ה-AI יכול להכין לכם 40 שקפים בדקה. זו בדיוק הבעיה
בשנת 1994 ג'וני קאש היה זמר שהתעשייה כבר כמעט ויתרה עליו. ריק רובין, מהמפיקים המוזיקליים המשפיעים בעולם, שכבר הספיק לעבוד עם מטאליקה ורד הוט צ'ילי פפרס, הושיב אותו לבד עם גיטרה אקוסטית והוריד כמעט כל דבר אחר. האלבום שיצא החזיר את קאש לחיים ופתח את אחד הפרקים הגדולים בקריירה שלו.
לרובין אין השכלה מוזיקלית פורמלית והוא לא יודע לנגן. כשנשאל מה הוא מביא לאולפן, הוא הסביר שהתרומה שלו היא "טעם". "הטעם" של רובין אמנם מכיל כנראה יכולת אינטואיטיבית מולדת, אך הוא גם נבנה עם ניסיון ונרכש לאורך שנים של האזנה ועבודה עם אמנים שונים מאוד זה מזה. הוא לקח את קאש וזיהה מה היה מיותר בסטאפ שנוצר סביבו, הוא לקח את חומר הגלם העמוס לעייפה בפרטים מיותרים, ליטש והוציא את היהלום שבפנים. כולם סביבו ידעו לחבר. הכישרון שלו הוא לחסר. לפעמים פחות זה באמת יותר.
אני חושב על זה הרבה בתקופה האחרונה, כי הבינה המלאכותית עשתה בדיוק את ההפך. היא הפכה כל תוספת לחינם. מה שעלה פעם שבוע עבודה עולה היום פרומפט, וכשמשהו עולה אפס, אנחנו מייצרים ממנו יותר מדי. במובן מסוים, עברנו מעולם של ייצור לעולם של ליטוש.
אני רואה את זה אצל יזמים שאני עובד איתם או כאלה שבאים לטובת השקעה. מצגת שפעם הייתה 12 שקפים מגיעה היום לארבעים, כי הכלי הכין אותם במהירות ולא נעשה מעבר על החומרים, מה שמייצר לעיתים רבות מצגות מלאות בחוסר קוהרנטיות ולוגיקה. כאשר הייצור נעשה זול והמוני, עבודת הפיקוח נעשית חשובה יותר, אך אנו בני אדם, בשר ודם עם קשב מוגבל, ובמצב של ייצור בלתי מוגבל אנו נוטים יותר ויותר "לאשר" בלי לבדוק, "להעביר הלאה" בלי לסנן. ככה נראה בלבול בין מהירות להתקדמות: המצגת הוכנה פי עשרה מהר, אבל הצד השני יצא ממנה מבין פחות.
המודלים לא יפתרו את זה בשבילנו. תבקשו מהם עשרה רעיונות ותקבלו עשרה. הם הרבה פחות טובים בלהגיד לכם שתשעה מהם מיותרים, ובטח לא ישאו באחריות על ההחלטה. את החלק הזה עדיין צריך לעשות בעצמנו.
עמרי סלע
(צילום: תמי בר-שי)
לפני כמה חודשים ישבתי עם מייסד של חברת תוכנה בשלב מוקדם. המוצר שלו ידע לעשות שמונה דברים, וכל אחד מהם עבד. הלקוחות אהבו את הדמו ולא חתמו. אחרי שבועיים של ויכוחים פנימיים הוא הוריד שישה מהם והשאיר את השניים שהלקוחות באמת השתמשו בהם. הדמו התקצר לעשר דקות, ותוך רבעון הוא סגר יותר עסקאות מאשר בשנה שלפני. כל השיפור הגיע מההחלטה מה מיותר.
ההחלטה הזאת, מה להשאיר ומה להוריד, היא בעיניי ההגדרה הכי מעשית של טעם. העיקרון לא חדש, אבל היום הוא דורש הרבה יותר משמעת, כי ההוספה כבר לא עולה כלום. וכדי לדעת מה להוריד, הטעם צריך לבוא יחד עם שיקול דעת שיודע להחליט גם כשאין תשובה ברורה. לישראלים, שבנו תעשייה שלמה על "נוסיף עוד משהו עד חמישי", זה דורש שינוי הרגלים.
החדשות הטובות הן שאת הטעם הזה אפשר לאמן. יש תרגיל פשוט: לפני ששולחים משהו שנכתב בעזרת בינה מלאכותית, לשאול "מה הייתי מוריד מפה?", ולהוריד לפחות דבר אחד. כמעט תמיד התוצאה טובה יותר, ועם הזמן השאלה הופכת לאינסטינקט.
רובין ידע מה להוריד מקאש, כי שנים של ניסיון בנו לו טעם. בעולם שבו כל תוספת עולה אפס, הטעם הזה הוא כנראה הנכס הכי יקר שנשאר לנו.
עמרי סלע הוא Value Creation ב-Glilot Capital
