הברזילאים הולכים לקלפיות: האם הצעירים ימליכו את מרינה סילבה?

קיים סיכוי טוב שעד סוף החודש תעמוד בראשות ברזיל פעילה סביבתית שלא ידעה קרוא וכתוב עד גיל 16.

הברזילאים ילכו היום להצביע בסיבוב הראשון של הבחירות הכלליות לנשיאות, ועל פי כל הסקרים, מרינה סילבה תהיה המועמדת שתתמודד בסיבוב השני - שייערך ב־26 באוקטובר, אם אף מועמד לא יזכה ביותר מ־50% מהקולות - מול הנשיאה המכהנת דילמה רוסף.

השתלשלות האירועים שהובילה להפיכתה של סילבה למועמדת המובילה לנשיאות המדינה שכלכלתה היא השביעית בגודלה בעולם, היתה מהירה במונחים פוליטיים. למרות האכזבה הכללית מארבע שנות כהונתה של הנשיאה רוסף, שהגיעה לשיא במהומות שפקדו את רחובות הערים הגדולות במדינה השנה, עד לפני כחודשיים מערכת הבחירות לא יצרה מועמד בולט פרט לרוסף עצמה.

האדם היחיד שנראה בשעתו כמי שמציב אתגר ממשי לנשיאה המכהנת ועשוי להביא לסיום השלטון בן 12 השנים של "מפלגת העובדים" (PT) הברזילאית, היה מועמד המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, הסנטור אאסיו נבס. אלא שאז התרחש אירוע טרגי שטלטל את מערכת הבחירות.

מהומות במונדיאל

ב־13 באוגוסט התרסק מטוסו של אדוארדו קמפוס, מועמד המפלגה הסוציאליסטית לנשיאות, בפרברי העיר סאו פאולו, והוא נהרג. סילבה היתה המועמדת של קמפוס למשרת סגנית הנשיא, ואחרי האסון מונתה להחליפו במירוץ לנשיאות.

עם צעידתה של סילבה לקדמת הבמה היא קצרה את פירות הסולידריות שהביעה כלפי המפגינים שהציפו את ברזיל בשנה האחרונה. המפגינים האלה היו ברובם צעירים בני מעמד הביניים החדש של ברזיל, בנים ובנות למשפחות שנחלצו מהעוני בתקופת הנשיא הקודם לואיס אינסיו "לולה" דה סילבה. הם ראו את הממשלה משקיעה הון עתק בבניית מתקנים למשחקי גביע העולם בכדורגל ובחלוקה למקורבים במכרזים מפוקפקים — כל זאת בעוד מערכות הבריאות והחינוך ושירותים חברתיים אחרים נמצאים על סף קריסה.

סילבה זיהתה היטב את הלך הרוחות. בראיון שנתנה לתחנת הרדיו CBN בזמן המהומות, היא הסבירה ש"המצב על סף ייאוש, והאחריות לכך מוטלת בחלקה על יריביי הפוליטיים. בעוד הם מריצים קמפיין דה־לגיטימציה לתהליך פוליטי לגיטימי, אנו מביעים סולידריות עם העם". לאחר ההכרזה על מועמדותה, צצו בברזיל ה"מרינרוס", התומכים הנלהבים של סילבה, חלקם בוגרי אותה מחאה. המרינרוס מצאו בסילבה את התקווה שהם חיפשו, במדינה ששוקעת במיתון ושהמורל הלאומי שלה הגיע לשפל חדש לאחר ההדחה המביכה מהמונדיאל שנערך בה.

ראשונה באוניברסיטה

במובן הזה עלייתה של סילבה דומה להופעתו של ברק אובמה על המפה הפוליטית האמריקאית: מנהיג כריזמטי שמניף את הדגל החברתי ונשען על תמיכת הצעירים. וכמו אובמה, סילבה עשויה להיות גם הנשיאה שחורת העור הראשונה של מדינתה. אלא שהדרך של סילבה היתה ארוכה ופתלתלה יותר מזו של אובמה, ואישיותה הפוליטית מורכבת יותר משלו.

מרינה סילבה נולדה בשנת 1958 בכפר באגן האמזונס בצפון ברזיל, שכל תושביו התפרנסו מעבודה במטעי עצי גומי. בגיל 16 חלתה בצהבת, וכדי לקבל טיפול עברה להתגורר במנזר בעיר ריו ברנקו. בתמיכת הנזירות היא הפכה לראשונה במשפחתה שלמדה קרוא וכתוב, השלימה את לימודיה, ונרשמה לאוניברסיטה — שם החלה גם פעילותה הפוליטית, שבמהלכה החליפה לא פחות מארבע מסגרות שונות.

ביתה הפוליטי הראשון של סילבה היה דווקא מפלגת העובדים, מפלגתם של הנשיאה המכהנת רוסף ושל קודמה לולה. לצד פעילותה במפלגה הובילה סילבה, יחד עם מנהיג התנועה הסביבתית הברזילאית שיקו מנדס, מאבק נמרץ נגד בירוא יערות הגשם באמזונס על ידי תאגידים חקלאיים בינלאומיים. זו היתה גם הפעם הראשונה בה איבדה שותף פוליטי בנסיבות טרגיות: ב־1988 נרצח מנדס על ידי חוואי מקומי.

ב־2003 מינה הנשיא לולה את סילבה לתפקיד שרת הסביבה. מבט אל התקופה שלה בתפקיד עשוי להעיד במעט על הקשיים שצפויים לה אם תיבחר לנשיאות. חרף השבחים שזכתה להם על כך שבתקופת כהונתה קצב בירוא יערות האמזונס צנח במחצית, סילבה מצאה עצמה מותקפת מצד בעלי בריתה לשעבר בתנועה הסביבתית. אלה טענו שהיא משתפת פעולה עם הלובי החזק של התעשיינים והחקלאים ונכנעת ללחצים פנים־ממשלתיים, כשמשרדה מחלק בקלות רבה מדי היתרים לכריתת עצים ולפעילויות מזהמות. יריבתה העיקרית בתוך הממשלה, אז כמו היום, היתה רוסף שכיהנה כשרת האנרגיה והמכרות.

ב־2008 התפטרה סילבה תוך שהיא מאשימה את לולה ואת הממשלה בחתירה תחתיה, חתירה שהפכה את קידום מטרות המשרד לבלתי אפשרי. שנה לאחר מכן היא הצטרפה למפלגת הירוקים והפכה למועמדת לנשיאות מטעמה בבחירות הקודמות שנערכו ב־2010. מערכת הבחירות הזו היתה הפעם השנייה שבה הצטלבו דרכיהן של סילבה ושל רוסף - האחרונה היתה מועמדת מפלגת העובדים להחליף את הנשיא הפורש לולה.

מרינה סילבה. החליפה ארבע מפלגות צילום: אי פי איי

עקשנות מוגזמת

הקמפיין של סילבה נחל אז הצלחה לא מבוטלת, והיא זכתה ב־20% מהקולות בסיבוב הראשון. בכך היא טרפדה את מה שנראתה כזכייה הבטוחה של רוסף, בת טיפוחיו של לולה האהוד, ושלחה אותה ואת מועמד המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ז'וזה סרה לסיבוב שני.

אחרי הבחירות עזבה סילבה את מפלגת הירוקים כדי להכשיר את השטח להקמת מפלגה משלה — מפלגת "רשת הקיימות", שהושקה רשמית ב־2013. אבל לאחר שבית המשפט מנע באותה שנה את התמודדות המפלגה בבחירות הנוכחיות בשל איחור בהרשמה, הודיעה סילבה שתצטרף למפלגה הסוציאליסטית כסגניתו של קמפוס המנוח.

המעבר התדיר של סילבה בין מפלגות נתפס על ידי מבקריה כסימן לעקשנות מוגזמת ולהיעדר יכולת לתרגם את האידיאולוגיה החברתית־סביבתית שלה להישגים בשטח. מנגד, סילבה מאותתת כעת שהיא מוכנה לשתף פעולה גם עם גורמים שהיו מחוץ לתחום עבורה בעבר. אחת התורמות הגדולות לקמפיין שלה היא מריה אליסה "נקה" סטובאל, בעלת מניות דומיננטית בתאגיד השולט באיטאו־אוניבנקו, הבנק הגדול בחצי הכדור הדרומי. עם יועציה הכלכליים נמנים בנקאים, אנשי עסקים ותעשיינים. בולט במיוחד הוא הכלכלן אנדרה לרה רסנדה, מאדריכלי הרפורמות לייצוב המשק שנעשו בשנות התשעים, שלדעת רבים הכשירו את הקרקע לשגשוג הכלכלי שממנו נהנתה המדינה בתקופתו של לולה.

סילבה נוהגת להתייחס לאותן רפורמות, וטוענת שרוסף סטתה מהדרך שהן התוו והביאה בכך את ברזיל למיתון שבו היא נמצאת היום. בראיון לערוץ O Globo האשימה סילבה את רוסף בכך ש"לקחה סיכונים שפגעו באמינות הכלכלה ובשיעור הצמיחה והבריחה בסופו של דבר את המשקיעים". היא גם הבטיחה להקים "מועצה לאחריות תקציבית" שתפקח על ההוצאות הממשלתיות ותפעל למען שקיפות.

הקריצה למגזר העסקי נועדה לפתות מצביעים מסורתיים של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, בני המעמד הבינוני־גבוה. משימה אחרת, שתהפוך לקשה יותר אם תתמודד מול רוסף בסיבוב השני, היא פיתוי המצביעים בני המעמדות הנמוכים, שנאמנים למפלגת העובדים גם בזכות תוכנית Bolsa Familia שהנהיג לולה והמשיכה רוסף. תוכנית זו, שבמסגרתה מקבלים עניי ברזיל קצבה חודשית בת 306 ריאל, נחשבת לאחת ההצלחות הגדולות של המפלגה והביאה לחילוץ מיליוני ברזילאים מעוני מחפיר. על סילבה לשכנע אותם שהצעדים שהיא מתכננת לא יבואו על חשבון התוכנית ועל חשבונם, אלא דווקא ייטיבו עמם.

כאן טמון המבחן האמיתי של סילבה, ביכולתה להזכיר לבוחרים רבים את התקווה לחיים טובים יותר, מעבר להישרדות היומיומית, התקווה שבשמה הם יצאו השנה לרחובות.