אחרי 50 שנות ניצול זר: ניגריה רוצה את הנפט שלה בחזרה
יצרנית הנפט הגדולה באפריקה מנסה לשים מאחור שנים של דליפות, זיהומים ומלחמות עקובות מדם סביב משאבי האנרגיה, ולפנות מקום לנוכחות גדלה והולכת של יזמים מקומיים. מנכ"ל תאגיד האנרגיה סהרה ל"כלכליסט": "ניערנו את המגזר בארצנו"
09:0618.06.13
ניגריה היא דוגמה קיצונית למה שעלול לקרות למדינה שנותנת לתעשיית הנפט והגז שלה לצאת משליטה. במשך 50 שנה, ברציפות, משק האנרגיה של יצרנית הנפט הגדולה באפריקה והשמינית בגודלה בעולם נוצל בידי חברות ענק זרות וגורמי ממשל אינטרסנטיים.
תעשיית הנפט למעשה תפקדה כמעין מובלעת בתוך הכלכלה הניגרית, ובקושי תרמה להתפתחותה. התושבים לא רק שלא זכו ליהנות מפירות משאב הטבע, אלא גם סבלו ממלחמה עקובה מדם. זו התנהלה בין הממשלה לקבוצות מורדים, שלחמו לעצירת יצוא הנפט מניגריה ונגד הזיהום הסביבתי האדיר שהרס את אזור הדלתא, שם מתרכזת תעשיית הנפט. בשורה התחתונה, הנפט הפך עבור התושבים בעיקר למקור לסבל, עוני, מחלוקות וניצול.
בשנים האחרונות ניגריה מנסה ליישם שורה של רפורמות שאמורות להכניס איזון לתעשיית האנרגיה. השאיפה היא לשים סוף למציאות אבסורדית, שמחייבת את המדינה לייבא את רוב מוצרי הנפט שלה. זאת בגלל תשתיות רעועות ופעולות חבלה חוזרות ונשנות בצינורות, שלא מאפשרות לה לזקק כראוי את הנפט שהיא מייצרת.
האיזון הזה, כך מקווים, גם יעזור לניגריה לממש סוף סוף את הפוטנציאל הכלכלי האדיר שיש למדינה המאוכלסת ביותר באפריקה, שבה חיים 150 מיליון תושבים. משקיעים זרים אמנם נוהרים אליה, ובהם לא מעט ישראלים, אך רבים יותר חוששים להתקרב בגלל המצב הביטחוני והאקלים העסקי המרתיע.
השר הניגרי אובבה גודסדיי, אחראי על אזור הדלתא צילום: טלי מאייר
דור חדש של יזמים
הענק של אפריקה, כך נראה, מנסה להתעורר כבר שנים רבות, אך עדיין ניצבים בפניו מכשולים לא פשוטים בכלל.
אחת המגמות המרכזיות בשינויים שעוברים על ניגריה, שהפכה לדמוקרטיה רק ב־1999, היא עלייתן של חברות מקומיות, שתעשיית האנרגיה במדינה היתה חסומה בפניהן עשרות שנים. טוניֵה קולֵה (46), מנכ"ל תאגיד האנרגיה הניגרי סהרה גרופ, מסמל במידה רבה דור חדש של יזמי נפט מקומיים צעירים ודינמיים המכונים "האריות הצעירים", שתופסים נתח גדל והולך בתעשייה.
"אני ושותפיי ניערנו את מגזר האנרגיה בארצנו", הוא מספר במהלך ביקורו בירושלים בחודש שעבר, כחלק ממשלחת צליינים ענקית וצוהלת שרבים מחבריה הם בכירי התעשייה בארצם. קולה, שמכון המחקר AFRIPOL הגדיר אותו באוגוסט כאחד מעשרת המיליארדרים הניגרים שכדאי לעקוב אחריהם, מספר בנחישות ובכריזמה של כוכב קולנוע כי לפני שהקימו את סהרה ב־1996 "התקווה היחידה של ניגרי להשתלב בתעשיית האנרגיה היתה להיות הבעלים של תחנת דלק. אמרו לנו שחברות ניגריות לא מסוגלות להתחרות בתחום שנשלט על ידי חברות ענק זרות".
בהשכלתו קולה היה בכלל אדריכל שניהל חברת בנייה רב־לאומית, אך החליט להיכנס לתעשיית האנרגיה כדי "לתת פייט ולהוכיח שזה לגמרי אפשרי", כפי שהוא מכנה זאת. "אנחנו רואים בעצמנו חלוצים", הוא אומר. "החלטנו שנדאג לכך שבשנים הבאות יהיה ייצוג לחברות ניגריות בכל תחום בעשיית הנפט, וזה כולל קידוחים, שירות, תשתיות ויצוא". סהרה גרופ אכן נוכחת כיום במה שקולה מכנה "כל שרשרת המזון של תעשיית האנרגיה" - מקידוחי נפט וגז, דרך ציוד לתעשייה ופיתוח תשתיות חשמל. החברה פועלת ב־11 מדינות והתרחבה גם לתחומי החקלאות, הנדל"ן והמלונאות.
קולה סבור שהמסלול למימוש הפוטנציאל הכלכלי של ניגריה חייב לעבור דרך הפרטה מקסימלית והפסקת התלות האדירה בנפט, שכיום אחראי ל־75% מהכנסות המדינה ול־95% מההשקעות. לדבריו, "חייבים לגוון את הכלכלה. תעשיית הנפט והגז מבוססת בעיקר על טכנולוגיה, ולכן מייצרת מעט מאוד מקומות עבודה. מאחר שאנחנו אחת מחברות האנרגיה הגדולות, הרבה אנשים רוצים לעבוד אצלנו. אנחנו מקבלים מדי יום המון קורות חיים, אז יש לנו מסד נתונים גדול של מחפשי עבודה שאנחנו מפנים לתחומים אחרים".
טוניה קולה, מנכ"ל סהרה גרופ צילום: טלי מאייר
בינואר האחרון נשיא ניגריה גודלאק ג'ונתן החליט לקצץ את הסבסוד שהעניקה הממשלה למחירי הדלק. המהלך גרם לזעם ציבורי רב ולשביתות עובדים . קולה דווקא מסכים עם הנשיא ואומר ש"נכון שצריך לאזן בין היצוא ליבוא של מוצרי הנפט, אבל זה לא מצליח מפני שהאוכלוסייה ממשיכה לגדול, העושר האישי גדל, ובניגריה כשיש קצת כסף הדבר הראשון שעושים הוא לקנות מכונית פרטית".
למרות הלך המחשבה האולטרה־קפיטליסטי, קולה מגלה הבנה לסבלם האדיר של תושבי אזור הדלתא הניגרי שבו זורם נהר הניז'ר. אזור שנהרס כמעט כליל מהאסון האקולוגי שיצרו קידוחי הנפט האגרסיביים, שגזלו מהם את מקורות המחיה. באזור הדלתא, שם גדל קולה, חיים 31.2 מיליון בני אדם - חמישית מאוכלוסיית ניגריה. בהיותו מוקד ייצור הנפט, הדלתא הוא האזור החשוב ביותר במדינה. עם זאת, העושר התת־קרקעי האדיר מהווה ניגוד צורם לעוני הרב שקיים על פני השטח.
כתם הנפט הגדול בעולם
ברחבי הדלתא הונחו 7,000 ק"מ של צינורות, שהחלידו במשך עשרות שנים ויצרו דליפות אדירות. על פי הערכות ארגונים סביבתיים, בכל שנה דולפת שם כמות נפט ששווה בהיקפה לזו שדלפה באסון אקסון־ואלדז בסוף שנות השמונים, כ־41 מיליון ליטר. כתם הנפט שמכסה את נהר הניז'ר גדול פי שלושה מהדליפה במפרץ מקסיקו. אלא שבאזור הדלתא הניגרי הזיהום הגיע לפתח ביתם של התושבים והרס את מקור פרנסתם העיקרי - הדיג. תוכנית הסביבה של האו"ם הצהירה ב־2011 כי זיהום הנפט באזור לאורך שנים רבות הביא לחורבן שיידרשו יותר מ־25 שנה להתאושש ממנו.
הסכסוך האלים באזור התעורר בתחילת שנות התשעים, על רקע מתיחות בין חברות נפט זרות לבין קבוצות אתניות מקומיות. בתקופה ההיא ניגריה כבר היתה אחרי ארבעה עשורים של הפקת נפט והפכה תלויה בו כמעט לחלוטין, אחרי שזנחה למענו את החקלאות המסורתית. הממשל דיכא את האלימות בכוח והוציא להורג רבים מהמתנגדים. מי שנתן תמיכה ועידוד לפעילות האלימה של הממשל היו חברות הנפט הזרות הגדולות, בעיקר רויאל דאץ' של, שמפיקה כמעט 50% מהנפט בניגריה ובדלתא.
פוטנציאל תפוקת הנפט של אזור הדלתא הוא 3 מיליון חביות ביום. על פי משרד האנרגיה האמריקאי, שיא פעילות הנפט של ניגריה היה ב־2005, אז הפיקה 2.6 מיליון חביות ביום. מאז חלה הידרדרות ממושכת. בשנים 2007–2009 ייצור הנפט בניגריה צנח ל־700 אלף חביות ביום כתוצאה מהאלימות באזור, שבעקבותיה חברות זרות רבות צמצמו את הייצור והוציאו את עובדיהן מהאזור. בשנתיים האחרונות המצב השתפר מעט והייצור חזר לחצות את רף 2 מיליון החביות ביום.
אורובבה גודסדיי (54), השר האחראי לפיתוח אזור הדלתא של ניגריה, משרד ממשלתי שהוקם ב־2008, מודה שייקח עוד זמן עד שהאזור ישתקם; אולם שלא כמו קולה, הוא סבור שהבעיה היא דווקא מחסור ברגולציה. "הרגולציה שקיימת היום לא מספיקה להתמודד עם האתגרים שיש באזור הזה", אומר גודסדיי, שגם הוא חלק מהמשלחת שביקרה בישראל. "יש הרבה גופים רגולטוריים שאמורים להתמודד עם סוגיות הזיהום, קידוחי הנפט והשמירה על הסביבה, אבל הם לא אפקטיבים כל עוד הרגולציות לא מספיק ברורות".
חוקי המשחק משתנים
עם זאת הוא סבור כי המפתח למימוש הפוטנציאל הכלכלי האדיר של ניגריה נמצא במרחק פסיעה קלה. "אנחנו עומדים לאשר בקרוב חוק בשם (Petroleum Industry Bill (PIB שאמור לגבש רגולציה ברורה ומקיפה לגבי כל השחקנים בתעשיית הנפט. החוק הזה הוא המפתח לעתיד המדינה. ברגע שהוא יעבור, וזה אמור לקרות בתוך כמה חודשים, הוא ישנה הרבה מהדברים הלא מוצלחים שקרו באזור הדלתא".
החוק אמנם נמצא "בעבודה" כבר שנים רבות, אך גודסדיי סבור כי כיום המדינה נמצאת בנקודה שבה יש הסכמה כללית בין כל הצדדים על כך שחייבים לנקות את אזור הדלתא ולשקם אותו. "אין לי ספק שהחוק יעבור. אף אחד לא רוצה שנחזור לימי התפוקה הנמוכה של הנפט. חבורת נפט מתקשות לפעול באזורי סכסוך, וברגע שלא מפיקים מספיק נפט גם למדינה אין מספיק הכנסות להעניק שירותים לאוכלוסייה כולה", הוא אומר.
בעיניי גודסדיי, החלק החשוב ביותר בחוק הזה יורה על העברת 10% מהכנסות תעשיית הנפט לקהילות במדינות שמסביב לדלתא. "תהיה קרן שתדאג לצרכים של הקהילות, והקהילות עצמן ישתתפו בתהליך קבלת ההחלטות לגבי האופן שבו יושקעו הכספים", הוא אומר.
אידוו אילויומאדה, מנכ"ל חברת Aboil, השותפה הניגרית של ענקית ציוד הנפט Lonestar Energy מטקסס שמספקת תשתיות לחברות נפט, מספר כי הבעיות הביטחוניות בהחלט פגעו בפעילות שלו ושל חברות בינלאומיות.
אילויומאדה מסביר שחלק מהצעדים שנקטה הממשלה לשיקום אזור הדלתא כלל הסכם עם תושבי האזור שבמסגרתו "התושבים יאפשרו לממשלה לעבוד ולשקם את הדלתא, ובתמורה המורדים יקבלו חנינה. מאז ועד היום 20 אלף אנשי מיליציות קיבלו הכשרה ושולבו בחברה. רבים מהם עובדים כיום בתעשיית הנפט".
לדבריו, מלבד הפוטנציאל הגדול בחוק שעליו דיבר השר, חוק שאושר ב־2010 בשם Nigerian Content Law כבר שינה במידה רבה את כללי המשחק. במסגרת החוק, שנחשב לאחד מהישגיו הגדולים של הנשיא ג'ונתן ונועד למקסם את התגמולים שמקבלת החברה הניגרית מתעשיית הנפט, כל חוזה בתעשיית האנרגיה שנחתם במדינה צריך להפריש אחוז מסוים לגוף שישתמש בו ליצירת מקומות עבודה ולסביבה. "החוק מקנה עדיפות לחברות המקומיות, לעובדים המקומיים ולמוצרים ולשירותים מקומיים שמיועדים למגזר האנרגיה", הוא מסביר. "באופן זה, הרווחים למעשה מושקעים מחדש בקהילות ובסביבה".
טוניה קולה סבור שההוכחה הטובה ביותר לכך שהמצב באזור הדלתא נמצא במגמת שיפור היא הנהירה המחודשת של משקיעים זרים לאזור. "רשת מלונות רדיסון בונה היום מלון 5 כוכבים בפורט הרקורט. גם רשתות אחרות בונות שם, כולם באים היום לניגריה. היתה תקופה שבה כל מה ששמעת על אזור הדלתא היה סירות מנוע שעליהן אנשים עם נשק. המצב הביטחוני שם היה איום ונורא. היום כלי נשק כבר לא עפים באוויר כמו פעם".
מחכים לזינוק האמיתי
אחרי שיושלמו הרפורמות ותהליכי ההפרטה, לטוניה קולה ברור שהשלב הבא בדרך למימוש ההבטחה הכלכלית הגדולה שטמונה בניגריה הוא "להכניס לממשלה את האנשים הנכונים שיישמו את המדיניות הנכונה".
לדבריו, "יש שלושה דורות שפועלים כיום: בני הדור של אבא שלי, שנולדו בתקופה הקולוניאלית ועלו לשלטון בתקופה הפוסט־קולוניאלית בין שנות השישים לשנות השמונים של המאה הקודמת. הם היו מאוד מוכוונים לשירות הציבורי, כפי שלימדו אותם הבריטים, לכן הרבה מההתנגדות להפרטה הגיעה מהדור שלהם. הם האמינו שהממשלה תספק לך כל מה שצריך, ואם תעבוד בשביל הממשלה לא יהיו לך דאגות בחיים".
"הסקטור הציבורי דרדר את איכות החיים של רוב התושבים, מפני שהוא לא הצליח לענות על הצרכים של האוכלוסייה הגדלה. צעירים מתוסכלים התחילו לעשות עסקים משל עצמם, להתנתק מהממשלה - אלה הם בני הדור שלי, שנכנסו לזירה בסוף שנות השמונים ולא היה להם שום עניין בממשל או בפוליטיקה. אולם בשלב מאוחר הם גילו שלמעשה כל המוחות הטובים עזבו לחו"ל. לכן המצב אפשר לקבוצה מסוימת של אנשים להיכנס לממשלה, וזה לא היה חכם".
"בעשר השנים האחרונות התחלנו לחשוב איך בני הדור שלי יכולים לשמש כמגשרים שישפיעו על הדור הצעיר, הדור השלישי שפועל היום, להיכנס לפוליטיקה. אנחנו מעודדים אותם להיכנס, מודים בטעויות שעשינו ומראים להם מה אפשר לעשות. אם אנחנו רוצים, כחברה, להמשיך להתקיים אחרי שהדור שלנו יעזוב, זה חייב לקרות. אנחנו רואים שינויים באופן הדרגתי. בעוד עשור האנשים האלה יהיו בממשלה. כבר בעוד חמש שנים נראה שינוי, ואז הכלכלה תזנק".
