• תפריט
פנאי

בניינים מדברים: ראיון עם האדריכל דניאל ליבסקינד

"הארכיטקטורה שלי היא מסורתית", אומר האדריכל־סלב לכלכליסט, אמירה קצת משונה כשהיא יוצאת מפיו של מתכנן מגדל החירות בניו יורק והמוזיאון היהודי בברלין

דקל גודוביץ' 07:1804.06.08

"דה-קונסטרוקטיביזם הוא שם מצחיק וטיפשי שאף פעם לא הבנתי למה החליטו שאני חלק ממנו. אז מה אם הצגתי עם עוד כמה אדריכלים בתערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק שזאת היתה הכותרת שלה? זה עדיין לא אומר שאני כזה", כך מגיב בחיוך אופייני דניאל ליבסקינד על הניסיון לבדוק אם הוא עדיין מקוטלג תחת אותו שם וסגנון שקבעו באופן רשמי לראשונה ב־1988 אוצרי התערוכה, פיליפ ג'ונסון ומארק ויגלי. "דה-קונסטרוקטיביזם הוא משהו שאולי טוב לשירה או לאמנות, אבל מה פתאום לאדריכלות? צריך מתח ואנרגיה לבניינים, אבל אדריכלות בסופו של דבר מתעסקת ביצירת קונסטרוקציה".

 

מצחיק לשמע אמירה כזאת ממי שתכנן את המוזיאון היהודי בברלין, את מגדל החירות בניו יורק על חורבות התאומים ועוד מוזיאונים ומבני ציבור רבים אחרים שמתח רב שורר בהם. סגנונו הייחודי הוא אולי המייצג הנאמן ביותר לכל מה שאינו קונסטרוקציה רגילה של עמודים ישרים, קורות אופקיות וקירות וחלונות מלבניים. כל בניין שלו מורכב מערימת חללים ונפחים לא קובייתיים רגילים שמחוברים בדרך לא ברורה ובזוויות שרק מלהסתכל עליהן מקבלים נקע בצוואר. ועוד לחשוב שמישהו היה צריך להפיח חיים בתוכניות בבטון ופלדה. המתכנן של המבנים האלו יושב מולי לראיון בחיפה, לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מהטכניון והרצאת אורח מיוחדת שנתן בפני קהל רב, שכלל כמה מאות סטודנטים ושוחרי אדריכלות בטכניון. זהו תואר הכבוד הראשון שליבסקינד, שמחזיק בטייטל ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטאות מערביות רבות, מקבל כאן בישראל.

 

"לא רק שאני לא דה־קונסטרוקטיביסט", הוא ממשיך בלהט, "הארכיטקטורה שלי היא אפילו מסורתית. אני משרטט סקיצות, עובד עם צבעי מים, נהנה לבנות מקרטון מודלים תלת־ממדיים. המשרד שלי ממוחשב, אבל אני עצמי עובד ידנית".

 

כאדריכל־סלב, ליבסקינד אולי עובד ידנית, אבל בונה ברחבי הגלובוס כולו: במזרח הרחוק, במזרח הקרוב, באירופה ובצפון אמריקה. בין כל המקומות האלה הוא טס עם אשתו נינה, מנהלת המשרד. השניים חישבו כי רק בשבוע האחרון הקיפו את הגלובוס פעמיים. לישראל הגיעו דניאל ונינה במטוס פרטי מאבו דאבי, שנאלץ לנחת לעצירת ביניים בעמאן.

 

דניאל ליבסקינד דניאל ליבסקינד צילום: גיל נחושתן
איך מנהלים משרד עם אורח חיים כזה, אני שואל את נינה אשתו. "פעמים רבות המשרד מגיע אל ליבסקינד במקום שליבסקינד יגיע למשרד", היא אומרת. "האדריכלים שעובדים אצלנו טסים פעמים רבות למקום שבו אנחנו נמצאים ומביאים תוכניות ומודלים כדי לעבוד עליהם עם דניאל".

 

האם יש השפעה או השראה בתכנון שאתה עושה בין מלונות, טרמינלים ומטוסים בגובה 10,000 רגל ובמהירות 1,000 קמ"ש?

 

ליבסקינד: "ההשראה שלי לא מגיעה מהסתגרות בחדר וגם לא מהתנתקות מהקרקע. צריך להמציא דברים, הדמיון מרחף מעל הקרקע, אבל דרוש חיבור עם המקום, התרבות והאנשים. אני מושפע למשל ממוזיקה, שהרי אני בוגר אקדמיה למוזיקה. אומרים שאני המוזיקאי היחיד שהפך לאדריכל".

 

אדריכלות בת קיימא

 

הטענה העיקרית נגד אדריכלי־סלב מסוגך היא שאתם משכפלים את הצורות האייקוניות המוכרות שלכם בין כל ערי העולם. אפילו אתה בהופעה החיצונית שלך ממותג ומוכר בזכות המשקפיים השחורים המרובעים והשיער הלבן הקצוץ.

 

"אייקון לא מתבטא בצורה אלא במהות, בתכונות, בתנועות, במבט. לכן גם אם הבתים שלי אייקוניים, הם משקפים תכונה ואיכות פנימית שלהם. זה לא סגנון, זה אופי". האופי הזה מופיע בראש אתר האינטרנט של ליבסקינד, וכותרתו: "הארכיטקטורה היא שפה". וכשם שהשפה הגלובלית היא אנגלית, כך השפה האדריכלית השולטת היום בעולם היא זכוכית. אבל מגדלי זכוכית ובטון לא מדברים בשפה של ליבסקינד. "כל בניין מדבר, אפילו חזיתות זכוכית. הן מדברות, אבל אין להן הרבה מה לומר. ליצור מגדל זה תכנון עירוני שדורש רגישות רבה, מסורת, תרבות ותשוקה. אדריכלות זה לא לעצב מייבשי שיער. צריך לחגוג את הערים, אולי לא באמצעות בטון, אבל משהו אחר מלהיב. מעניינת אותי ארכיטקטורה אחרת".

 

ליבסקינד, שתכנן בישראל את מרכז וואהל באוניברסיטת בר־אילן, מעורב היום בשני פרויקטים חדשים בירושלים ובתל אביב, אבל הוא מסרב למסור פרטים עליהם. הוא גם לא מוכן לנדב אינפורמציה על מעשיו באבו דאבי השכנה, אלא רק לומר שהוזמן כדי לבנות משהו עצום בממדיו. לדעתו מדובר בעוד שלב במגמת ההתקרבות, בדומה למינוי שגרירה יהודייה של בחריין בארצות הברית לאחרונה. הוא מרחיק ואומר שנבחר לא למרות אלא בגלל שהוא יהודי שקנה את עולמו בכמה מוזיאונים יהודיים ברחבי העולם.

 

"אני נוסע מחיפה היישר לסן פרנסיסקו, לפתיחה של המוזיאון היהודי החדש שם", הוא מספר. "המוזיאונים האלה מראים את החשיבות של ההיסטוריה והתרבות היהודית, לצד השואה וההשמדה, ואת הסכנות לעתידה של חברה שתתפתח לכיוונים כאלה".

 

אבל בינתיים החברה שסביבנו מתפתחת לכיוונים של הרס הסביבה.

 

"הטרנד האחרון הוא מוצרים ירוקים, אבל האדריכלות שלי היא בת קיימא במובן העמוק יותר. אני למשל כמעט לא מתכנן בתים פרטיים למשפחות עשירות, אלא מגדלים בצפיפות גבוהה. אני גם כרגע בשלב תכנון של בתים מתועשים שכל אחד יוכל לקנות ולבנות, וצריכת האנרגיה שלהם תהיה אפס. אתה בטח מתאר לעצמך שזו לא תהיה קופסה מרובעת, אלא משהו ליבסקינדי. אני מאמין שאדריכלות חשובה צריכה להמשיך להשפיע על הסביבה גם בעוד עשרות שנים, וזה הפירוש העמוק של בר קיימא, והמוזיאונים היהודיים הם דוגמה טובה לכך".
בטל שלח
    לכל התגובות
    x