OpenAI פוטרת אותנו מהמקפים הארוכים — מי שומר על הקול האנושי שלנו בעולם מג'ונרט?
במשך חודשים אני מוצאת את עצמי מבקשת מ-ChatGPT דבר מאוד ספציפי: להימנע ממקפים ארוכים. זה אולי נשמע כמו פרט קטנוני, כמעט אסתטי, אבל בפועל זה היה הסימן הראשון לכך שהטקסט מתחיל להישמע פחות כמוני ויותר כמו תבנית גנרטיבית.
מאת מירית דקטור
מקפים, מבני משפט סימטריים וקצב כתיבה מדויק מדי הפכו לא רק לסימני זיהוי של המודלים, אלא גם לסימפטום של אובדן הקול האנושי. כתיבה מג׳ונרטת הולכת ונעשית אחידה. הפיסוק, התחביר, הזרימה ואפילו האינטואיציות הסגנוניות מתלכדות לכלי משותף אחד שמעדיף סדר על פני ייחוד ומנקה מהטקסט בדיוק את מה שהופך כתיבה לאישית ואנושית. אם פעם היה ברור מי כתב משפט מסוים, היום הגבול מטושטש הרבה יותר.
זו אינה רק שאלה של סגנון. זו שאלה אסטרטגית במרחב שבו אלגוריתמים מייצרים את רוב השפה הציבורית שלנו. איך שומרים על טביעת אצבע אישית בעולם שבו הדיפולט הוא אחידות גנרטיבית? איך מבדילים בין יעילות טכנית לבין אובדן זהות? ואיפה עובר הקו שבו אנחנו מפסיקים לכתוב ומתחילים רק לאשרר בצורה עיוורת את מה שמודל כבר ניסח בשבילנו? אלו השאלות שמעצבות מחדש לא רק את האופן שבו ניצור, אלא את האופן שבו נשמע.
המקף הארוך כסימן לכתיבה גנרטיבית
זה אולי נשמע אינטואיטיבי אבל מצוי כאן גם בסיס מחקרי. יותר ויותר מחקרים בתחום זיהוי טקסטים של בינה מלאכותית מראים כי לתבניות פיסוק יש כוח זיהוי כמעט כמו חתימה. במחקר של Copyleaks שבחן את הדרך שבה מודלים מייצרים פיסוק נמצא דפוס עקבי במיוחד, כולל שימוש עודף במקפים ארוכים וסימני משפט סימטריים מדי. מחקר נוסף ב-Nature שהתבסס על קרוב לעשרת אלפים טקסטים מצביע על כך שטקסטים של מודלים נוטים להיות אחידים יותר ופחות מגוונים בפיסוק, בעוד הכותבים האנושיים התאפיינו בסגנונות רבים יותר וחתימת פיסוק כמעט אינדיבידואלית. ובמאמר בתחום החינוך הדיגיטלי שתיעד את הגורמים שמורים מציינים כסימנים לכתיבה של מודל הופיע המקף הארוך כאחד הסימנים הראשונים, כפי שמתועד ב-The Ten Telltale Signs of AI Generated Text. המשותף לכולם ברור: הפיסוק הרבה יותר משמעותי ממה שנדמה. הוא חלק מהקול האנושי.
דפוסי ניסוח שהפכו לסימן היכר של צ׳אט בוטים
מלבד הפיסוק ישנם גם מבני משפט שיסגירו כתיבה גנרטיבית. למשל הפתיחה: לא רק ש..., אלא גם... מבנה שהפך לסמן כמעט רשמי של מודלים גדולים. יחד איתו מופיעים שוב ושוב ניסוחים כמו: גם אם..., עדיין ניתן לטעון כי... או: בשל העובדה ש..., אפשר להבין ש...
אלו משפטים תקניים מדי. נקיים מדי. מאוזנים מדי. בלי שיבוש, בלי קצב אנושי, בלי מקום לנשימה. הם יוצרים מה שמוגדר במחקר synthetic signature - חתימה סינתטית.
למה כל זה חשוב? על קול אישי בעולם של ייצור טקסט מהיר
מחקרים על קול מחבר מראים כי קול מובחן הוא אחד הכלים החזקים ביותר ליצירת אמון. הקול האנושי האישי הוא שמייצר סמכות מקצועית וחיבור רגשי. אחת הדוגמאות לכך היא המחקר The Disappearing Author. בנוסף מחקרים על תפיסת מותג מראים כי טון עקבי ואישי מעלה משמעותית מדדי אמינות וזכירות. וכאשר בינה מלאכותית הופכת לנפוצה בכל תחום נוצר מצב שבו טקסטים רבים מדי נשמעים דומים מדי: אחידים, נקיים, מאולפים. הקול המקצועי והאישי נבלע בתוך זרם אחיד של ניסוחים נכונים תחבירית אך חסרי נשמה. לכן ״reclaiming my voice״ אינה רק סיסמה. היא פעולה מקצועית ופוליטית. היא החזרת השליטה על הדרך שבה אני נשמעת.
השינוי ב-ChatGPT ומה הוא מאפשר
בעדכונים האחרונים של OpenAI המודל כבר מבין שהעדפות סגנוניות של המשתמש הן לא גימיק. הן חלק מהזהות. כאשר ביקשתי לא להשתמש במקפים ארוכים ראיתי שינוי אמיתי. הכלי לא רק נמנע מהם אלא התחיל להבין שזה חלק מהקול שלי. הסגנון הפסיק להיות פלט של המודל והחל להיות ביטוי של המשתמשת.
האחריות עכשיו חוזרת אלינו
טכנולוגיה יכולה ללכת צעד אחד לקראתנו אבל היא לא תעשה את כל הדרך לבד. אם נשתמש בבינה מלאכותית לכתיבה אוטומטית לגמרי נסתכן בכך שהקול האנושי יהפוך לרעש רקע. כשאני מתעקשת על סגנון, על פיסוק, על שגיאה קטנה שהיא דווקא שלי, על משפט שאינו סימטרי, על קצב שמרגיש אנושי אני בעצם אומרת: אני כאן. אני הכותבת. הכלי רק משרת אותי. הדרישה לשליטה בסגנון ובטון היא פעולה מקצועית. בחירה יומיומית לא לאפשר למודל להשטיח זהות. להמשיך לכתוב בשפה שנשמעת כמו אדם ולא כמו מכונה מיומנת.
הזכות להישמע
המאבק על המקף הארוך הוא רק תירוץ. הוא סמל למאבק גדול בהרבה: המאבק על הזכות להישמע. הזכות לכתוב טקסט לא מושלם שיש בו סדקים קטנים, קצב ייחודי וטביעת אצבע שאינה ניתנת לשכפול. בעולם שבו האלגוריתם הופך לכותב המהיר ביותר בחדר, האתגר האמיתי יהיה שימור הקול האנושי. העתיד של הכתיבה הגנרטיבית לא ייקבע לפי מה שהמודל יודע לומר אלא לפי מה שאנחנו עדיין מתעקשים לומר בעצמנו.
מירית דקטור היא סמנכ"לית Product Design & UX בחברת BigID, המתמחה בחיבור בין דאטה לבין בינה מלאכותית.
