כשהמכונות יחליפו אותנו: איך נשגשג בעידן הבינה המלאכותית
אבטלה המונית יכולה להוביל לעידן של שפע חסר תקדים - אם נערך היום
מאת: דניאל שרייבר
מדי יום אני רואה איך הבינה המלאכותית מחליפה אנשים במקום העבודה. ב"למונייד", חברת הביטוח שאני מנהל, כמעט כל הפוליסות נמכרות על ידי צ'אטבוטים במקום סוכנים, ורוב התביעות משולמות תוך שניות ללא מגע יד אדם. כתוצאה מכך, למרות צמיחה של 200% ברווח הגולמי שראתה החברה בשנתיים האחרונות, כוח האדם שלה הצטמצם. חברות רבות בחזית הטכנולוגיה מדווחות על תופעה דומה.
כמנהל, אני מברך כמובן על הדיבידנדים הללו של הבינה המלאכותית. אבל כאבא, סבא ואזרח, אני מוטרד מהשאלה: לאן כל זה מוביל? למיטב הבנתי, את כל מה שבני אדם מסוגלים לעשות עם נוירונים במוחם, נוירונים מלאכותיים יעשו טוב יותר, מהר יותר וזול יותר, וכבר בעתיד הקרוב. במונחים קונקרטיים: כל משרה שיכולה להיעשות על ידי גורם אנושי בזום, תיעשה תוך שנים ספורות בידי בינה מלאכותית – בלי הפסקות, בלי הסחות, בלי שביתות, בלי סיבוס וכמעט בחינם. וכשזה יקרה, אין מעסיק שיעמוד בפני הפיתוי – ולימים ההכרח – להחליף אנשים במכונות.
אותי זה מרגש ומדאיג בו זמנית. מרגש, כי נראה שזה ינגיש לכולנו חינוך, בידור וייעוץ בכל תחום (רפואי, פסיכולוגי, משפטי, פיננסי) ברמה שטרם הכרנו ובמחיר שווה לכל נפש. מדאיג, כי ההשלכות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות של אבטלה שתלך ותאמיר, ופערים שילכו וייפערו, הן, ובכן, מדאיגות.
זו הסיבה שבמוזאיק, מכון למדיניות בינה מלאכותית, אנחנו מנסים לפתח תשובה הולמת לאיום המתגבש. המאמצים עד כה הניבו כיוון מבטיח ומפתיע: נראה שאבטלה המונית, פרי בינה מלאכותית, עשויה דווקא להפוך את כולנו לעשירים יותר. בתנאי שנאמץ מדיניות מושכלת, לפני שהאוטומציה תגרום נזק בלתי הפיך.
למה הפעם זה שונה
לפני שנפַתח את התזה, ראוי שנקדיש מספר מילים לאלו הכופרים בעצם הרעיון שבינה מלאכותית מאיימת על תעסוקה אנושית. הטיעון שלהם נשמע בערך כך:
״הבהלה מאבטלה שתמיט עלינו הבינה המלאכותית חושפת את מגבלות הדמיון של נביאי הזעם, ולא בעיה במציאות. מהפכות טכנולוגיות תמיד מלוות בחרדות, אבל בסוף הן מייצרות יותר משרות, ומשרות טובות יותר, מאלו שהן מייתרות. המצאת הדפוס, למשל, פגעה במעתיקים אבל הגבירה את הביקוש לסופרים, למדענים ולתיאולוגים. המהפכה התעשייתית החליפה את העבודה הפיזית, אבל הזניקה את הביקוש למוחות מבריקים שיפקחו על המכונות ויפתחו אותן. כך היה מאז ומעולם, וכך יהיה גם הפעם. חזל״ש״.
לכאורה, נשמע משכנע. אבל ההנחה הרפלקסיבית, שהעתיד יהיה כמו העבר, איננה מהווה תחליף להערכת סיכונים מושכלת. כזו שבמקרה שלנו, חושפת את השונה שבמצבנו: פיתוחים טכנולוגיים קודמים הותירו מרחבים עצומים שמכונות לא ידעו לפעול בהם, בצד יכולות קריטיות שהיו רק לבני אדם. היתרון השיוּרי הזה הולך ונעלם.
חִשבו על זה: לפני עידן הבינה המלאכותית המכונות היו גלמים חסרי מוח, מה שהגביר את הביקוש למוחות מוכשרים, ולבני האדם היה מונופול בתחום. סבבה. אבל מה קורה כשהבלעדיוּת הזאת אובדת לטובת מכונות עם אינטליגנציה על אנושית? כשמדובר בהוספת ערך במקום העבודה, באיזה חלק מהישות שלנו נוכל לנצח מכונות זריזות יותר, אמינות יותר, אינטליגנטיות יותר, שעובדות 24/7/365 תמורת שבריר משכר מינימום?
נכון, המכונות עדיין לא עולות על בני האדם בכל התחומים, אבל המשחק מכור. על פי חוקי הסקיילינג – שדרוג של חוק מֹוּר הידוע מעולם השבבים – סך כוח המחשוב של בינה מלאכותית מכפיל עצמו פעמיים בשנה. כשהטכנולוגיה משתפרת בקצב אקספוננציאלי, בעוד שאנחנו זזים בקצב אבולוציוני, זה לא כוחות. עד שעובדים ישלימו תוכנית הסבה מקצועית, המיומנויות החדשות צפויות להיות מיושנות. זה משחק תופסת שבו לבני אדם אין סיכוי לנצח.
החייזרים נחתו
כדי להבין לאן אנחנו עלולים להגיע, וכיצד החלטות מדיניוּת יכולות לדחוף אותנו לתוצאות מנוגדות, ניעזר בניסוי המחשבתי הבא: דמיינו שמיליוני חייזרים מציביליזציה מתקדמת נוחתים בישראל בבוקר יום ראשון. הם אינטליגנטיים להפליא, בלתי נלאים, והכי מפתיע – הם מתנדבים לעבוד בחינם. באופן פחות מפתיע, ביום שני בבוקר כל המעסיקים מחליפים את העובדים האנושיים שלהם בחייזרים.
מה קורה אחר כך?
ובכן, בהתחלה כל המוצרים והשירותים זורמים ללא הפרעה. מפעלים, משרדי עורכי דין, חנויות וחוות חקלאיות – מאוישים כעת בחייזרים חרוצים – ממשיכים לייצר מוצרים ושירותים ללא שינוי. למעשה, בגלל המהירות, הדיוק וההתמדה של החייזרים, בן לילה כל בתי העסק מייצרים יותר ומספקים שירותים טובים יותר. איזה כיף.
עד שמגיע 1 בחודש והמשכורת לא נכנסת. או אז, כל האנשים חותכים את ההוצאות בחדות. עם מכירות צונחות, העסקים משביתים את המפעלים, למרות העבודה החינמית, ומבטלים תוכניות הרחבה. הכלכלה נכנסת לסחרור שלילי, והמשבר הכלכלי מוליד משבר חברתי ופוליטי. איזה באסה.
אבל זה לא חייב להתפתח כך. מה אם ביום שלישי של אותו שבוע גורלי, הממשלה מחייבת את כל בעלי העסקים להמשיך ולשלם משכורות לעובדים שפיטרו? או, במהלך זהה מבחינה כלכלית, מטילה מס על העסקים בסכום מספיק כדי לממן דמי אבטלה מלאים לכל המובטלים? הנה מה שהיה קורה: אנשים היו שומרים על דפוסי הצריכה שלהם, המחירים היו יורדים כשיקוף ליעילות החייזרים, וכל האוכלוסייה הייתה נהנית מאיכות חיים ופנאי משודרגים. כולם היו מובטלים, נכון, אבל כולם – אזרחים ועסקים כאחד – היו במצב כלכלי טוב יותר ביחס לטרום נחיתת החייזרים.
מודל לאבטלה מתגמלת
תרחיש החייזרים שלנו ממחיש את המתח המרכזי של עידן ה-AI. על ידי אוטומציה של משרות, הבינה המלאכותית מגדילה את הייצור של כל סוגי המוצרים והשירותים, אך מקטינה את סך המשכורות הדרושות לצריכה של אותם מוצרים ושירותים. כוחות מנוגדים אלה דוחפים אותנו בכיוונים הופכיים: ייצור מוגבר מוביל לשפע כלכלי, בעוד שאבטלה מוגברת מובילה להתכווצות כלכלית.
הניסוי המחשבתי גם מצביע על פתרון לחידה: מערכת חזקה דיה של הבטחת הכנסה יכולה למנוע מעגל קסמים שלילי ולהזין מעגל קסמים חיובי. הבטחת הכנסה יכולה ללבוש צורות שונות: הכנסה בסיסית אוניברסלית (UBI) נדיבה, מס הכנסה שלילי (NIT) נדיב, או דמי אבטלה (UI) נדיבים לצמיתות. למעשה, כל מנגנון שיספק למובטלים ביטחון פיננסי והכנסה פנויה המתקרבים לאלו של עמיתיהם השכירים, ישיג תוצאה דומה.
כדי לבחון השערה זו יצרנו מודל מאקרו כלכלי המדמה שכר, דמי אבטלה, רמת חיים, רווחי תאגידים, שיעורי מס והכנסות ממיסים, בזמן שהבינה המלאכותית מחליפה בהדרגה עובדים. המודל חושף מספר תובנות עם בשורה של ממש.
תובנה ראשונה היא שאבטלה שמקורה בבינה מלאכותית שונה מאבטלה של תמול שלשום. בעוד שאבטלה מחזורית היא רק נטל על הכלכלה, אבטלה פרי AI מעלה את התוצר – מה שמוריד מחירים. למשל, המודל מנבא שב-30% אבטלה, המחירים יורדים ב-24%. לכן, ככל שדברים נעשים זולים יותר, המובטלים יכולים ליהנות מרמת חיים דומה או משופרת ביחס למה שהיה להם כשהשתכרו, עם קצבה הולכת וקטנה. וזה מאפשר דמי אבטלה נדיבים, לצמיתות, ליותר ויותר מובטלים.
8 צפייה בגלריה
המודל מראה שאבטלה פרי בינה מלאכותית תוריד מחירים, כך שנוכל לחיות יותר טוב עם פחות דמי אבטלה
(באדיבות: מכון מוזאיק)
תובנה שנייה היא שככל שמניין המובטלים גדל, כך שיעורי המס חייבים לעלות, כדי לממן את ההוצאה התופחת של תשלום שכרם ולפצות על בסיס מס ההכנסה המצטמצם. עד כאן אין חדש. החלק החדשני הוא שכיוון שבינה מלאכותית הופכת את הכול לזול יותר, כוח הקנייה אחרי מס של עובדים ותאגידים עולה – חרף העלייה בשיעור המס. ב-30% אבטלה, למשל, מס ההכנסה במודל שלנו עולה מ-20% ל-35% בממוצע, ובכל זאת עובדים יכולים לקנות 13% יותר עם שכר הנטו שלהם.
8 צפייה בגלריה
כוח הקנייה אחרי מס של חברות ועובדים משתפר, וזאת למרות עליית המס הנדרשת לסבסוד דמי האבטלה התופחים
(באדיבות: מכון מוזאיק)
התובנה השלישית מהמודל היא שהמובטלים חווים ירידה "מרופדת" בכוח הקנייה שלהם עם אובדן המשרה, היות שדמי האבטלה מתחילים ב-75% מהמשכורת האחרונה. לא רע בכלל. עם זאת, ככל שהאבטלה גדֵלה והיתרונות הכלכליים של הבינה המלאכותית מצטברים, הדיבידנדים של הבינה המלאכותית מספיקים כדי להבטיח שכל חלקי הכלכלה – כולל המובטלים – נמצאים במצב טוב יותר משהיו בתעסוקה מלאה.
8 צפייה בגלריה
ככל שהתהליך מתקדם ושיעור האבטלה מטפס, יותר ויותר מסך השפע שנוצר על ידי בינה מלאכותית הולך למובטלים
(באדיבות: מכון מוזאיק)
השורה התחתונה היא שישראל בעידן הבינה המלאכותית יכולה לא רק לשרוד, אלא ממש לשגשג לצד רמות אבטלה שפעם נחשבו אפוקליפטיות. על פי המודל, רמת החיים עשויה להיות גבוהה ב-87% באבטלה מלאה מכפי שהייתה בתעסוקה מלאה, ורווחי התאגידים יכולים לעלות ב-144%. כך נראית סימולציה של מדיניות מוצלחת בעידן הבינה המלאכותית:
8 צפייה בגלריה
בשלבים המוקדמים, המובטלים מאבדים עד 25% מכוח הקנייה – מה שמשמר תמריץ לעבוד. אך ככל שהבינה המלאכותית מתקדמת, גם מובטלים מוצאים עצמם עם יותר כוח קנייה משהיה להם קודם לכן, אם כי התמריץ לעבוד נשמר כל עוד יש משרות בנמצא
(באדיבות: מכון מוזאיק)
ממודל למדיניות
המודל מציע שבזכות שני כוחות מאזנים – הורדת עלויות הייצור על ידי אוטומציה והבטחת הכנסה לנפגעי האוטומציה – ישראל יכולה לחתור לעתיד מרהיב. על הנייר לפחות, התמ"ג גדל, איכות החיים של כולם עולה, רווחי התאגידים מזנקים, והחברה בכללותה נמצאת במצב כלכלי טוב יותר ככל שהבינה המלאכותית מחליפה אותנו. עם זאת, המעבר מהנייר למציאות ידרוש ניהול חכם ומגוון של מדיניות משלימה.
למשל, מדיניות מוניטרית תהיה קריטית. אף שהמודל מראה דיסאינפלציה בערכים נומינליים, יש לקוות שבנק ישראל יתערב כדי לשמור על יציבות מחירים בפועל. וכך, במקום שהמחירים יֵרדו, יהיה לכולם הרבה יותר כסף, והתוצאות הריאליות של המודל יישמרו.
כמו כן, מיסים גבוהים עלולים להבריח עסקים, בעוד שדמי אבטלה נדיבים עלולים להזמין זרם של מובטלים מחו"ל. תידרש אפוא מדיניות של תמריצים חיוביים ושליליים כדי למזער ארביטראז' שכזה, לצד תיאום בינלאומי ככל שידנו משגת.
המודל מקבע דמי אבטלה ברמה של 75% מהשכר, אולם בפועל, תידרש מדיניות אדפטיבית, שתאזן בין שימור התמריץ לעבוד (של אלה שיש להם משרה) לבין שימור כוח הקנייה (של אלה שאין להם). כל עוד האבטלה נמוכה, ההטיה צריכה להיות לטובת שימור התמריץ לעבוד, ולהפך.
ראוי גם לציין שסקרנו סימולציה אפשרית אחת מני רבות: תצורה ספציפית של חלוקת הדיבידנדים של הבינה המלאכותית בין עובדים, מובטלים וחברות; דמי אבטלה במקום UBI; והעלאת מיסים קיימים במקום הטלת מיסים חלופיים (כגון מס עיזבון, מס קרקע, "מס נֶטְפְלִיקְס"). אין באלה הכרח מתמטי, ובפני קובעי המדיניות יש מנעד רחב של כלים וקונפיגורציות שיניבו תוצאות דומות.
חשוב מכול, המודל הוא כלכלי גרידא, והוא מתעלם מאתגרי הזהות והמשמעות שבאבטלה. התמקדנו במדרג הראשון בסולם מאסלו כי הוא מהווה תנאי מקדים לשלבים הבאים, אבל הוא לא תחליף להם. שומה על קובעי המדיניות לתכנן מעבַר לחברה שבה רבים אינם משתכרים מעמל ידיהם – אבל לכולנו יש תעסוקה מתגמלת, במובן היותר עמוק של המילים.
8 צפייה בגלריה
דניאל שרייבר, מנכ"ל ומייסד משותף של חברת למונייד ויו״ר מכון מוזאיק למדיניות בינה מלאכותית
(צילום: בן קלמר)
לאן פנינו: אוטופיה או דיסטופיה?
המודל ממפה כיוון מבטיח, אך לא זה הכיוון שאליו פנינו. אם נשאיר את העתיד לכוחות השוק, בינה מלאכותית עלולה להצית תגובת שרשרת של אבטלה גואה, אי שוויון משווע, ולבסוף, תמונות דיסטופיות של מלחמת מעמדות. מנגד, כפי שממחישים המודל והניסוי המחשבתי, עתיד עם פחות עבודה – ואפילו ללא עבודה – לא חייב להיות דיסטופי. אדרבה: בחזון יהודי עתיק של אוטופיה, אנשים לא עובדים, השפע שופע, וכולנו פנויים לעיסוקים נעלים יותר.
"באותם הימים יהיה נקל מאוד על בני אדם למצוא מִחְיָתָם, עד שבעמל מעט שיעמול אדם – יגיע לתועלת גדולה". (הרמב"ם, פירוש המשנה)
"ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצוּיִין כעפר." (הרמב"ם, משנה תורה)
בקיצור, חברה ללא עבודה יכולה להיות נוראית או נהדרת. אם אנחנו חפצים בסוף טוב לסיפור, נדרש שנחיל מדיניות לחלוקת הדיבידנדים של הבינה המלאכותית כך שכולם ישתתפו בחגיגה. קונספטואלית, אולי יעזור לדַמות את הבינה המלאכותית למשאב טבע, כמו הגז לחופי ישראל. זה אומר שבאמצעות מיסים, ממשלות חייבות לאגום חלק מרווחי הבינה המלאכותית לפני שאלה מתפזרים, ולחלוק אותם עם אלה שהבינה המלאכותית "מפטרת" לפני שההוצאות שלהם מתכווצות. מעבר לצו המוסרי והיהודי, ניסינו להראות שמדיניות שכזאת היא תנאי מקדים לעצם השימור והמיצוי של הפוטנציאל הכלכלי של ה-AI. כמו בסיפור של דיסני: או שכולם חולקים את האוצר, או שהאוצר מתאדה.
נראה שלהחלטות של קובעי המדיניות היום תהיינה השלכות לדורות. ייתכן שבכוחה של הבינה המלאכותית לפלס דרך לעידן שבו – באמת, ובימינו – "הטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר". אלא שהפוטנציאל הזה לא יגשים את עצמו. ללא התערבות מכוונת, הבינה המלאכותית עלולה במקום זאת לגרור את המדינה לביצה כלכלית ולדיסטופיה חברתית.
המפתח לעתיד אוטופי יותר הוא שאנחנו, בני האדם, נשלב ידיים ונבטיח שהמובטלים שבינינו לא ימשכו מטה, אלה ישמרו על תפקידם החיוני כצרכנים המזינים את ההתקדמות הקולקטיבית של כולנו. רק כך עידן הבינה המלאכותית יטיב עם כלל ישראל. כאבא, סבא ואזרח, זה כיוון שאני יכול להתרגש ממנו.
