הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
המפגש עם אילן בן דב מזמן מסע לאחור בזמן, ולא רק משום שחלפו 12 שנה מאז הריאיון האחרון שלו. הישיבה במשרד בבניין שבבעלותו ברחוב יהודה הלוי בתל אביב מחזירה אותך בהכרח לימים נשכחים, שבהם טייקונים ישראלים נתפסו כיוניקורנים אנושיים. יצורים מיתיים כמעט, רבי־עוצמה, מחוברים לעטיני הכלכלה, חזקים ועשירים מכפי שיכולנו לדמיין, שבמשך העשור הראשון של האלף הנוכחי זכו להערצה גדולה. קורותיהם, מהלכיהם העסקיים, אמונותיהם ותפיסות עולמם הרוחניות סוקרו בכל כלי תקשורת אפשרי. הם יצאו ובאו מבתיהם של ראשי ממשלה ושרים, חברו לרבנים עתירי כוח, תרמו מיליונים (לא פעם על חשבוננו), השתלטו על חברות תקשורת, והלוביסטים ששכרו הבטיחו שלא יאונה להם כל רע. אך ככל שחלף הזמן, ובעיקר ככל שהתרגשו עלינו המשברים הכלכליים העולמיים, כך נחשפו הנזקים שגרמו אותם טייקונים לציבור בחסות תרבות המינוף שהיתה אז בשיאה. כמעט בן לילה הם הפכו לדמונים מבהילים, דמויות שנואות שספגו בוז, שלבסוף התרסקו לקול מצהלות ההמון.
נוחי דנקנר, המייצג הזוהר ביותר שלהם, קרס, ישב בכלא, נקלע להסדרי חוב ציבוריים ואישיים, ורק השבוע הוגשה בקשה להכריז עליו פושט רגל. לב לבייב נקלע לשני הסדרי חוב מפלצתיים בגודלם שמחקו מיליארדים לציבור, איבד את השליטה בחברות שלו והתפוגג. אליעזר פישמן הפך ממיליארדר עם אימפריית נדל"ן ותקשורת לפושט רגל, ומת מאז. יצחק תשובה, שהשתולל עם מיזמי נדל"ן גרנדיוזיים ומנקרי עיניים ברחבי הגלובוס, נקלע להסדר חוב גדול, ניצל בזכות תגליות הגז, ומאז אומנם הולך ומרחיב את האימפריה שלו, אבל עמוק מתחת לרדאר התקשורתי ובלי שמץ מההערצה שהיתה מנת חלקו. שאול אלוביץ', הנחבא אל הכלים מביניהם, איבד את השליטה ביורוקום ובבזק ונאבק עד היום על חירותו ומורשתו בבית המשפט, כחשוד במתן שוחד לראש הממשלה בנימין נתניהו.
ופתאום, אילן בן דב. הטייקון לשעבר, חובב הזן, היאכטות והרבנים הלוהטים, שהתחתן בקול תרועה רמה עם דוגמנית שצעירה ממנו ב־22 שנה, והתגרש ממנה בקול תרועה רמה לא פחות, בחר להיעלם מהרדאר התקשורתי. בשיאו הוא החזיק בשליטה בסאני ובפרטנר – האחת מכונת מזומנים היסטרית, שייבאה את הטלפונים של סמסונג, והשנייה חברת סלולר צעירה ונחשקת שהיתה שווה 15 מיליארד שקל. ב־2014 שתיהן כבר לא היו שלו, כמו גם חברת ההשקעה טאו תשואות, וגם רוב שלוחות האימפריה שהקים במינוף גדול של כספי הציבור והבנקים. ועדיין, בהשוואה לחבריו למיליה, שפר עליו גורלו באופן יחסי: הוא איבד מיליארדים ועדיין נשאר בעל הון רב, בעיקר נדל"ן. הוא לא פשט רגל, לא נותר עם חובות אישיים, ואולי העובדה שיצא בשן ועין מהטלטלות היא שגרמה לו לגזור על עצמו 12 שנה של דממה תקשורתית. עד עכשיו.
מה שגרם לבן דב כעת לרצות לדבר הוא המלחמה עם איראן. וליתר דיוק, החשש מהעוצמה הכלכלית של איראן. לפני הריאיון הוא אף שלח נייר עמדה שכותרתו "איראן אימפריית טרור כלכלית", כדי להבהיר שמטרה חשובה ניצבת לנגד עיניו, לא קידום עצמי.
"אני לא איש פוליטי, אבל במסחר אני מבין", אומר בן דב. "אני סוחר בניירות ערך, בסחורות, בנפט. אנרגיה זה רק אחוז מההשקעות שלי, אבל התבוננתי בהתנהגות הנפט בעולם והבנתי שהאיראנים לקחו את השליטה בשוק האנרגיה העולמית דרך מצרי הורמוז".
זה ברור לכולם כרגע, מה מדאיג אותך?
"מכיוון שלאיראן יש את הכוח להחליט מי יעבור במצרים, מתי, וכמה ישלם על המעבר, הבנתי שהנשק הגרעיני הוא לא האיום היחידי של חבורת הקיצונים שרוצה להשמיד אותנו. יש איום שווה ערך אליו, והעולם עומד מנגד ושותק".
הפיכתה של איראן לאימפריה כלכלית היא איום שווה ערך לגרעין?
"אני שואל מה יקרה לילדים ולנכדים שלי כשאיראן תהיה אימפריה כלכלית, ומגיע למסקנה שזה מסוכן יותר מאימפריה גרעינית, ושזאת שואה לעם היהודי בוודאות. ומה שצריך לעשות הוא להעלות את ההבנה הזאת לראש סדר היום".
מה זה אומר?
"אין לי פתרון, אני לא נותן עצות צבאיות, אני סומך על ראש הממשלה שיבין איך להתמודד עם זה. אבל ראינו מה חמאס עשה ואילו מנהרות בנה בכסף הקטארי. לכן אם איראן תזרים 250 מיליון דולר ליהודה ושומרון, 150 מיליון דולר לעזה, ועוד 250 מיליון דולר לחזבאללה, שזה שקול בערך ליום אחד של רווחים שלה מהורמוז (בן דב מעריך את הכנסות איראן מהמצרים, העקיפות והישירות, בכמיליארד דולר ביום — דב"נ), והם חזקים בלשלם ולקבל דרך קריפטו — לזה אני קורא סכנה קיומית. זה סכום כסף שיטביע את מדינת ישראל, ואני רוצה להתריע על גודל הסכנה".
"תמיד חייתי בחוויה שלהיות טייקון זה לא אני, אז כשאיבדתי את זה, הבנתי שאיבדתי משהו שמעולם לא היה שלי. נשארתי אילן מיד אליהו שמוכר סברס וחוטי נחושת. כל מה שהיה לי מעבר לזה הפתיע אותי לטובה"
5 צפייה בגלריה
בן דב והרב פינטו בקבר הרב פאפו, בולגריה, 2009. "ביהדות הכל מהקב"ה, שנתן ולקח. זה שלי רק בהשאלה"
(צילום: גיל הדני/אולפיקס)
"איראן עשירה זו שואה שנייה"
בן דב אינו מומחה לאיראן, נפט או יחסים בינלאומיים. אבל זה לא מונע ממנו לדבר עליהם בלהט ובטון בוטח, שמלווה מסמך של ארבעה עמודים פרי עטו, שכותרתו "אימפריה כלכלית = שואה שנייה". הוא עדיין רואה את עצמו כמי שיכול – יותר מכך, ממש מוטל עליו – לשנות את המציאות.
"לא שאלת כלום על רפואת השיניים", הוא יזכיר בהמשך, בהתייחס למיזם "דרך הלוטוס" שהקים, שסבסד טיפולי שיניים לילדים בפריפריה. "טיפלתי דרך המיזם ב־250 אלף מטופלים בשנה, בחינם, וזה מה שגרם לשינוי של החוק ולהכנסת טיפולי שיניים לסל הבריאות", אומר בן דב (לפחות חלק מהכסף נתרם אז על ידי סקיילקס, החברה הציבורית שבשליטתו, כלומר יצא גם מכיסו של הציבור — דב"נ).
מה זה קשור לאיראן?
"יש לי ביטחון שאני יודע להאיר נושאים שאני מאמין בהם ולגרום להם לקרות. חוק רפואת שיניים לא היה קורה אם אני, הרב פירר ויעקב ליצמן לא היינו שם. היום ילדים נהנים מרפואת שיניים חינם, וזה לא היה לפני היוזמה שלי. לכן עכשיו אני מאמין בלהאיר את הסכנה האיראנית. אני בטוח שאצליח בזה".
מה אתה חושב שצריך לעשות?
"אמרו לא תהיה איראן גרעינית, לא תהיה איראן עם טילים, עכשיו צריך לומר גם לא תהיה איראן כאימפריה כלכלית, נקודה. צריך להעלות את זה כמטרת מלחמה וכיעד. כי כשהסנקציות ירדו מהם, ובנקים בכל העולם יעבדו איתם, זה לא יהיה יותר טוב".
ובאופן קונקרטי?
"בכל מקום שאיראן תראה פעילות גרעין, להפציץ. ובכל מקום שהיא תראה את איראן כאימפריה כלכלית, גם שם להפציץ".
להפציץ כי האיראנים יהיו עשירים? ישראל היא לא ארצות הברית, היא לא תחסום את הורמוז, וממילא דונלד טראמפ מנהל את ההצגה.
"ישראל חייבת לבדל את עצמה מארצות הברית. היא יכולה להצהיר שהיא לא תיתן שאיראן תהיה גרעינית או אימפריה כלכלית".
למנוע מאיראן להפוך למעצמה כלכלית נשמע לך מטרת מלחמה לגיטימית?
"ממילא כל מי שמשלם יותר ביוקר על משהו מאשים את ישראל במלחמה. גם בשנות הארבעים לא היתה לנו לגיטימציה, ולקחו אותנו למשרפות. מכיוון שאין לנו מדינה אחרת, העולם צריך לדעת שישראל לא תיתן לזה לקרות, וישראל צריכה לדבר על זה בקול רם. זה לא פופולרי, אבל גם פחות פופולרי לקום בבוקר ולמצוא בישראל 100 אלף טויוטות שחודרות אליה מכל כיוון — כי זה מה שהכסף האיראני יקנה.
"בציבור אין מודעות לגודל הסכנה, אבל כל מי שאני חושף אותו לזה מבין. אני מודה לאמריקאים ולנשיא טראמפ שנלחם את המלחמה שלנו, וגם לראש הממשלה ולכל החיילים שנלחמים. אני לא מבקר, אני מדבר כאזרח מודאג עם ילדים ונכדים במדינת ישראל. איראן כאימפריה כלכלית תביא לשואה שנייה. ואני מרגיש שאף אחד לא נותן תשומת לב לסכנה הזאת".
"ברפורמת הסלולר של כחלון נוצר גל שכיווץ חברה של 15 מיליארד שקל ל־2 מיליארד שקל. יכולתי להתרסק, אם לא הייתי מוכר בזמן. מחזיקי האג"ח נפגעו? שילכו לממשלה. נוצר פה נזק מצד אחד, אבל גם תועלת גדולה לצרכנים"
5 צפייה בגלריה
בן דב בהכרזה על השלמת הרכישה של פרטנר, 2009. "לשמחתי, סבן קנה ממני את העסק. הוא הפסיד את כל ההשקעה שלו, אך היה לו מאיפה"
(צילום: גיל הדני/אולפיקס)
5 צפייה בגלריה
כחלון ובן דב חותמים על אישור רכישת פרטנר, 2009. "הרפורמה של כחלון הלאימה את שוק הסלולר, וזה אבסורד. אבל צרכנית הציבור הרוויח בענק"
(צילום: גיל הדני/אולפיקס)
"הקריסה שיפרה את חיי"
בן דב עשה את הונו בשוק התקשורת בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. ב־1994 הקים את רשת דינמיקה סלולר, כחברה־בת של סאני תקשורת. ב־1998 קיבלה סאני את הזיכיון הבלעדי לייבא ולשווק את מכשירי הסלולר מתוצרת סמסונג בישראל לשלוש חברות הסלולר שפעלו כאן. בעשור שלאחר מכן, עד שאפל הוציאה את האייפון הראשון ב־2007, הזיכיון הזה היה שווה לבן דב מיליארדי שקלים – וגם אחר כך הטלפונים של סמסונג המשיכו להזרים לו הון עתק.
את משבר הסאב־פריים, שריסק כמה מחבריו למיליה העסקי, הוא צלח בשלום, גם משום שלא היה מושקע בנדל"ן כעיסוק מרכזי. אבל ב־2009 בן דב החליט לקפוץ מעל הפופיק, גבר על המתחרה אלוביץ' ורכש מתאגיד האצ'יסון הסיני את פרטנר, אז חברת סלולר צעירה, מבטיחה ורווחית. את רוב הסכום העצום — 5.3 מיליארד שקל תמורת 51% מהחברה — הוא לווה מהבנקים ובאמצעות הנפקת איגרות חוב של סקיילקס.
ואז הגיע משה כחלון. שר התקשורת הכריז על מהפכת הסלולר, ביטל קנסות יציאה במעבר בין חברות, הפחית את דמי הקישוריות ביניהן, סלל את הדרך למתחרות חדשות שהשתמשו בתשתית קיימת — וטרף את הקלפים. הרווחים של פרטנר, כמו של יתר חברות הסלולר, צנחו, ובהתאם התרסק שוויין. סקיילקס לא עמדה בהחזרי החוב, וב־2012, שלוש שנים אחרי שקנה את פרטנר, בן דב נאלץ למכור את רוב מניותיו בחברה לחיים סבן לפי חצי משווי הרכישה, בעסקה שכפתה הסדרי חוב על מחזיקי האג"ח בחברות שלו. זמן לא רב לאחר מכן, בן דב איבד גם את הפרה החולבת הגדולה שלו, כשסמסונג החזירה לידיה את זיכיון השיווק של הטלפונים שלה בישראל. הצלילה העסקית הושלמה.
מה עשתה לך הפרידה מפרטנר?
"עזבי, פרטנר זה כלום, ויתרתי גם על סמסונג, וזה היה הרבה יותר קשה. זה בייבי שאני ילדתי וגידלתי במשך 18 שנה. זה לא היה קיים בישראל, שוק היצוא הראשון של סמסונג בעולם היה בישראל, של אילן. נשיאי סמסונג הגיעו לפה כל חודש לראות את הפלא. על סמסונג היה לי הרבה יותר קשה לוותר. אני כבר 12 שנה לא הבעלים של הזיכיון ועדיין לא יכול להשתמש בטלפון אחר. כשאני יושב במסעדה עם הילדים ומסתכל סביב, כולם עם הטלפון מול הפרצוף, ומי אשם? אני, שהבאתי את הסמארטפון הראשון", הוא צוחק. "כך שפרטנר זה החלק הכי קטן והכי פחות חשוב בקריירה. להיות האדם הראשון בעולם המערבי שאומר 'ניקח טלפון בלי מסך צבעוני, רק שחור לבן ועם כמה כפתורים, ונעביר עליו אינטרנט' — זה הרבה יותר גדול מכל דבר אחר, ואני עשיתי את זה.
"בהשוואה לסמסונג, פרטנר לא היתה קושי. היתה מלחמת הישרדות, היו לי עובדים להגן ולשמור עליהם, ולשמחתי סבן קנה ממני את העסק. הוא הפסיד את כל ההשקעה שלו (סבן נפרד ממניות פרטנר בלי תמורה ב־2019 — דב"נ), אבל היה לו מאיפה. ולי הפרידה היתה דבר נהדר. זה הפך אותי מ'טייקון' במירכאות לאדם מהיישוב שאף אחד לא מכיר. אנונימי. אין לי עורכי דין, אין רגולציות, אין דאגות. זה שיפר את איכות החיים שלי באופן דרמטי. פרשתי לפני 12 שנה ומאז לא עשיתי שום עסק, רק מכרתי דברים שהיו לי. זה איפשר לי להיות אבא במשרה מלאה, מה שלא עשיתי עם הילדים הגדולים (מנישואיו הראשונים). זו חוויה שאני ממליץ עליה לכל אחד — לא החלק של להפסיד מיליארדים, אלא חוויית האבהות. זה נפלא. להכין אותם לגן, להחזיר אותם, אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים הוא היכולת להתמסר לגידול שלהם. תזכרי שהמתחרים האחרים שלי (בשוק התקשורת) עברו חקירות ועינויי דין או בית סוהר".
מי אשם בקריסה?
"התרחשה כאן הלאמה של שוק הסלולר, שזה עדיין אבסורד בעיניי. אבל מבחינה צרכנית נעשה פה צעד שצריך להוריד בפניו את הכובע. הציבור הרוויח בענק".
אתה מברך את כחלון על שגרם לעסק שלך לקרוס?
"הוא הקריס משהו שלא היה שלי, הכל בסדר. לי אישית יצא רק טוב מזה. כשקורים דברים, אנחנו לא יודעים אם הם טובים או רעים. הרפורמה לא היתה מאוזנת, והיו כאלה שהיא לא פגעה בהם (מיכאל גולן עם גולן טלקום, ופטריק דרהי עם הוט מובייל — דב"נ). אבל השורה התחתונה היא שחשבון סלולר חודשי עולה כמו אספרסו ועוגה, על זה אני מוריד בפניו את הכובע".
5 צפייה בגלריה
דנקנר נושק לבן דב, בימי הזוהר של חברות הסלולר, 2009. "אני היחיד שנשאר על הרגליים, כי ראיתי מוקדם מה קורה ולא נשארתי עד הסוף"
(צילום: גיל הדני/אולפיקס)
"עשיתי מה שעושים במנזרים"
בן דב, שנהג לתאר את עצמו כ"חתול רחוב", נולד בשכונת יד אליהו בתל אביב וגדל במשפחה ממעמד הביניים הנמוך. "מכרתי סברסים וחוטי נחושת שמצאתי ברחוב ושרפתי עד שהתקלפה מהם מעטפת הפלסטיק", הוא מספר. "אבא שלי הקים את אגף השיקום במשרד הביטחון, אמא היתה עקרת בית, ואני הייתי יזם מגיל 7. הכרתי כל בית בתל אביב, כי בכל יום אחרי הלימודים עשיתי משלוחי אופניים לחנויות פרחים, כמו וולט של היום. אחר כך היו לי חבר'ה שעבדו בשבילי. לגור עם אבא, אמא ושלושה ילדים בדירת 50 מ"ר, כשהסלון הופך לחדר השינה שלהם, היה נחשב היום תנאי מצוקה, אבל בעיניים של אז לא היה חסר לי כלום.
"את רשת דינמיקה הקמתי בעשר אצבעות והייתי אדם עשיר מאוד עוד לפני שקיבלתי את הייצוג של סמסונג בישראל. בסמסונג זכיתי כי הייתי טוב, מקצוען ומנוסה, עם תשתית של רשת חנויות ומעבדות וחזון ואמביציה. הרבה מאוד גופים גדולים בסוף שנות התשעים רצו להשיג אותה, ואני הצלחתי. ואז, איפשהו ב־2003 לקחתי צעד לאחור ונכנסתי לעולם הרוח".
"עולם הרוח" היה המעטפת שבן דב התהדר בה אז, והוא כלל, בין השאר, עיסוק בתורות מהמזרח, לימודים אצל הזן־מאסטר ניסים אמון ומימון של ספר המיסטיקה "אנחנו לא לבד", שבו תיאר בדברי הפתיחה את המסע הרוחני שעבר. במקביל, כמו רבים מאנשי העסקים בסביבתו, הוא נפגש להתייעצויות עם "רבני סלבס" כיאשיהו פינטו ויעקב איפרגן "הרנטגן".
"היו לי חיים עם המון אינטנסיביות, ועולם הרוח נתן רוגע", הוא אומר עכשיו. "הרבה פעמים זה בא גם מקושי, אז אתה שואל 'מי אני, מה אני ולמה אני'".
"אני" זה אילן בן דב שהיה ממונף, חטף בעוצמה ואיבד כמעט הכל.
"אף פעם לא הרגשתי שזה שלי. וכשמשהו לא שלך, אתה לא יכול לאבד אותו. תמיד חייתי בחוויה שלהיות טייקון זה לא אני, אז כשאיבדתי את זה, הבנתי שאיבדתי משהו שמעולם לא היה שלי".
מה זה אומר "לא היה שלי"?
"עשיתי דבר שעושים במנזרים בכל בוקר: יושבים על הברכיים ובונים ארמון חול. לפעמים זה לוקח שבועיים, לפעמים 90 יום, ואז ביום מסוים לוקחים קרש ומשטחים את הארמון. זאת התפיסה לחיים — שזה לא ממש שלי. ביהדות הכל מהקדוש ברוך הוא, שנתן ולקח. אני גר בבית, קניתי, שילמתי, הוא שלי לתקופה שבה אני חי. אם אתה חי בתחושה שהחומר שלך לנצח, אז כשלוקחים לך משהו אתה בכאב מאוד גדול. אבל התפיסה שלי היא שזה שלך בהשאלה. ואני נשארתי אילן מיד אליהו שמוכר סברסים וחוטי נחושת. כל מה שהיה לי מעבר לזה תמיד הפתיע אותי לטובה".
בוא, בנית מבנה של פירמידה, שבו שום קומה לא הצליחה לסחוב את החובות שמתחתיה, והוא קרס.
"כן, זה היה המבנה. נוצר גל שלקח חברה בשווי 15 מיליארד שקל והפך אותו ל־2 מיליארד שקל. גם אי.די.בי הגדולה קרסה, ותראי מה קרה עם ההחזקה בבזק. אני היחיד שנשאר על הרגליים, כי ראיתי את זה קודם ולא נשארתי עד הסוף. המכירה לסבן הגיעה באמצע הדרך, יכולתי להתרסק אם לא הייתי מוכר אז".
מוסדיים שהחזיקו אג"ח שלך — כלומר הציבור — נפגעו.
"לכו לממשלה... נוצר פה נזק מצד אחד, אבל גם תועלת גדולה לצרכנים".
ואין לך אי־נוחות מהנזק שנגרם לציבור מחזיקי האג"ח, שהפסיד כסף בהסדרי החוב?
"לא בטוח שכולם הפסידו. בסקיילקס מי שנשאר עם המניות (שקיבל תמורת האג"ח בהסדר החוב — דב"נ) במשך שנים קיבל בסופו של דבר החזר מלא ויותר מזה. כשאתה מחזיק בחברה ציבורית, יש ציבור שמרוויח תקופה ארוכה ואנשים שמפסידים. במקרה הזה אנשים קיבלו במקום איגרות חוב מניות, שלימים ערכן עלה. ב־2014 פרשתי מסקיילקס, נתתי את הכל, ויתרתי על כל ההחזקות האישיות שלי, והם המשיכו את זה הלאה. כל הכסף שולם בסופו של דבר. כך שהיו לי 99% הצלחה, וגם זו הצלחה בסופו של דבר, כי יצאתי בזמן".
אז איפה אתה כן מכה על חטא?
"לא היה נכון לי לרכוש את פרטנר. פיננסית יכולתי לעשות זאת, וחשבתי שאני מבין בסלולר הכי טוב. אבל לא הבנתי ברגולציה ולא בפוליטיקה. ולא הבנתי שיכול לבוא שר שירסק אותנו מסיבות פוליטיות".
פוליטיות?
"המטרה של כחלון לא היתה לרסק אותנו, אלא להיטיב עם האזרח, וזה הצליח. אבל על הדרך זה ריסק אותנו. הוא חוקק חוקים שהיו לא הגיוניים, שגרמו לנו למכור את המוצר שלנו בחצי כסף ממה שתכננו. והוא אמר 'זה מה שיש, תתמודדו'. זה היה אחרי המחאה החברתית, הארץ געשה, והיתה לו הרוח הגבית מבחינה צרכנית. לא במקרה זה קרה רק פעם אחת, כי אי אפשר לחזור על מהלך כזה במשק. עובדה שלא היה מהלך דומה לזה, לא לפני ולא אחרי.
"בדיעבד זו טעות עסקית, וסביר שאם לא הייתי הולך לפרטנר הייתי היום איל נדל"ן עם הרבה נכסים, חבריי בתחום פורחים ושווים הרבה מיליארדים. אבל הרווחתי את חיי עם הילדים, ואין לזה שווי. בשורה התחתונה זה עשה טוב לעם ישראל, וגם למשפחה שלי".
5 צפייה בגלריה
בן דב ומיכאלי בברית של בנם, 2010. "ככלל, מומלץ להיות עם אנשים צעירים יותר, ככל שאתה מתבגר"
(צילום: גיל הדני/אולפיקס)
"אני פחות סוציאלי ונהדר לי"
ב־2008, בגיל 51, בן דב נישא לדוגמנית קרן מיכאלי, שצעירה ממנו ב־22 שנה, בחתונה שכיכבה במדורי הרכילות. ב־2015 הם התגרשו, והמדורים געשו שוב. לשניים יש שלושה ילדים משותפים, בני 17, 15 ו־13 כיום, ולבן דב יש עוד שלושה ילדים בוגרים (41, 36 ו־32) מנישואיו לאשתו הראשונה שירלי.
מאז הגירושים אתה לא בזוגיות. מה הסיבה?
"אני רווק כבר עשור וטוב לי לבד, באין זוגיות".
איך אתה מעביר את הזמן?
"ילדים, טיולים בקצוות תבל, משפחה, העשרה עצמית, עיסוק בלונג'בטי (הארכת תוחלת החיים), בריאות. יש לי חדר כושר בבית, כי אם אתה רוצה להיראות ככה, אתה צריך לעבוד בזה. אני לא פעיל ברשתות החברתיות ואני לא נגיש כל כך. אני פחות סימפטי ופחות סוציאלי, אני יודע את זה על עצמי. מצד שני אני מוקף המון במשפחה, אין לי מחסור וטוב לי בלי זוגיות. אני לא מחפש ולא רוצה, אף שאני לא אנטי. נהדר לי עם החופש של הלבד. אנחנו משתנים, הסביבה משתנה, אילן של עכשיו זה לא אילן של גיל 28".
הקונספט של נישואים לאשה צעירה ממך ב־22 שנה כשל? אתה מתחרט עליו כשאתה בשלהי העשור השישי של חייך?
"לא! ככלל, מומלץ ככל שאתה מתבגר להיות עם אנשים צעירים יותר. אני מתעסק בבעיות הטיקטוק של הבת שלי, בטיול של הצופים. אני לא חייב להיות צעיר, אני מרגיש צעיר. היום אני מעדיף חדר כושר או טיול אופניים על פני מדיטציה".
יש לך עדיין עשייה עסקית?
"חזרתי לזירה העסקית במיזם פורץ דרך, שמשלב סייבר עם יכולות AI, כיזם וכמשקיע עם שותפים. זה מתנהל מתחת לרדאר ומרתק אותי. לא אפרט עד שזה יצא מסחרית. הייתי פעיל במהפכות הטכנולוגיות של השנים האחרונות, במהפכה של הטלפון הסלולרי, של האינטרנט, הייתי שותף למהפכת משחקי הטלוויזיה, הייתי באינטרנט הסלולרי, השקתי סמארטפונים בישראל שש שנים לפני שאפל השיקה, הייתי בכל מהפכות התשתית. מה שאנחנו בונים זו תשתית חדשה, שתהיה יותר גדולה מסך התשתיות הקודמות. ובוער בי לקחת חלק, ולו קטן וצנוע, במהפכה התשתיתית הזאת".
במבט לאחור, מה היית עושה אחרת?
"אני חי את ההווה, מתעסק מעט מאוד בעבר".
אתה מתגעגע לדופמין של ימי העסקים הסוערים?
"היה, וטוב שהיה".
