גיבורי האדמה: מי באמת מחזיק את הביטחון התזונתי של ישראל
לקראת חג השבועות, ובמהלך יוזמת "מאי לחקלאי" שמקיימת לקט ישראל לאורך החודש, עולה מחדש השאלה כיצד שומרים לא רק על האדמה הישראלית - אלא גם על האנשים שמעבדים אותה ומחזיקים את הביטחון התזונתי של כולנו
מאת: גידי כרוך, מנכ"ל לקט ישראל
בשבוע הבא נשב סביב שולחנות חג עמוסים בפירות, ירקות ותוצרת חקלאית ישראלית. נברך על השפע, נצלם את מגשי הגבינות והסלטים, ונמשיך הלאה כאילו מדובר במובן מאליו. אבל השנה כבר אי אפשר להתעלם מהמציאות: מאחורי כל עגבנייה, כל מלפפון וכל קרטון תותים עומד ענף שנמצא תחת לחץ עצום וחקלאים שנאבקים יום יום כדי להמשיך לייצר מזון עבור כולנו.
מאז תחילת המלחמה, החקלאות הישראלית פועלת בתנאים כמעט בלתי אפשריים: מחסור חריף בידיים עובדות, שטחים שנפגעו, איום ביטחוני מתמשך, עלויות ייצור מזנקות ואי ודאות כלכלית. ובכל זאת, החקלאים ממשיכים לעבוד.
לא מתוך רומנטיקה ציונית, אלא מתוך הבנה פשוטה שמדינה לא יכולה להתקיים בלי יכולת לייצר מזון עבור אזרחיה. המלחמה המחישה עד כמה ביטחון תזונתי הוא לא מותרות ולא סיסמה - אלא חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי של ישראל.
כשחקלאי בדרום או בצפון עולה על הטרקטור תחת איום מתמשך, הוא לא רק מציל את היבול שלו. הוא מחזיק שרשרת אספקה שלמה שכולנו תלויים בה. הוא דואג לכך שגם בתקופות חירום, מדפי הסופר ימשיכו להתמלא.
אבל דווקא ברגע שבו החשיבות של החקלאות המקומית ברורה יותר מאי פעם, עולה השאלה האם המדינה מתייחסת אליה כאל נכס אסטרטגי.
במדינות רבות בעולם, חקלאות זוכה למעטפת רחבה של תמיכה, סובסידיות והגנות - מתוך הבנה שמדובר בתשתית לאומית חיונית. בישראל, החקלאים נאלצים לא פעם להתמודד לבד עם עלויות כבדות, מחסור בכוח אדם ותחרות מורכבת מול ייבוא זול.
הציפייה שהחקלאות המקומית תמשיך להחזיק מעמד כמעט ללא רשת ביטחון אמיתית היא לא רק בעייתית עבור החקלאים עצמם אלא עבור כל אזרח במדינה. כי בסופו של דבר, ביטחון תזונתי משפיע על כולנו.
ויש כאן עוד נקודה שכמעט לא מדברים עליה: החקלאים הם גם תורמי המזון הגדולים בישראל.
באמצעות לקט ישראל, אלפי טונות של פירות וירקות מועברים מדי שנה לעמותות, משפחות, קשישים ואנשים המתמודדים עם חוסר ביטחון תזונתי. דווקא בתקופה שבה גם החקלאים עצמם מתמודדים עם קשיים כבדים, רבים מהם ממשיכים לבחור לתרום תוצרת ולהציל מזון במקום לתת לו לרדת לטמיון.
זו גם הסיבה שלקט ישראל מקיימת במהלך החודש את יוזמת "מאי לחקלאי" - חודש שלם של הוקרה לחקלאים הישראלים, שמטרתו להזכיר לציבור את תרומתם האדירה לביטחון התזונתי, לכלכלה ולחוסן הלאומי של ישראל, דווקא בתקופה שבה הם מתמודדים עם אתגרים חסרי תקדים.
במילים אחרות, אותם אנשים שנאבקים לשמור על המשקים שלהם בחיים, ממשיכים גם לדאוג לאחרים.
המלחמה גם חשפה עד כמה האחריות בפועל נופלת לעיתים על שיתופי פעולה אזרחיים. בזמן שמערכות רבות התקשו לתפקד, מתנדבים הגיעו לשדות בכל רחבי הארץ כדי לסייע בקטיף ובשמירה על הרציפות החקלאית. עבור חלק מהחקלאים, בלי הסיוע הזה - היבול פשוט לא היה נקטף.
זו אולי התמונה הכי מדויקת של התקופה האחרונה: לא גבורה הרואית, אלא אחריות יומיומית. חקלאים שממשיכים לעבוד למרות הסיכון, ומתנדבים שמבינים שאם לא יגיעו המזון פשוט יישאר בשדה.
לקראת שבועות, אולי הגיע הזמן לעבור ממילים למעשים. לא רק להודות לחקלאים, אלא לבנות עבורם מדיניות ארוכת טווח שתאפשר לחקלאות הישראלית להמשיך להתקיים גם ביום שאחרי המלחמה באמצעות השקעה בתשתיות, פתרונות כוח אדם, תמיכה כלכלית ומעטפת יציבה שתיתן לענף אופק אמיתי.
כי אם למדנו משהו מהשנים האחרונות מהקורונה ועד המלחמה - זה שלא ניתן לדבר על חוסן לאומי בלי לדבר על חקלאות, הצלת מזון וביטחון תזונתי.
האדמה הישראלית ממשיכה להצמיח חיים. עכשיו השאלה היא האם מדינת ישראל תדע לשמור גם על מי שמעבדים אותה.
