משיחת יתר: פרויקט הלביא
רפי לביא, שנהפך בחייו לאייקון מקומי, מעולם לא הוצג בחו"ל. כעת, לרגל פתיחת תערוכתו בביאנלה בונציה, יש לקוות שהוא לא ייתפס רק כקוריוז
השבוע ראה אור קטלוג של רפי לביא, שילווה את פתיחת תערוכתו בביאנלה בונציה בתחילת החודש הבא. במאמר הפתיחה מציינת האוצרת דורית לויטה־הרטן שתי תגובות אפשריות של צופים זרים לתערוכה: "לביא בתפקיד הווריאנט מן הפריפריה יובן, במקרה הטוב, כמי שעוצב על ידי כוחות הכבידה הנובעים מן המרכז, ובמקרה הרע - הוא עלול ליפול קורבן לתסמונת אומאי, אותו יליד טהיטי שהובא לאנגליה ב־1774 על ידי קפטן קוק הדגול, ובשנתיים שלאחר מכן נהפך שם לאטרקציה בקרב החברה הגבוהה של לונדון", היא כותבת.
האם בעקבות התצוגה ייתפס לביא כאמן פריפריה אנכרוניסטי או כיוצר מקורי שיזכה לתהילה? סביר להניח שלא זה ולא זה. ואם נהיה מציאותיים, יש סיכוי גדול שהוא לא יזכה לתשומת לב רבה. רבים מחבריה האירופים של לויטה, המתגוררת ב־30 השנים האחרונות בגרמניה, כבר הודיעו לה שמסיבות פוליטיות הם מתכוונים להחרים את הביתן הישראלי. לחנוכת הביתן הפלסטיני (שם פלסטין כבר זוכה להכרה כמדינה) הם דווקא יגיעו.
הקטלוג. האם גם בונציה יתפעלו מהגורו? צילום: מיכל היימן קשה להאמין, אבל זו עומדת להיות החשיפה הבינלאומית הראשונה הגדולה של לביא, שהיה ועודנו, גם לאחר מותו לפני כשנתיים, אחד האנשים המרכזיים והמשפיעים ביותר בשדה האמנות המקומי. לביא מעולם לא הציג מחוץ לגבולות המדינה, ואוצרים בינלאומיים לא ביקרו אצלו בסטודיו (שהיה ממוקם במרפסת דירתו). קשה לחשוב על פער גדול מזה בעידן הגלובלי, שבו אמן שזוכה להצלחה מקומית מציג מיד לאחר מכן בחו"ל.
לא במקרה זכתה הבחירה בלביא לייצג את ישראל לביקורת רבה. היו כאלה שטענו שבחירה באמן מת באה על חשבונו של אמן עכשווי חי. אחרים טענו ששיקולים פוליטיים הנחו את הוועדה המקצועית שבחרה בו מטעם משרד התרבות, וכל זה נוסף על ביקורת על בחירתה של האוצרת, שאינה חיה בארץ ולכן אינה מכירה לעומק את יצירתו של לביא.
אך יכול להיות שהסיבה האמיתית להתנגדות הגדולה היא דווקא החשש מאי־קבלה של המנהיג הכריזמטי. הרי בפריפריה הקטנה שלנו, שנושאת עיניה לסצינת האמנות המערבית, מעמדו של אמן נקבע לא פעם על פי האופן שבו התקבל בחו"ל. מיכל רובנר, לדוגמה, זכתה לתהילה מקומית רק לאחר שזכתה להכרה בינלאומית, וכך גם גיא בן נר ויעל ברתנא.
לכן הביאנלה הזו היא שעת מבחן לא רק ללביא וללויטה אלא לשדה האמנות המקומי, שהמליך את לביא כמנהיג. האופן שבו תתקבל תערוכתו של לביא יעיד במשהו גם על השיפוט והטעם של שדה האמנות המקומי. במאמרה בקטלוג מנסה לויטה־הרטן להסביר לצופה את מעמדו הייחודי של לביא. היא מדגישה את התפקיד שהיה לו בבניית דמות הצבר החילוני, את האופן שבו הוא משקף את ההוויה הישראלית ואת הדיאלוג האמנותי המורכב שניהל עם המרכז. מטרתה להשיג בדיעבד את ההכרה שאנו כה זקוקים לה, ושבביאנלה הנוכחית יתגלה סוף סוף אותו "אוצר גנוז", כדבריה.
