקר ציורים ופסלים, של מרדכי לבנון, יחזקאל שטרייכמן, יוסף זריצקי, אביגדור סטמצקי, אנה טיכו, שמשון הולצמן ומירון סימה. "זו היתה השקעה טובה. מחירם של הציורים האלה שווה היום הרבה מאוד. קחי למשל את האקוורלים של זריצקי או את הרישומים הנהדרים של אנה טיכו. הם נמכרים במחירים נמוכים יחסית. אין הערכה לעשייה שלהם, והצעירים שמקשקשים פה מקבלים היום הרבה יותר".

 

איך אתה מסביר את זה?

"אני חושב שזה חינוך. הדור של החמש עשרה שנים האחרונות זה דור הסקייפ. הם צריכים קליפים, דברים לא מעמיקים. בבתי הספר או במוזיאונים לא מלמדים איך להסתכל על אמנות וכמעט לא מכירים ציירים מהדור הקודם. רבים מהאספנים הוותיקים, בהם יוסי חכמי או רם כספי, החזיקו אמנים כגון מרדכי לבנון או חברי אופקים חדשים. ברגע שהאספנים האלה הפסיקו לקנות, השוק של אותם אמנים צנח. לא היה מי שנכנס לוואקום הזה".

 

כפי שאפשר להבין גלאי לא ממש מתחבר לאמנות עכשווית כאספן, אבל כאדם שמגיע משוק ההון הוא כן מוצא בזה עניין. “זהו שוק מאוד לא יעיל", הוא אומר. “שוק שהמידע בו לא תמיד נגיש לציבור הרחב והוא לא יעיל מבחינת המחירים. במימון יש מושג של יעילות. אני קונה מניה וכעבור שעה אני רוצה למכור אותה. הפער בין מחיר הקנייה למכירה יכול להיות חצי אחוז, פער מצומצם. אם את קונה עכשיו מניה של גוגל ואת רוצה למכור אותה, מקסימום תפסידי עליה חמישה סנט. זה מסחר נזיל ויעיל".

 

פנסיה לאמנים

 

גלאי, עם היזם מוטי שניברג, אחראי גם על הקמת קרן ההשקעות יוצאת הדופן (ATP (Artist Pension Trust, שאותה מחזיקים בעלי מניות והאמנים בה תורמים עבודות כדי לספק לעצמם ביטחון כלכלי לטווח ארוך, מעין פנסיה.

לדבריו, הרעיון שעמד בבסיס המיזם היה לאפשר לאמנים לדחות את הכנסותיהם לשנים מאוחרות יותר וכך להקים להם מעין קרן פנסיה, שלרבים מהם אין. "לאמנים שאינם מלמדים, ויש כאלה הרבה, אין גוף מייצג ולכן גם אין להם אפשרות לביטוח קבוצתי", הוא אומר. "בהתחלה חשבנו להציע לאמנים ביטוחים מסוגים שונים אבל חברות הביטוח פוחדות שזה יהיה פתח להונאות. הן גם לא רוצות לבטח אמנים כיוון שהם נחשבים לקבוצת סיכון מאוד גבוהה. בשוק האמנות הפער בין מחיר הקנייה למכירה הוא 50%. כשקונים בגלריה ומשלמים 100%, האמן מקבל 50% מהמחיר. הפער בין מחיר הקנייה למכירה עצום, ואם אני קונה במכירה פומבית למעשה אני משלם 125%, שזה כולל את מחיר העמלה", מסביר גלאי.

 

לדבריו, הרעיון שעמד מאחורי הקמתה של ATP היה, בין היתר, לייעל את המנגנון הזה. הקרן כוללת כמה מאגרי אמנים משותפים בכל העולם. בכל אחד מהם יש כ־250 אמנים, עולים ומבוססים יותר, שתורמים כל אחד 20 עבודות.

 

כשמספר האמנים במאגר מגיע למקסימום הוא נסגר והעבודות בו מוצעות למכירה. בכל פעם שעבודה נמכרת הרווחים מתחלקים בין האמן (40%) והקופה של כל אמני הקרן (32%). המשקיעים והחברה מקבלים רק 28%. החלוקה הזו, לדברי גלאי, כבר מצמצמת את פערי הקנייה והמכירה. מאחורי הקרן עומדים משקיעים ישראלים ובינלאומיים שהשקיעו עד עתה כ־10 מליון דולר. לדברי גלאי, אלו הם אנשי פיננסיים והייטק שאוהבים אמנות ומאמינים שיהיה בה רווח. "בטווח של 20 שנה דיברנו על משהו כמו 15% תשואה לשנה וזה נחשב טוב”, הוא אומר.

 

והרווח של האמנים?

קצב עליית מחירי האמנות מראה על 12%–14% בשנה. אם אמן ימכור את העבודה כעשר שנים מאוחר יותר, הוא יקבל בערך פי שלושה מהסכום שהיה מקבל בגלריה באותו זמן, כך שמדובר בעצם ב־%300–400%. צריך גם לזכור שמדובר בקרן משותפת וגם כאלה שלא מוכרים יזכו ברווחים מהמכירות. זה הצד הסוציאליסטי שלנו".

 

אין מדד אובייקטיבי

 

גלאי מאמין ביוזמות, אך גם מזהיר מפניהן. למשל, הרעיון החלוצי של "Art Exchange" (השייך לאתר הצרפתי A&F Markets), שבו מציעים למכירה מניות במכירות אמנות עכשוויות, נראה לו בעייתי, "בגלל הנושא של הערכת השווי", לדבריו. "אם קונים מניית טבע יודעים כמה החברה הרוויחה בשנה האחרונה, ויש צפי לרווחים בעתיד. יש מודלים איך לתרגם רווחים לשווי. כשזה מגיע לאמנות אין שום מודל".

 

אולי על סמך מכירות אחרונות?

"לא. את לוקחת תמונה של פיקאסו. אותה תמונה או דומה לה שנמכרה ב־50 מיליון יכול להיות שבמכירה הבאה תימכר ב־70 מיליון או ב־30. אין שום מדד אובייקטיבי שאומר שסנטימטר מרובע בציור של פיקאסו שווה כך וכך. בסופו של דבר זה תלוי במשוגעים, באלו שהחליטו שהם הולכים על זה. ויש עוד סיבה שצריך להיזהר: בשוק המניות יש רגולטורים שעומדים על המשמר ומונעים מניפולציות. בשוק האמנות אין אף אחד שמשגיח על הדברים האלה, הוא פרוץ למניפולציות. מאוד קל למכור עבודות שאין מאחוריהן כלום. אחר כך, אם הדבר מתפוצץ, הוא יוצר מין ריק, ואקום ששואב אליו אחר כך שנים של משבר. אני בעד שוק סבלני שמסתכל לטווח ארוך ולא על רווח מיידי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x