• תפריט
מוסף כלכליסט 8.4.10

גזי קפלן: "עסקת טבעול היא פרידה מהחלום שלי"

זה אמור היה להיות רגע השיא של חייו המקצועיים - הרגע שבו מנכ"ל תאגיד הענק אסם, קונה את טבעול, המפעל הקיבוצי שבנה במו ידיו. המהלך העסקי היה מצוין, הניסיון והכישורים הוכיחו את עצמם, כל הצדדים יצאו מרוצים. חוץ מקפלן. דיוקן של מנכ"ל־על באבל

נעמה סיקולר 13:2208.04.10

אני לא הולך לדבר על הצד העסקי של רכישת מלוא הבעלות בטבעול", מכריז גזי קפלן בתחילת הראיון. "על הצד האמוציונלי לא אכפת לי לדבר, אבל לא על הצד הכלכלי של העסקה".

 

למה?

"כי אף אחד לא יודע את דעתי בנוגע למהלך. לא הייתי מעורב בו, בכלל. אי אפשר להתעלם מזה שיש לי שני כובעים - באסם אני מנהל שכיר, בטבעול הייתי עד עכשיו גם הבעלים. לכן הפעם, בניגוד לעסקה הראשונה בין אסם לטבעול, לא הייתי מעורב בכלל במהלך. לא הופעתי בפני אסיפת החברים בקיבוץ ולא בפני דירקטוריון אסם".

 

ובצד האמוציונלי?

"הרגשות מאוד מעורבים. מבחינה אישית עצוב לי, מאוד. מכירת טבעול מחזירה אותי לפירוק הקיבוץ, למה שקרה ללוחמי הגטאות לפני שבע שנים, וזו ההפרטה. אבל יש גם גאווה מאוד גדולה על הדרך שעשתה טבעול".

 

קפלן. "הגעתי לקיבוץ מתוך שילוב של אידאולוגיה ומרד נעורים והוא נהפך לביתי" קפלן. "הגעתי לקיבוץ מתוך שילוב של אידאולוגיה ומרד נעורים והוא נהפך לביתי" צילום: דניאל דה אלבי
אובדן התמימות

 

בעידן שבו לא היו עיתונים כלכליים, גזי קפלן היה בוודאי גיבור של רומן, או של אפוס קולנועי רחב יריעה. יש בסיפור שלו הכל: ילד עירוני מפונק, בן המעמד הבורגני, שמתאהב בחיי הכפר וברעיון הסוציאליסטי ועובר לקיבוץ. איש חינוך ואידאולוגיה שלמד כלכלה לגמרי במקרה, ולא פחות במקרה הקים את אחד המפעלים המצליחים בארץ. איש עבודה קשה שמתגלה כמנהל מצוין ונבחר לעמוד בראשות תאגיד מזון ענק. עולם שמשתנה, ערכים שמתעדכנים, ורגע שיא אחד שבו תאגיד המזון, בראשות הגיבור, קונה את המפעל המצליח שהקים הגיבור בקיבוץ שבו הוא חבר כבר 40 שנה, ואפילו משלם על כך היטב. כולם מרוצים, הגיבור צועד אל השקיעה, וכותרות הסיום מבשרות: ישראל 2010-1948, הסיפור המלא.

 

אבל דווקא ברגע הזה, משהו בגיבור נשבר. אחרי האפוס בא האפילוג. והוא בוער בגזי קפלן. השיחה איתו מתנהלת ערב פסח, כשבועיים אחרי שאסיפת החברים של קיבוץ לוחמי הגטאות אישרה את מכירת מלוא הבעלות בטבעול לאסם לפי שווי עתק של 1.1 מיליארד שקל. זו הפעם הראשונה שבה הוא מתבטא בתקשורת על העסקה. כן, יש גאווה על הצלחת המפעל שהקים - וסיפוק מכך שזכה גם להיות הקונה שלו. כן, יש כאן מהלך נבון משני הצדדים. אבל הוא הרי לא רוצה לדבר על הצד העסקי. הוא חייב לפרוק את האמוציות, בכמעט־מונולוג ארוך של אדם שחייב לשתף ולעבד במילים את תהליך האֵבֶל, לא פחות. כי מבחינת גזי קפלן - הקיבוצניק, לא המנכ"ל - רכישת טבעול אינה הצלחה עסקית, אלא ביטוי ל"אובדן קיבוץ לוחמי הגטאות כפי שהכרתי אותו ובחרתי לחיות בו את חיי הבוגרים. מכירת טבעול מסמלת פרידה מחלום, אולי מתמימות, ממחשבה שבשיתופיות הזו אפשר היה לחיות לאורך זמן.

 

"לוחמי הגטאות הוא לא קיבוץ בעיניי יותר, אלא יישוב קהילתי ברמה גבוהה של ערבות הדדית. זה כבר לא נופל לעקרונות שעליהם הוקם הקיבוץ. יש הרבה פחות שותפות ושוויון, שאולי אף פעם לא היה באמת קיים. בימים אלה היצירה הכי יפה שהיתה לנו, הקיבוץ, חוגגת 100 שנים. כנראה 120 שנים היא כבר לא תחגוג, וזה גורם לי כאב גדול. הקיבוץ היה בשבילי מקום שסימל יותר מכל דבר אחר את הציונות. צריך לזכור מי זה קיבוץ לוחמי הגטאות - המקום שכל המייסדים שלו באו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה והתעקשו להקים כאן יישוב שמבוסס על יוצאי מחנות השמדה. הדור שלי גדל על הבושה של לבוא מהגולה, של הישראלים שנולדו כאן מול אלה שבאו משם, ומקימי לוחמי הגטאות הראו, בתוך המציאות הזו, שאפשר להקים יישוב מצליח ומשגשג. וטבעול הוא ההוכחה שאפשר לעשות את זה - ובגדול. כך שבשבילי, ברמה האישית, מכירת טבעול היא פרידה מחלום".

 

אם הייתי יודע שלשם נגיע...

 

תהליך הפרידה של קפלן מהקיבוץ לא התחיל בחודש שעבר, עם השלמת העסקה. הוא מתנהל כבר שבע שנים, מראשית תהליך ההפרטה, אבל נדמה כי הזמן אינו מכהה את הכאב. גם הפרידה הפיזית לא מועילה — בשנים האחרונות קפלן מתגורר בלוחמי הגטאות רק בסופי שבוע, ובימי חול שוהה ברמת אביב. לא רחוק משם, מעברו השני של הירקון, נפרסים מחוזות ילדותו. הוא יליד 1948, בן להורים אמידים ומשכילים, יוצאי פולין ורוסיה שהשתלבו בארץ במהירות ועבדו בהסתדרות.

 

פס ייצור במפעל טבעול. "הפכנו את ישראל למעצמה של שניצל" פס ייצור במפעל טבעול. "הפכנו את ישראל למעצמה של שניצל" צילום: גיל נחושתן

 

"גדלתי בצפון הישן של העיר - רחוב הקליר, גן החיות הישן שהיום הוא גן העיר, רחוב רב צעיר, אזור עירוני ד'. אחרי זה המשפחה עברה לבבלי, אבל שם בפועל בכלל לא גרתי.

 

"הייתי צפוני בהגדרה, ילד תל־אביבי מפונק, והלכתי לקיבוץ. משכורת התחלתי לקבל בגיל 56 או 57. זה לא שצריך לרחם עליי, הלוואי על כל עם ישראל. אבל באיזשהו מקום אני כן אומר לעצמי — אם הייתי רוצה להיות איש עשיר ולהרוויח כסף, אז איפה הייתי מגיל 20 או 22 עד גיל 56? אני לכאורה נהנה מההפרטה, ומבחינה של כדאיות כלכלית זה גם נכון. אבל אם בזה הייתי רוצה, למה הלכתי לקיבוץ? זו הרי לא דרך החיים שבה בחרתי. עצוב לי".

 

אי אפשר לטעות בטון של קפלן, בעיניים. אבל מדי פעם הוא עוצר ומזכיר לעצמו, מדי פעם השכל סוכר את הרגש. "ברור לי שאני לא יכול להתלונן. הרגשות פשוט מאוד מעורבים", הוא מסביר. "לא אני הוא זה שסיכן כספים כדי להקים את טבעול, אלא הקיבוץ. לכל מה שהגעתי הגעתי בזכות הקיבוץ ובסוף אני גם מחזיק בתפקיד ניהולי בכיר במשק הישראלי; אני לא בא להצטנע שלא הגעתי למקומות האלה גם בזכות כישוריי, אבל יש לקיבוץ חלק לא מבוטל בזה שהאמין בי ונתן לי. לא הייתי תעשיין, לא הבנתי בתעשיית המזון, לפני טבעול הייתי בסך הכל קיבוצניק שעסק בחינוך ולמד כלכלה, כי אחרת לא היו שולחים אותו לאוניברסיטה. אלמלא הקיבוץ האמין בי לא הייתי מגיע לאן שהגעתי, ולכן בכל מקרה אני חב לו תודה גדולה.

 

"מצד שני, אני חווה היום שוב את פירוק הקיבוץ. זכיתי בחיים למה שמעט אנשים זוכים, אבל אם הייתי יודע שלשם יגיע הקיבוץ... לא יודע. אולי בתל אביב יש גם דברים יפים בסוף היום. האמנתי בכל לבי בקיבוץ. האמנתי שיש כאן יצירה מאוד יפה, אבל היום היא כבר לא קיימת. אני מסתכל על החיים שלי בקיבוץ, וזה כבר לא קיים. אז יש את לוחמי הגטאות ויש כאלה שיישארו ולא יעזבו אותו, אבל הוא כבר לא קיבוץ".

 

אתה חושב לעזוב?

"הגעתי לקיבוץ מתוך שילוב של אידאולוגיה ומרד נעורים והוא נהפך לביתי. ילדיי נולדו בו ורבים מחבריי עדיין שם".

 

רק כי הלכנו נגד האינטואיציה

 

שוב הוא עוצר, כמו מנער את עצמו. "אבל אני לא רוצה שיבינו אותי לא נכון: מכירת טבעול גם מעוררת בי סיפוק מאוד גדול, כשאני מסתכל אחורנית ורואה לאן המפעל הזה הגיע. קנינו אותו בכמה? פרוטות, אף אחד לא רצה ולא האמין במפעל הזה, והיום הוא כבר שווה 300 מיליון דולר. זו גאווה גדולה".

 

הסיפור החלוצי של קפלן וטבעול כבר מוכר: בן הגרעין התיישב בלוחמי הגטאות ורצה ללמוד באוניברסיטה. הקיבוץ החליט שילמד מקצוע פרטי - ורשם אותו לחוג לכלכלה. עם התואר ביד מונה למרכז משק, ובשנות השמונים התבקש לחפש לקיבוץ מפעל. המחשבה הראשונה היתה על עסק בתחום הפלסטיק, הלהיט של הקיבוצים באותה תקופה. בפגישה עם אחד המומחים לעניין ראה קפלן על השולחן חוברת עם צילום של נקניקייה. זה היה הברושור של פדקו, מפעל שניסה לייצר נקניקיות מן הצומח. הניסיון היה גולמי עדיין, הבעלים חיפש קונה, וקפלן היה היחיד שהתלהב.

 

טבעול הוקם ב־1985, ובתוך כמה שנים ההימור הוכיח את עצמו. ב־1995 קנתה אסם 50% ממניות החברה לפי שווי של 30 מיליון דולר, ובשנים הבאות הגדילה את אחזקותיה ל־58%. השווי של טבעול זינק: השווי של העסקה הנוכחית נקבע כבר ב־2006, ועמד על 300 מיליון דולר - פי עשרה מהשווי עשור קודם לכן. קפלן נשאר מנכ"ל טבעול עוד ארבע שנים אחרי כניסת אסם, ואז השתלב בהנהלת התאגיד הרוכש. הוא בלט גם שם, וב־2006 טיפס לכס המנכ"ל. הקריירה שלו זינקה, אבל הקיבוץ עבר תהליך אחר: השגשוג שממנו נהנה המפעל היה זרז משמעותי להפרטת הקיבוץ. במילים אחרות, קפלן היה המנוע המרכזי מאחורי המהלך שבסופו של דבר הוביל לשברון הלב הגדול שלו.

 

קפלן ודן פרופר, 2008. "אנחנו מתמקדים כעת בלקטוף את הפירות" קפלן ודן פרופר, 2008. "אנחנו מתמקדים כעת בלקטוף את הפירות" צילום: עמית שעל

 

מספרים שהיה לך קשה מאוד לשכנע את החברים בקיבוץ לצאת להרפתקה הזו שנקראת טבעול. מה היה שם? זיהית משהו שאף אחד לא זיהה או שפשוט היה לך מזל?

"אני חושב שכן, היה כאן מזל, ובמידה רבה גם עיתוי טוב. אבל השאלה היא מה זה מזל. כשאני מנסה להסביר לעצמי את ההצלחה של טבעול או לענות על השאלה איך הקיבוץ השכיל לקנות בזול את פדקו כשכל תעשיית המזון החליטה שלא ייצא ממנו כלום ואיך ממנו צמחה טבעול, אז התשובה שלי היא שהצלחנו מהסיבה הפשוטה שלא קיבלנו את ההחלטות על בסיס אינטואיציה.

 

"אינטואיציה היא בעיני האויב מספר אחת של חדשנות. הרי אינטואיציה היא השימוש בידע שנצבר בעבר כדי לחזות מה יהיה בעתיד. כששואלים את גברת כהן מחדרה או כשעושים סקר צרכנים, אנשים יענו על בסיס מה שהם מכירים. הסיכוי לקבל תשובה נכונה על משהו שאנשים לא מכירים הוא נמוך. חדשנות לא יכולה להישען על העבר, כי אז מגבילים את שדה הראייה. חדשנות היא היכולת גם להסתכן ולטעות, וזה מה שעשינו בטבעול.

 

כשהקמנו את טבעול, כל העולם בא אליי ואמר: 'אתה מטורף, הקיבוץ יפשוט רגל'. הייתי צריך להרוס לולים כדי לבנות מפעל. זה היה דבר מאוד לא מקובל. אמרו לי: 'אף אחד לא יאכל מוצרים על בסיס סויה'. מה שיחק? האינטואיציה שלהם. אנחנו לא היינו הכי גאונים, בעיקר לא הבנו כלום, אבל דווקא משום שלא הבנו ולא הסתמכנו על ניסיון העבר גם היינו מוכנים ללכת על זה בכל זאת, מתוך אמונה שכן יהיה שוק למוצרים נטולי כולסטרול.

 

"לא הערכנו אז עד כמה ההצלחה שלו יכולה להיות גדולה. חלק גדול מהצורך שטבעול ענה עליו זוהה רק לאחר זמן. אמנם חשבנו שתהיה הצלחה לטרנד של אוכל ללא כולסטרול, אבל לא זיהינו מההתחלה עד כמה יהיה חשוב לאמהות לתת לילדיהן אוכל מוכן בריא. וזה הגיע להיקפי צריכה שלא ייאמנו. לא היה לנו חזון לפתח את כל שוק המזון המוכן, אבל זה מה שקרה בפועל - טבעול בעצם הפכה את ישראל למעצמה של שניצל".

 

שכר המנהלים הוא חזירות

 

וטבעול הפכה את לוחמי הגטאות למעצמה כלכלית. בדירוג "כלכליסט" שנעשה לפני כחצי שנה הגיע הקיבוץ למקום השביעי ברשימת עשרת הקיבוצים העשירים בישראל, עם 737 מיליון שקל הכנסות שנתיות מתעשייה. השלמת העסקה, בחודש שעבר, תהפוך גם את רוב החברים לאנשים אמידים: עם העברת סכום הרכישה, בגובה 460 מיליון שקל, תקבל כל משפחה מאות אלפי עד מיליון שקלים. בעולם החדש, זה שבו אפשר להיות מנכ"ל בכיר אבל להתגעגע לסוציאליזם של פעם, גם היחס לכסף נהפך למורכב יותר. עוד עניין לרגשות מעורבים.

 

"זה שיש עיתונאים שחושבים שזה לא בסדר שכל מי שבנה את הקיבוץ יקבל מיליון שקל זו פשוט חוצפה", מתרעם קפלן. "כספי התמורה מיועדים להמשך פיתוח היישוב, להקמת קרנות פנסיה ולתשתיות, ונכון - חברי הקיבוץ יקבלו סכום מאוד יפה. אני חושב שבמצבים מהסוג הזה צריך לדעת לפרגן לדור הוותיקים. מגיע לאנשים האלה לקבל סכום כסף משמעותי שיאפשר להם לסייע לעצמם, לילדים ולנכדים שלהם. זה דבר ענק, שקיבוץ בשלב של שינוי יכול לתת משהו לחברים שלו, וזה מה שעמד לנגד עיני הקיבוץ כשהוא החליט על המהלך של ההפרטה. זוג חברי קיבוץ שעבדו בחקלאות כל ימי חייהם, נתנו כפי יכולתם וקיבלו כפי צורכיהם ויום אחד משנים להם בפטיש את מודל החיים - לפחות שיהיה להם משהו להתחיל איתו בגיל 50 פלוס. יש היום בארץ קיבוצים שהם בתי אבות מתפרקים, ובמובן הזה הגאווה שלי היא ענקית, מול האנשים האלה שעכשיו יכולים לדאוג לילדים שלהם. אנחנו מדינה שלא יודעת לפרגן ולכן אני גם כבר לא מצפה לפרגון. הארץ הזו נעה בין חוסר פרגון לעודף חזירות".

 

"הפכנו את ישראל למעצמה של שניצל" "הפכנו את ישראל למעצמה של שניצל" צילום: שלום בר טל

חזירות בעיניך היא גם שכר הבכירים?

"אני בהחלט מתנגד למשכורות העתק. צריך לפרגן לקהילה העסקית שיוצרת מקומות עבודה ומאפשרת לכולנו ליהנות מהחיים, אבל אין עסק שמצליח הודות למנהל יחיד, מוכשר ככל שיהיה. אני מציע לכולם לזכור שאף אחד מאיתנו לא הצליח לבד, גם לא אני. אני בסך הכל מנצח על תזמורת. יש פערים מוגזמים בשכר, והם טעם לפגם. זה פוגע בחוסן של הפירמה או העסק, ויש כאן פערים ענקיים בחלוקת ההכנסות - אנחנו סובלים מחולשה של מעמד הביניים, ורק חיזוק המעמד הזה יביא לצמיחה של כל הכלכלה.

 

"הרי שום מנהל לא מסכן רק את הכספים שלו, ולכן חייבים להיות גבולות לתגמול - והם צריכים להיות גבולות מרצון. אני מצפה שיהיו הרבה יותר ריסון עצמי וצניעות. זה ההבדל בין לעשות לבין לעשות רעש. בואי נסתכל מה קרה לנו כאן בעניין המשכורות: ניסו להגביר את השקיפות כשהוחלט ששכר המנהלים יפורסם פעם בשנה, ובפועל יצרו את ההפך - כי היום כולם לוטשים עיניים למצעד הפזמונים הזה. אוי לאותו המנהל שחושב שההערכה כלפיו היא הכסף שהוא מקבל. אני חושב שאני מתוגמל בצורה מאוד ראויה ואין לי רגשי נחיתות".

 

ואלה העובדות: עלות השכר של קפלן ב־2009 עמדה על 3.7 מיליון שקל, והשאירה אותו מחוץ לרשימת 100 המנהלים המתוגמלים של השנה. בשנה שעברה, עם עלות שכר של 2.7 מיליון, הוא דורג במקום ה־227.

 

איך מנכ"ל של חברה מסחרית גדולה יכול להתנהל עם יחס מורכב כל כך לכסף?

"אני יכול רק להודות על מה שיש לי, אבל אני לא מונע בידי כסף, זו לא המוטיבציה שלי. אני יודע להפריד בין גזי האיש לגזי המנכ"ל. גזי האדם לא מונע בידי כסף, וגזי המנכ"ל יודע שהמטרה שלו היא להשביח את העסק ולשפר את הרווחיות בעבור בעלי המניות, וברור לו שהמשמעות של זה היא יותר כסף".

 

בדרך לממתקים ולחלב

 

קשה להטיל ספק במוטיבציה שלו. מדי בוקר קפלן הוא אחד העובדים הראשונים שמגיעים לקריית אסם באזור התעשייה חבל מודיעין, ליד שוהם. הוא שם כבר ב־7:30 בבוקר, ועוזב בדרך כלל בשעות הערב המאוחרות. גם ביום פגישתנו, רגע לפני החג, כל העובדים כבר יצאו לחופש אבל קפלן עדיין שם, עם השומר והמזכירה, שתכף הולכת הביתה, לפניו. מצדו האחד של המסדרון דלתה החתומה של לשכת היו"ר דן פרופר. אנחנו יושבים מהעבר השני, במשרד של קפלן; קשה לכנות אותו לשכת מנכ"ל. המבנה אמנם חדש וכמוהו הריהוט, החדר גדול, אבל צנוע, נמנע מלשדר כוחניות, עוצמה, עושר או יוהרה. ממש כמו קפלן עצמו.

 

יש תחושה שאסם לא זוכה למלוא ההערכה שמגיעה לה בשוק ההון. אתה שותף לתחושה הזו?

"אני חושב שזו אמירה קצת קשה מדי. אסם אכן נחשבת לפעמים מניה דפנסיבית. אנחנו אוהבים לעשות ופחות לדבר על זה, ואולי זה פחות סקסי ופחות מתאים למי שאוהב רעש וצלצולים, אבל את ציבור המשקיעים אסם לא אכזבה, לא בתשואות ולא בדיבידנד.

 

"אסם הוכיחה, בצורה רציפה, שהמודל העסקי שלה עובד. והמודל העסקי שלנו הוא צמיחה בעסקים קיימים, במקביל לאסטרטגיה של מיזוגים ורכישות ושיפור מתמיד ברווחיות. אבל אין שלמות בעולם הזה. כשאני מסתכל קדימה ושואל את עצמי אם אסם תמשיך במגמה הזו, נראה לי שאין סיבה שלא - החברה יצרה לעצמה בשנתיים האחרונות תשתית משמעותית לצמיחה ולפיתוח פעילות בינלאומית. רכשנו חברות בחו"ל, רכשנו חברות בארץ, רק לאחרונה רכשנו את מטרנה, ובואו גם לא נשכח שבעלת השליטה שלנו נסטלה נותנת לחברה ישראלית לנהל עסקאות גלובליות".

 

מה זה אומר, מבחינתך כמנהל, להיות חלק מקונגלומרט מזון ענק כמו נסטלה?

"נסטלה מעורבת בניהול האסטרטגי שלנו, לא בניהול היומיומי. האח הגדול שקוראים לו נסטלה לא צריך לתת לי אישור לכל דבר. מזון הוא הרי עסק לוקאלי, ונסטלה מבינה את זה. עם זאת, בכל העסקים שלנו אנחנו מטמיעים את המתודולוגיה של נסטלה - שזה אומר מצוינות מתמשכת תוך התייעלות תפעולית. המטרה היא בעצם אפס בזבוזים".

 

לאן אתם עוד יכולים להתרחב?

"אנחנו רואים את עצמנו מתרחבים לכל המקומות שנסטלה פועלת בהם ואנחנו לא. מים מינרליים הוא תחום שהיה יכול לעניין אותנו, אלא שבישראל כרגע זו קטגוריה שהחלטנו שלא כדאי לנו להיכנס אליה - בדקנו את זה והגענו למסקנה שאין לנו היום איפה להרוויח ממים מינרליים. זו קטגוריה של מחיר, ולא ניכנס לקטגוריות שבהן אין לנו יכולת להשביח רק כדי להגיד שאנחנו שם".

 

עופרה שטראוס. "רכישת תמי 4 היתה מהלך יפה ונכון להם" עופרה שטראוס. "רכישת תמי 4 היתה מהלך יפה ונכון להם" צילום: אוראל כהן

דווקא בשטראוס, המתחרה שלכם, בונים על תחום המים, והשיגו דריסת רגל ברכישת תמי 4.

"אני מברך אותם. אני חושב שזה מהלך מאוד יפה ונכון לחברה. הפעילות של תמי 4 יושבת מאוד יפה על הפורטפוליו שלהם".

 

אז אם לא מים, מה בכל זאת יכול לעניין אתכם?

"ממתקים זה משהו שיכול לעניין אותנו, אף שאנחנו עוד לא שם, וגם חלב".

 

בימיך היו דיבורים על רכישת טרה, ועוד לפני כן שטראוס קנתה את יטבתה, במה שנחשב להחמצה של אסם. אתה מצטער על כך?

"גם כשעוסקים בחלב לא בוכים על חלב שנשפך. אסם תמיד תסתכל על הזדמנויות, אבל זו לא חוכמה גם לקנות כל הזמן. אנחנו חייבים לאתר את המותגים המתאימים, ואני חושב שלשנתיים הקרובות יצרנו, ברכישות האחרונות, תשתית די מרכזית שעכשיו הגיע הזמן לקטוף את הפירות שלה. במקביל נמשיך לחפש פעילות ממותגת בחו"ל בתחום של סלטים ובשר. אני לא אומר שלא נגדיל את הפורטפוליו בטווח הקרוב, אבל אנחנו בעיקר נקטוף את הפירות".

 

מלחמות המזון רגשיות מדי

 

השיחה נקטעת כשהמזכירה של קפלן נכנסת ומוסרת ש"אפי חיפש אותך". "זו ההוכחה שיש לנו יחסים טובים", מחייך קפלן למשמע שמו הפרטי של אפי רוזנהויז, יו"ר שופרסל. בחודשים האחרונים כופפה שופרסל את ידיה של אסם לא אחת, כשהפעלת הסדרנים העצמאיים וחיזוק המותג הפרטי שלה אילצו את תאגיד המזון לצאת במבצעי הוזלות משמעותיים.

 

נגזר עליכם לחיות במלחמה תמידית עם הרשתות הקמעונאיות?

"אנחנו בני ברית של כל גורמי הסחר. אנחנו תלויים זה בזה, אחרת נמצא את עצמנו תלויים זה ליד זה. יש קונפליקטים לגיטימיים בין הרווח של הקמעונאי לזה של היצרן, ואנחנו רואים את זה בתחומים הן של מותגים פרטיים והן של סדרנות. אסם פיתחה לעצמה יתרון יחסי בתחום הסדרנות, את זה יגיד כל אחד בשוק, ולכן לגיטימי בעיניי שהיא נאבקת על כך. אבל כל הגורמים המעורבים בעניין צריכים להימנע ממאבקים אמוציונליים וממהלכים קצרי טווח. מלחמת מחירים קיצונית אינה לטובת אף אחד לאורך זמן, בסוף משהו ישלם על זה. תחרות היא דבר מאתגר, היא נותנת המון אדרנלין, בדיוק כמו בכדורגל - אבל בתנאי שהיא מתקיימת ללא יותר מדי אמוציות. אני בטוח שמי שיהיו לו מוצרים טובים יותר הוא זה שינצח".

 

התחרות הזו הובילה לכתב אישום נגד רוזנהויז בגין ניסיון להסדר כובל.

"אני מאוד מצטער על מה שקרה לאפי. גם אם מנהל טועה, וכולנו טועים, הפתרון צריך להיות מערכתי ולא אישי. זה בוודאי לא היה צריך להגיע למישור הפלילי. אפי הוא מנהל מצוין, הוא מבין קמעונאות אולי יותר טוב מכל אדם במשק".

 

איזה מנהל אתה?

"אני חושב שניחנתי בתכונות של מנהיגות. אני חושב שאני רגיש ואמוציונלי, אבל זה בא באיזון הנכון לרציונל. מנהלים מוצלחים לא חייבים להיות הגאונים הכי גדולים בעולם, הם צריכים אינטליגנציה סבירה ואינטליגנציה רגשית גבוהה. הם צריכים יכולת לסחוף אחריהם אנשים אחרים, ובכך ניחנתי. ולכן נתנו בי בקיבוץ אמון גדול. ואני חושב שההצלחה הגדולה שלי היא היכולת לבחור אנשים נכונים ולדאוג שיבצעו את המשימות שלהם. זה מבחינתי להיות מנהל טוב. וזה לא שכל האנשים שבחרתי היו טובים, אבל ברבים מהם אני יכול להתגאות".

 

עם מי אתה מתייעץ?

"עם דן פרופר ועם כל המנהלים בארגון. אני מנהל קבוצה נהדרת של אנשים שיש בה המון נשים - אני לא חושב שיש ארגון עם כל כך הרבה כוח נשי בהנהלה. אני כבר אומר בצחוק: בואו נביא גברים שיהיה איזון. אבל בסוף היום זו לא דמוקרטיה, מי שעומד בראש הארגון הוא זה שמקבל את ההחלטות".

 

ומה הלאה? מתי תפרוש?

"יש רוטינה ושחיקה, אבל ככה זה בכל תפקיד. בסך הכל אני מאוד אוהב את המקום שבו אני נמצא, ומסופק מאוד. עם זאת, אני לא אהיה פה לנצח. רעננות היא דבר רצוי, ואני בוודאי לא אהיה כאן אפילו יום אחד מעבר למה שירצו אותי. אשאר כל עוד יש לי מרץ ואני תורם להמשך ההתפתחות של החברה. אני בדרך להגשים את המטרות שהצבתי לעצמי", הוא אומר, ומסרב להרחיב.

 

לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן

בטל שלח
    לכל התגובות
    x