• תפריט
אמנות ועיצוב

קניון מוזיאון ישראל

אף שבשיפוץ מוזיאון ישראל, שנפתח היום, הושקעו 100 מיליון דולר, התוצאה בשטח מזכירה יותר מהכל דווקא קניון ממוזג. התנועה בין אגפי המוזיאון עדיין מסובכת, ושטח החניון לא הוגדל באופן משמעותי

דקל גודוביץ 10:4626.07.10

פשטות ונזירות אפיינו את התכנון המקורי של מוזיאון ישראל, בידי אל מנספלד ודורה גד, שאף זכו על תכנונו בפרס ישראל ב־1966; לעומת זאת בשיפוץ הושקעו 100 מיליון דולר, ושורת מתכנני־על נקראה לדגל: ג'יימס קרפנטר מניו יורק והישראלים צבי אפרת ומאירה קובלסקי על התכנון, ולצדם משרד א. לרמן אדריכלים, שפיקח על התוכניות. על עיצוב התערוכות הופקדו פנטגרם (ארכיאולוגיה), חנן דה־לנגה (תערוכות קבע) ואורן שגיב והלינה חמו (תערוכות מתחלפות). לדברי קובלסקי המטרה היתה לארגן מחדש את חללי המוזיאון. "הצורך הדחוף ביותר היה להנגיש את המוזיאון לכלל המבקרים בלי לפגוע בבניינים הקיימים ובטיילת קרטר" (המדרגות המובילות אל ראש הפסגה).

 

"מחסן" של כריסטיאן בולטנסקי "מחסן" של כריסטיאן בולטנסקי

 

המבנה המקורי של המוזיאון הוא מפסגות האדריכלות הישראלית. הפנים עשוי מגג פטריית בטון חשוף שבו משולבת התאורה, ועמוד תומך מבטון שבו משולבת מערכת המיזוג משמש כ"רגל". פס צר של חלונות אור שבין התקרה לקירות הכניס אור רך לחלל שבו הוצבו ארונות תצוגה בעיצוב דורה גד (שחבל שהוסרו). מבחוץ שמרו קוביות־אולמות המוזיאון על קו מתאר שטיפס על ההר ככפר ים־תיכוני. אלא שהטיפוס היה בעוכרי המבקרים, כפי שמתאר אדריכל דן איתן, ממתכנני מוזיאון תל אביב: "מהכניסה ועד הגלריות אתה הולך לאיבוד במסלול של מדרגות".

"אויר" של ינקה שוניבר "אויר" של ינקה שוניבר

 

שלוש שנים נמשכו השיפוצים במוזיאון, אך סביר להניח שהקולות שילוו את פתיחתו לא יהדהדו בהרי ירושלים. שלוש קופסאות הזכוכית של המוזיאון בעלות התריסים אינן התשובה המקומית לפירמידת הזכוכית של הלובר או לכיפת הזכוכית של המוזיאון הבריטי, שם הוסיפו באומץ רב מבנה כניסה מפעים ויצרו מערך תנועה חדש ונוח למוזיאון הקלאסי שסביב.

 

גם מבחינת ארגון מערך התנועה עולה תחושת החמצה. מנכ"ל המוזיאון ג'יימס סניידר הסביר: "הסיפור של המוזיאון מורכב משני פרקים: מסע והגעה". בתכנון המקורי הם שולבו זה בזה, ואחרי הטיפוס המפרך הגיעה הפסגה - הכניסה למוזיאון; המסע החדש יהיה אמנם נוח יותר (לצד העלייה המקורית נוסף מעבר מישורי ומקורה), אך משהו בחוויית הדרך הלך לאיבוד. במקום לפסגה, היא מובילה לביתן כניסה חדש המוצב באמצע המסע, וממנו מתפצלות הדרכים לאולמות התצוגה.

חלק מהמסלולים ברורים יותר (כמו באגף הארכיאולוגיה), אך באחרים (כמו באגף האמנות), למרות המאמץ להסדרת התנועה הולכים לאיבוד בין שטחי התצוגה, שהוכפלו ל־20 אלף מ"ר (שטח המוזיאון גדל רק ב־8,000 מ"ר, והוא עומד כיום על 58 אלף מ"ר).

 

וכאן נשאלת השאלה האם למוזיאון באים כדי לאבד את תחושת הזמן והמקום בין חלליו, או שמא מוזיאון הוא מקום שתפקידו להסדיר את התנועה.

 

המוזיאון כולל מערך גנים ומבנים ששטחו 80 דונם, בהם בין היתר היכל הספר, אגף הנוער וגן נוגוצ'י. הניסיון לסדר ולחבר בין אגפי המוזיאון נידון כנראה לכישלון, והתוצאה מזכירה יותר מכל קניון: ממוזג לכל אורכו, עם ריצוף מבריק, לוחות חיפוי לקירות ומעליות בגרעין מרכזי ולצדן מדרגות נעות לקומת הכניסה בחלל המרכזי.

"נהלל" של גל וינשטיין "נהלל" של גל וינשטיין

 

ואם כבר קניון, חבל מאוד ששטח החניון, שכבר כיום סובל מעומס רב, לא הוגדל באופן משמעותי. לעומת זאת, הריסת אוהל הכניסה הזמני ופתיחת מבט ארוך מהרחוב ועד פסגת ההר הן השינוי החשוב ביותר שנעשה. בכניסה מוזכר שם אדריכל הבניין המקורי, מנספלד, שניתן בהסכמת המשפחה וללא תשלום לרשת המסעדות במוזיאון.

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x