• תפריט
פנאי

"דיקטטורה של באוהאוס"

לאדריכל המרדן ליאון גנייבה, שאחראי לבית המכונה "הבית המשוגע" ברחוב הירקון בתל אביב, יש פטיש לעיר. בשנות השישים הציע בה בנייה מתועשת, בשנות השמונים תעלות כמו בוונציה, ועכשיו עיר על עמודים. הבאוהאוס הוא בעיניו חסר נשמה וכוחני: "הכוח של האשכנזים שהתנגדו לאוריינטליזם"

דקל גודוביץ 11:1020.07.10

"אני חולם את תל אביב על עמודים שגובהם 50 מטר מעל הרחוב ומעליהם מגדלים בגובה 40 מטר שמתחתם הכל נשאר פתוח". זה החזון שנקרא "תל אביב 2029", שהגה האדריכל ליאון גנייבה (Leon Gaignebet, 72), מי שאחראי לתכנונו של הבית ברחוב הירקון 181 בעיר, שבפי העם מכונה "הבית המשוגע". אין זה חזונו הראשון של גנייבה, שב־1989 הכין את התוכנית "תל אביב 2009", ששרטטה את השטח שבין הירקון ליפו כעיר היושבת על תעלות מים - כמו ונציה. עכשיו גנייבה חוזה שוב 20 שנה קדימה עיר על עמודים, והוא מחפש בית להצגתה.

 

זו התוכנית הרעיונית השלישית שהוא מכין לתל אביב. הראשונה היתה בתחילת שנות השישים, כאשר הציע בנייה מתועשת לעיר במסגרת תחרות רעיונות לתכנון העיר. "תל אביב נבנתה על פי התוכנית של האדריכל פטריק גדס כעיר אוטופית. השאלה היא מה עושים אחרי גדס?", הוא שואל.

 

ליאון גנייבה: "שדרות רוטשילד היו פעם יפות, אבל לצד שימור המבנים הוסיפו מגדלים, וזו קטסטרופה שהרסה את מרכז העיר" ליאון גנייבה: "שדרות רוטשילד היו פעם יפות, אבל לצד שימור המבנים הוסיפו מגדלים, וזו קטסטרופה שהרסה את מרכז העיר" צילום: דמיטרי שבצינקו

 

גנייבה נולד בסוריה להורים שהיו פקידי המנדט הצרפתי. ב־1948, עם סיום המנדט והכרזת העצמאות של סוריה ולבנון, חזרו הוריו לצרפת, שם הוא סיים את לימודי האדריכלות בבוזאר, בית הספר הגבוה לאמנויות בפריז. בתחילת שנות השישים נסע ליפן, ובמשך כשנה כיהן כעוזרו של הפרופסור לאדריכלות טומויה מאסודה (Tomoya Masuda).

 

"שונאים פה אקלקטי"

 

הוא איש של חזונות ורעיונות לא שגרתיים, ויעיד על כך גם סיפור אישורי הבנייה של הבית ברחוב הירקון, שהוא בעצם סיפור על קבלת השונה והזר: "ניסיתי להתקרב למזרח התיכון והוא דחה אותי", הוא אומר בעצב. "שלט פה באוהאוס יבש, חסר נשמה, כוחני, טהור, אחיד, נקי, לבן. אבל אני אקלקטי, ופה שונאים את זה. בשבילי אדריכלות היא מסובכת ומורכבת יותר מכמה קוביות לבנות ופשוטות. אין מגוון חומרים, אסור שיהיה לכלוך וצבע, וכל חלון צריך שיהיה ישר. אבל לעשות באדריכלות קו ישר באמת - זה הכי קשה. אני לא אוהב את הבאוהאוס, אני איש בוזאר" (בצרפתית, אמנויות יפות, וגם שם בית הספר לאדריכלות שבו למד).

 

אבל בזכות הבאוהאוס תל אביב הוכרה כעיר מורשת עולמית.

"שדרות רוטשילד היו פעם יפות, אבל לצד שימור מבנים הוסיפו מגדלים, וזו קטסטרופה שהרסה את מרכז העיר. הבאוהאוס והמודרניזם הם סגנונות של כיבוש נגד הערבים. זה אידיאולוגי. זה הכוח של האשכנזים שהתנגדו לאוריינטליזם, וזה מנוגד לתוכנית של גדס, שעל פיה נבנתה תל אביב ההיסטורית. גדס רצה שיבנו משהו שמתאים לסביבה, ולכן תכנן קשתות, למשל. אבל אז הגיע הבאוהאוס". בארץ הוא מוצא עניין דווקא בכפרים הערביים, ומנגד בשכונות הפאר של הרצליה פיתוח — מקומות שמנוגדים ברמתם, אך זהים בחופש היצירה שהם מאפשרים.

 

"תוכנית תל אביב 2029". עמודים של 50 מטר "תוכנית תל אביב 2029". עמודים של 50 מטר

"גם כיום יש בעיריית תל אביב דיקטטורה של הבאוהאוס", מאשים גנייבה, שנדרשו לו שבע שנים להשגת ההיתרים לתכנון הבית ברחוב הירקון. במהלך שבע השנים התחלפו ארבעה מהנדסי עיר, והבניין עצמו הושלם רק ב־1989. היו שטענו שהבית הפיסולי הוא וריאציה אירונית על הטיח התל־אביבי הנוטה להתקלף בהשפעת הלחות מהים, היו שחשבו שהוא שואב את השראתו ממפרשי הסירות, והיו שחשבו שהמקור הוא גאודי הספרדי. אבל גנייבה ממהר לתקן: "לא גאודי, אלא גימאר" (אדריכל צרפתי בסגנון הארט־נובו, שנודע בעיצוב הכניסות למטרו בפריז - ד"ג).

 

את החזית לים תכנן גנייבה בהשראת סלעים קטנים שמצא על החוף. היא לבנה, כי לטענתו צבע לא יחזיק מעמד ברוחות הים, פתחי האוורור העגולים מתכתבים עם אלמנט של גלילי חרס שמופיע במעקים בבתים ערביים, ובפינת הגג ניצב אזכור לאחד מהקיוסקים הישנים של שדרות רוטשילד. הצד האחורי הפונה לרחוב הירקון מזכיר שטיח אוריינטלי עם נחל במרכזו, כמוטיב של גן העדן, וסביבו צמחייה לכל גובה המבנה.

 

"אני מספר דברים באדריכלות שלי, כמו באופרה. אין פה רק גיאומטריה יפה. אבל בעירייה כל הזמן רק העירו לי הערות: 'שיהיה לבן לגמרי', 'תיישר את החלונות', 'למה לא הכל אחיד?'. אם תיגש לארכיון העירייה, תגלה שהתוכניות המאושרות ישרות כמו בניין רגיל, אבל אני בניתי לפי התכנון המקורי. הם טענו אז שממילא אף קבלן לא יצליח לבנות את זה", נזכר גנייבה.

 

"זה הבניין היחיד בעולם שיש בו שלד ישר מפירוצמנט בעובי 4 ס"מ, שנעשה בשיתוף הטכניון ובייצור טרומי", מספר גנייבה ומזכיר שהכל התאפשר בזכות "הגיבור האמיתי של הבית", כהגדרתו: ישראל בולאג, היזם השוויצרי, שאשתו שלומית אחראית גם לעיטורי הקירות.

 

בסיום כלל הבניין עשר דירות - טריפלקסים בקומה העליונה והשאר דופלקסים. הדירות, שגם אותן עיצב גנייבה, כללו חדרי רחצה חצי עגולים, כדי לא לחסום את התנועה בחלל, ומטבח שתוחם אותו בר בצורת רבע עיגול. השטחים הציבוריים נראים כמוזיאון מרהיב, עם שטיחים צבעוניים במסדרונות ומעלית שדופנות האלומיניום שלה קושטו בחריטות עם ציפוי עלי זהב וידית אחיזה מגולפת בעץ.

 

הבית המשוגע, לא בהשפעת גאודי הבית המשוגע, לא בהשפעת גאודי צילום: דמיטרי שבצינקו

עייף מלריב

 

אחרי הסיפור המתיש של הבית ברחוב הירקון בנה גנייבה עוד בית פרטי בראשון לציון, כמה בתים בז'נבה ובית בצרפת בעל חזית מעוגלת לים. גם בצרפת לא הכל הלך בקלות, ואת היתר הבנייה קיבל רק אחרי שהתחייב לטעת אורנים גבוהים שיסתירו את הבית.

 

בשנים האחרונות הוא עייף מלריב עם הרשויות ומתמקד בצדדים האמנותיים יותר של המקצוע: באדריכלות דמיונית, בעבודות פנים דקורטיביות לבתים פרטיים, באמנות, בחריטות והדפסי עץ וברהיטים בהזמנה אישית.

 

אתה מתחבר לאדריכלות העכשווית, שכוללת משטחים לא ישרים דוגמת עבודותיה של זאהא חאדיד?

"חאדיד דווקא חביבה עליי, והמצב עכשיו הרבה יותר חופשי וטוב משהיה בתקופת הבאוהאוס, אבל מתכננים כיום חללים מיותרים וגדולים מדי. ההבדל הגדול בין האדריכלות העכשווית בעידן המחשב לבין מה שאני מחפש באדריכלות הוא שאני רוצה שיהיה ברור מה שייך לשלד ומה לדקורציה. השלד צריך להיות פשוט, והדקורציה - שהיא רק מסיכה עליו - תעשה את כל מה שאתה רוצה, כמו שעשיתי בכותרות ובבסיסים המעוטרים של עמודי הבטון בירקון. מהבחינה הזו אני מאוד בארוקי".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x