• תפריט
מוסף נדל"ן ינואר 2011

אי ירוק בים

החזון הנוכחי של פרופ' מיכאל בורט הוא שרשרת איים מלאכותיים שיוקמו מול חופי ישראל, יחוברו באמצעות גשרים, ויפתרו את בעיית הצפיפות במישור החוף. נשמע מגוחך? גם בשנות השישים לא האמינו לו כשהוא דיבר על מגדלים בתל אביב ותכנן את נתיבי איילון

ארי ליבסקר 10:3831.01.11

פרופ' מיכאל בורט (73) הוא אדם דינמי המלא באנרגיות והתלהבות שאותן אפשר למצוא לרוב רק אצל סטודנטים שרוצים לשנות את העולם. ראשו של האיש המאסיבי והגדול, בעל המבט החודר, מלא שיער לבן וסבוך. "כלום לא יעזור אם לא נמצא פתרון יצירתי לצפיפות האוכלוסין, מחירי הנדל"ן רק יעלו ויעלו", אומר לי בלהט מי שכיהן בעבר כדקאן הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. "ייווצר כאן מצב של שכונות עוני ואזורים שיהיה מסוכן להסתובב בהם לא רק בלילה, אלא גם ביום".

 

בורט מתגורר בשכונת כרמליה שעל הכרמל, ברחוב שפעם היה ניתן לצפות ממנו על הוואדי והים. זהו הצד המערבי של הים בחיפה, לא זה הפונה אל המפרץ המזוהם, אך למרבה האירוניה - בשל צפיפות האוכלוסין, לאחרונה חסמו לו את הנוף בניינים שנבנו מולו. "טוב לי עם המצב הקיים", הוא אומר, "שתלתי לי גינה ועכשיו אני מוקף בירק". הוא מוביל אותי לסטודיו שבו הוא עובד, ואנחנו חולפים דרך סלון ביתו. על הקירות אני מבחין ברישומים של האמן הכנעני יצחק דנציגר, שלימד פיסול בטכניון בתקופה שבה בורט היה ראש החוג לארכיטקטורה. לאורך הסלון מונחים גם דגמים של מבנים ובתוכם מראות, שבורט בנה. "אני חוקר הגדלת שטחים על ידי יצירת פרספקטיבה עם מראות. הרי ממילא רוב הבניינים מכוסים בזכוכית, אז למה לא לנצל את זה להרחבה של המרחב?".

 

בורט בסטודיו שלו. "טירוף הנדל"ן יממן את הפרויקט" בורט בסטודיו שלו. "טירוף הנדל"ן יממן את הפרויקט" צילום: אלעד גרשגורן

 

לפי ההערכות של בורט, צפיפות המגורים בישראל לא רק שהולכת לגדול ולהחריף בשנים הבאות, אלא אף עלולה להביא אותנו לאסון, שתוצאותיו עלולות להיות חריפות ורדיקליות מכל המלחמות שידענו עד כה. בורט טוען כי רק לעתים רחוקות אפשר לאבחן בזמן אמת את התהליכים שמביאים לקריסת מערכות של ישויות פוליטיות וחברתיות. לטענתו, מדובר בתופעות שהן לרוב בלתי מורגשות ואף בלתי נתפשות כמעט. הוא טוען כי כמעט מדי יום חל בישראל כרסום של שטחים פתוחים, היוצר זיהומים למיניהם. הכרסום הזה מתבטא בתהליכים קטנים ובלתי נראים, שאותם מקדמים אינטרסנטים בעלי שאיפות נדל"ניות, שטוענים כי התהליכים האלה, שקשה מאוד לשים עליהם את האצבע, כלל לא מתרחשים. לדבריו, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לאחור.

 

הצעה ראשונה:

להעביר את שדה דב לראשון לציון

 

בורט הוא אחד האנשים היחידים שזכו לקבל שני עיטורי מופת מצה"ל, אך הוא מעדיף לא לדבר על הנושא. חיפוש פשוט בגוגל מעלה שאת העיטורים קיבל על פעולות צבאיות שניחנו באותן תכונות שמשמשות אותו כיום כדי לקדם את רעיונותיו: דמיון פרוע ולא מעט תעוזה.

 

למעשה, בורט אחראי בהרבה מובנים לאופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו האורבניים. הוא היה אחד המתכננים הראשונים של נתיבי איילון (הוא כיהן כמהנדס נתיבי איילון בשנים 65'–69' ותיכנן את צומת פרשת דרכים - הכניסה לאזור הבורסה ברמת גן), וזה שאמר עוד בשנות השישים שנצטרך במוקדם או במאוחר לבנות לגובה במישור החוף. פארק צמרת התל אביבי על מגדליו המפורסמים, ושאר גורדי השחקים שמשנים את קו הרקיע של תל אביב, הם חזון שהוא לגמרי שלו. הוא גם תכנן את גשר בר יהודה המפואר, הגשר המודרני הראשון שנבנה על הירקון. הסטודיו שלו מלא בתרשימים של תוכניות בנייה, שאותן הוא מצייר ביד: "אני לא משתמש במחשב", הוא מתגאה ומצביע על עט נובע שמונח על קצה שולחן העבודה שלו, "אפילו לא לכתיבה", הוא מוסיף. "גם מיילים אני לא שולח. אשתי עושה את זה. היא יודעת להפעיל את המכשיר האימתני הזה".

 

התוכנית של בורט. מבט-על על אי מלאכותי התוכנית של בורט. מבט-על על אי מלאכותי

 

צפיפות האוכלוסין בישראל בגבולות 67', ללא השטחים הריקים בנגב, מגיעה היום ל־845 נפש לקילומטר רבוע. רוב האוכלוסייה מצופפת במישור החוף, שם חיים כ־1,500 איש בכל קמ"ר. בעוד עשרים שנה, אומר בורט, מספר זה יגדל ב־50%, ובעוד מאה שנה הוא יכפיל את עצמו. זה הרבה יותר ממה שחבל ארץ זה יכול לספוג. על פי הערכות, אוכלוסיית ישראל תגיע באותו זמן לכ־18 מיליון נפש, ורובה הגדול יגור במישור החוף - כ־13 מיליון איש יגורו רק בגוש דן. אליבא דה בורט, יש רק פתרון אחד אם אנחנו לא רוצים להגיע לרמה בלתי נסבלת של צפיפות: לבנות איים מלאכותיים בים. לדבריו, לא רק שהטכנולוגיות להקמת האיים בדוקות וסבירות מבחינה כלכלית, האופציה הצפה גם יכולה להיות יותר ידידותית מבחינה סביבתית ואקולוגית.

 

הרעיון של בורט אולי נשמע הזוי, אבל כדי לבסס אותו הוא מביא ציטוט של דוד בן גוריון, מייסד המדינה: "הים הוא לא הגבול של ישראל, אלא המשכה", אמר בן גוריון, ובורט מוסיף בחיוך: "יש בזה סוג של אמירה פיוטית. אני לא יודע בדיוק למה הוא התכוון, אבל לקחתי את המשפט הזה והמשכתי אותו הלאה".

 

כשאני אומר לו שהיה ניסיון כזה בעבר - ניסו לבנות את מלון הילטון בתל אביב על אי מלאכותי ובסופו של דבר התפשרו על שוברי הגלים שאנחנו רואים כיום - הוא מחייך ואומר כי היה זה הוא שטרפד את המהלך. "טרפדתי את כל הבנייה שהיתה מתוכננת על הים, כי בנייה על הים מצריכה חשיבה עקרונית, לא אזורית־מקומית. אם אתה לא נוקט חשיבה כזאת, לפעמים פתרונות מקומיים יכולים לטרפד מחשבה הרבה יותר מרחיקת לכת. זה נכון גם בצבא ובכל מערכת גדולה. אני באתי ואמרתי: 'אי אפשר ליצור כאן פתרונות מקומיים, כי יכול להיות שהפתרון הזה יבוא על חשבון רעיונות יותר מהותיים לבעיית הדיור של תל אביב'.

 

"גם היום אני טוען שהעתקת שדה דב לים תפגע בכל הנושא של פיתוח איים מלאכותיים. אם זה יקרה, האיים שיהיו פחות או יותר קרובים אל החוף יצטרכו לספוג נחיתות והמראות לידם, וזה יהיה מאוד בעייתי. את שדה דב צריך להעביר לאזור השפד"ן בראשון לציון. אם כבר יש אזור של טיהור שפכים, אז בואו נרכז את כל התחלואים במקום אחד".

 

הצעה שנייה:

להפסיק לנסות ליישב את הנגב

 

למה לא להעביר את כל האוכלוסייה לאזור הנגב? ריק שם.

"זה מה שניסו לעשות עד עכשיו, וזה כשל. קח לדוגמה את כל הפארסה הזאת שנקראת עיירות פיתוח. זה לא הועיל לאיש. כולם מבקשים לגור באזור המרכז, ובצדק. במטרופולין יש הרבה יותר הצעות עבודה. אתה לא יכול לצפות מאנשים לעשות את הבלתי אפשרי ולגרום להם לגור באזור שלא יביא להם פרנסה, אזור שנתון תחת איום ביטחוני וגם כלכלי. כל ניסיון להרחיק את הישראלי מאזור מישור החוף כשל. אין ולא יכול להיות אתגר ארצי־לאומי משמעותי וקריטי יותר לעתידה של ישראל מאשר מתן תשובה לריבוי האוכלוסייה".

 

אבל גם האיים המלאכותיים הם סוג של הגליה, כמו עיירות הפיתוח.

"לחלוטין לא. האיים באזור של תל אביב יהיו במרחק של כמה קילומטרים ממנה. הם יהיו יותר קרובים למרכז תל אביב מאשר אפקה ושאר השכונות הצפון־מזרחיות, שלא לדבר על הוד השרון וכפר סבא".

 

האופציה הימית של בורט כוללת הקמה של סדרת איים מלאכותיים מול החוף, במקומות שבהם עומק המים מגיע ל־25–30 מטר. למזלנו, בישראל יש חוף רדוד למדי לאורך עשרות קילומטרים, ובאופן גס אפשר לומר שהמים רדודים עד לעומק של כ־20 קילומטר אל תוך הים.

 

התוכנית של בורט. מבט מהצד על אי מלאכותי התוכנית של בורט. מבט מהצד על אי מלאכותי

 

בורט טוען שכדי להביא להקלה סביבתית־חברתית משמעותית, האופציה הימית צריכה לספוג כשליש מהגידול הצפוי באוכלוסייה - כמות של בין 2.5 ל־3 מיליון אנשים. לדבריו, הפיתוח האורבני הימי יכלול את כל שכבות האוכלוסייה. כשאני שואל אותו מדוע, הוא חושב שיש לשלב אוכלוסיות לא הומוגניות על האיים. הוא אומר שהפרדה בין עשירים לעניים תביא לקריסה טוטאלית של הפרויקט, כי אז "האיים לא יהפכו לחלק אינטגרלי מהעיר, אלא למתחמים סגורים".

 

לפי התוכנית שלו, הפיתוח האורבני יתבצע מול מרכזי האוכלוסייה הגדולים באזור החוף: תל אביב, חיפה, הרצליה, אשדוד ואשקלון. האיים יהיו המשך ישיר של הערים שמולם, ויאמצו את נורמות הצפיפות הגבוהות מבחינת ערכי הרווחה והסביבה, ערכי התרבות ורמת החיים העירוניים. 20 קמ"ר נוספים של חזית ימית יידרשו לתשתיות, כולל העברה של רמת חובב וכל אזור מפרץ חיפה הרחק מריכוזי אוכלוסייה.

 

הצעה שלישית:

שרשרת שוברי גלים ספוגיים

 

בשנת 2000 התגבשה ועדת היגוי משותפת, ישראלית־הולנדית, בראשותו של בורט, במטרה לבדוק את ההיתכנות של מיזם האיים המלאכותיים. הוועדה הגישה דו"ח לשר התשתיות דאז אריאל שרון, ובו נקבע כי ניתן לתכנן ולהקים איים מלאכותיים במסגרת החוקים וההסדרים הנורמטיביים הקיימים היום. עוד נטען כי עם חומרי המילוי המקובלים כיום לאיים מלאכותיים אפשר יהיה למלא שטח מיובש של כ־2 קמ"ר. תוכניות נכתבו ואישורים הוצאו להתחלת הבנייה ב־2005, אך שטח של 2 קמ"ר היה קטן מדי ולא משמעותי, והיה יכול לטרפד את תוכנית האב הגרנדיוזית של בורט - אז הוא טרפד את התוכנית ל־2 קמ"ר.

 

בישראל, כך מתברר, אין מספיק חומר גלם כדי למלא את האיים. יתרה מכך: המחצבות הקיימות כיום לא מייצרות מספיק מלט לצורכי הבנייה העכשוויים של המדינה. בורט פתר את הבעיה על ידי יצירת שוברי גלים חלולים, שלהם הוא קורא "שוברי הגלים הספוגיים". מדובר בקליפות עשויות מבטון מזוין, המרסנות את תנועת הגלים על ידי בליעה וספיגה. נפח הבטון בשובר גלים שכזה הוא 5%–7% בלבד מנפח הבטון בשובר גלים רגיל. בורט גם מציע כי שובר הגלים, שיעילותו הוכחה בניסוי שבוצע בשיתוף משרד האנרגיה והתשתיות, יהווה תשתית לבניית פארקים עירוניים, ופלטפורמה למתקני אנרגיית גלים ואנרגיית רוח.

 

התוכנית של בורט. תקריב על הגשרים בין האיים התוכנית של בורט. תקריב על הגשרים בין האיים

 

הפתרון למילוי שטח האיים גופם, שעליהם ייבנו מבני המגורים ומתקני התשתיות, הוא פלטפורמות שפיתח ברוט, שהן מעין מכלים: קערות חלולות, דמויות מגירה, העשויות מבטון מזוין. גודלן הוא כגודל בלוק עירוני גדול, והן מבוססות או שקועות על קרקעית הים כששפתן העליונה מזדקרת כמה מטרים מעל פני המים. פלטפורמות המכל ימוקמו במרחקים של 30–50 מטר זו מזו, כך שייווצרו ביניהן תעלות מים, בדומה לאלו הקיימות בוונציה או באמסטרדם. הן ישמשו לתחבורה ולשיט, ולצדן יישתלו מדשאות.

 

לדברי בורט, המכלים ושוברי הגלים הספוגיים ייווצרו במפעל דמוי מספנה. הרכיבים הגמורים ייגררו לים וישוקעו שם. הרכיב האחרון שאותו מוסיף בורט לחזון שלו הוא רחובות שייבנו על גשרים וישלבו עסקים ומגורים עם תשתיות תחבורה. טיילות ארוכות יימתחו מעל תעלות המים, וישמשו כגשר וחיבור עם "העורף העירוני", להגדרתו.

 

הצעה רביעית:

לעלות לגובה, אבל חכם

 

למה שאנשים ירצו לגור בסביבה כזאת?

"אני טוען שמבחינת הערכים הסביבתיים והאטרקטיביות, אין כיום שום סביבה יבשתית מקבילה למציאות המוצעת כאן. מי לא רוצה לגור עם נוף לים? אפשר לבנות שטחי מגורים ועסקים בצפיפות גבוהה, ועם זאת עדיין לשמור על אטרקטיביות סביבתית ולשלב תרבות עירונית ענפה. בתנאים האלה אפשר ליישב כ־4,000 איש לקמ"ר, ויהיו להם כל התנאים הדרושים לרווחת הקיום".

 

השוואה של שובר גלים ספוגי ושובר גלים רגיל, פרי עטו של בורט השוואה של שובר גלים ספוגי ושובר גלים רגיל, פרי עטו של בורט

 

בסופו של דבר, פרויקט כזה גרנדיוזי עלול להפוך לפיל לבן ולאסון אקולוגי בלתי הפיך.

"כאן ישנה בעיה ערכית, ואני מכיר את רחשי לבם של הירוקים ורגיש להם. אבל אני גם אדם שהוא אנטי־דת. כשהנושא הירוק מגיע לרמה של דת, אני נגד. אני מכבד את הנושא הירוק כשהוא במסגרת ויכוח ראציונלי של Give and Take ושל Cross-Effectness. יש כאן בעיות כלכליות קריטיות שיכולות להוות קריטריון מכריע.

 

"היום אנחנו יודעים יותר על בנייה בים, וחשוב לי להבהיר שאני מוריד את הכובע בפני איתני הטבע, שיכול להיות שיהיו חזקים מאיתנו, אבל יש שיטות של בנייה בים שגורמות לנזק מאוד גדול, ושיטות עם נזק פחות גדול. נזק מסוים תמיד ייעשה, אבל תמיד צריך לשקול מול זה את האלטרנטיבות, שגם בהן יש נזקים כבדים. אתה תמיד צריך לבחור. תכנון במהותו הוא מדיניות של פשרה וסדר עדיפויות".

 

נשאלת השאלה, למה לא לקחת את תל אביב ולהפוך אותה למנהטן, עם יותר בנייה לגובה.

"אז אני אומר: גם וגם. אני לא חושב שפתרון אחד בלבד יביא את התרופה. צריך ללכת על שורה של אופציות, והמשקל המחובר שלהן ייתן את הפתרון. ללא ספק צריך להגדיל את הצפיפות, ואחת המשמעויות של זה היא לעלות לגובה, אבל לא סתם. צריך לעלות לגובה בצורה מתוחכמת ונבונה: בעיר רב־שכבתית אתה יוצר מצב שבו הבתים הגבוהים לא מסתירים נמוכים. הגבוהים נמצאים במרכז האי, וככל שמתקרבים לשפת המים הבתים נמוכים. אם תל אביב היתה בנויה על פי העיקרון הזה, לא היו בתים גבוהים ליד המים אלא רק ליד איילון".

 

הצעה חמישית:

אצטדיונים שטים בים

 

מי יממן את בניית הפרויקט?

"טירוף הנדל"ן שאנחנו נמצאים בו, יוזמה פרטית של יזמים וקבלנים. במפרץ קו באוסקה שביפן יש כ־150 קמ"ר מיובשים, וכך גם במפרץ טוקיו. הם הלכו על הנושא הזה מאותם אילוצים כמו שלנו.

 

"אתה מסתכל על טוקיו ועל הפאר שיש שם, ולי יש הרבה ידידים שם. שאלתי את אחד הקולגות שלי: תגיד, למה אתה צריך את כל הגרניט הנהדר הזה שאתם מביאים באיטליה? איך אנשים מסוגלים לעמוד בתשלום הזה? והוא אמר לי שמחירי הגרניט והזכוכיות היקרות בטלים בשישים מול מחירי הנדל"ן. 50% או יותר מערך הנכס הוא שווי הקרקע, כך שאם הם יזרקו שם עוד כמה טונות של גרניט משובח זה יעלה בפסיק את המחיר. בתקופה הטובה שם, לפני הנפילה, היו מקומות שבהם המחירים הגיעו ל־90 מיליון דולר לדונם. נדמה לי שלאחרונה במקומות מסוימים בתל אביב המחירים מתקרבים לזה".

 

עקרון החיסכון בנפחים על ידי יצירת הפלטפורמות החלולות הוביל את בורט לרעיון מקורי נוסף, שגרר אחריו תהודה בינלאומית והפך אותו לכוכב בתחום התכנון העירוני. הרעיון הוא להקים צי של מתקנים אולימפיים צפים וניידים, לרבות אצטדיון אולימפי ל־150 אלף צופים. את המתקנים, אומר בורט, ניתן להשכיר למדינות ולגורמים המעוניינים בכך למשך תקופת האירועים הספורטיביים.

 

לטענת בורט, יותר מ־80% ממדינות העולם כיום אינן מסוגלות להתמודד עם עלויות האירוח של מגה־אירועים, והמתקנים הצפים יתקנו את האפליה על רקע כלכלי.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x