הפארסה האירופית מתקרבת לסופה

בעיצומו של משבר פיננסי חמור, הצרפתים בחרו בנשיא סוציאליסטי על סמך הבטחותיו להטיל מס עשירים בגובה 75% ולהוריד את גיל הפרישה. גם היוונים הלכו לבחירות שבהן הפסידו המפלגות הגדולות לאסופה של קבוצות משניות. כתוצאה מכך, היוונים ילכו לבחירות חוזרות ב־17 ביוני (זה הרגע לזמזם את נעימת הנושא של "זורבה היווני"). במקביל, ריקוד פלמנקו עגום מתרחש בספרד, שם אבטלת הצעירים חגה סביב שיעור של 50%.

הוכחה לטענתי שלפיה מדינות אירופה השונות מתנהלות בהתאם לאופיין קיבלתי שעות ספורות לאחר נחיתתי בלונדון. הכרוז ברכבת הודיע: "אנחנו מתנצלים על העיכוב, הוא נגרם בשל איחורם של עובדים חיוניים (תרגום: הנהג לא הצליח להתעורר בבוקר). אולם, אנחנו שמחים לבשר לנוסעינו כי הרכבת התחתית פועלת כמעט לפי לוח הזמנים הרגיל". המונח הזה "כמעט" הוא התגלמותה של האנגליות.

שלושה ימים לאחר מכן, בברלין, הגעתי סוף כל סוף לאירופה מתפקדת. ובכן, פחות או יותר. כהרגלי, מצאתי עצמי מתפעל מהבטלה הגמורה המאפיינת את המדינה העשירה והמצליחה ביותר באיחוד האירופי. בשעה שלוש אחר הצהריים, אין עדיין שום סימן לכך שהפסקת הצהריים בגן המוצל בקפה איינשטיין בקורפורסטנשטראסה מתקרבת לסיומה. הידעתם שהגרמני הממוצע עובד בממוצע אלף שעות פחות בשנה ממקבילו בדרום קוריאה? מסיבה זו, כשאתם יוצאים לחופשה, הגרמנים תמיד כבר שם, וכשאתם שבים הביתה, החופשה שלהם עדיין נמשכת.

הבורסה באוסטריהצילום: איי אף פי

מסיבות מובנות, רבים מקרב המשקיעים האמריקאים פשוט ויתרו על אירופה. שנתיים לאחר שהחלה אופרת הסבון המתישה בעולם (האם אנגלה תסתדר עם פרנסואה, הבחור החדש בשכונה? האם מריו הוא הדבר האמיתי אחרי הקשיש המזויף סילביו?), המשקיעים הגיעו למסקנה שזו רק שאלה של זמן עד שגוש היורו כולו יקרוס, כשיוון מגלמת את ליהמן ברדרס.

בינתיים, בברלין ממשיכים עדיין לדבר על הצורך "לקנות זמן". כוונתם היא שכל עוד הבנק האירופי המרכזי מוסיף להדפיס כסף ומלווה לבנקים החלשים באגן הים התיכון כדי שיוכלו לקנות אג"ח של הממשלות החלשות באגן הים התיכון, הכל יסתדר בסופו של דבר. זו רק אשליה. מצבן של כלכלות דרום אירופה מזעזע ומזכיר את התנאים שאפיינו את ימי השפל הגדול. אך המרשם שהמליצו הגרמנים, שלפיו מעלים מסים ומקצצים בהוצאות במסגרת צעדי הצנע, מאבד מאמינותו הפוליטית בכל שבוע שחולף.

לנוכח הנסיבות, כבר לא קשה לדמיין תרחיש שלפיו פוליטיקאי יווני פשוט מחליט להמר על יציאה מגוש היורו, החזרת הדרכמה וכניסה יזומה לתקופה של פיחות משמעותי. בדומה לכך, לא צריך להתאמץ כדי לדמיין את ההשלכות הרות האסון של מהלך כזה, ובראשן השאלה המתבקשת מאליה שישאלו המשקיעים: "אם הם יכולים לעזוב, מי תהיה הבאה בתור?"

הפתרון למצב אינו בלתי זמין. מאז נובמבר שעבר, הנציבות האירופית דנה בדרכים לכינון "אג"ח יציבות" שיגייסו את האמון המלא והאשראי של האיחוד האירופי (היינו גרמניה) לטובת לפחות חלק מהחובות הלאומיים של המדינות החברות. מבחינה פרטנית, חלק מהחובות הללו גבוהים במידה מדאיגה. אולם, אם מצרפים את כלל החובות ומשווים אותם לתמ"ג הכולל של גוש היורו, הם בהחלט ניתנים לשליטה.

המכשולים שניצבים בדרך למימוש הפתרון הזה אינם הסוציאליזם הצרפתי או הפופוליזם היווני, כי אם דווקא השאננות הגרמנית. החיים בברלין טובים. במינכן, בירת התעשייה הגרמנית, המצב טוב אף יותר. נסו להסביר ללקוח הממוצע בפאב בווארי מדוע הוא צריך להיערך להעברת תשלומים שנתיים למדינות אגן הים התיכון בגובה 8% מהתמ"ג הגרמני. עד כה לא הצלחתי במשימה הזו.

לאורך שני דורות, הגרמנים אכן רצו להשתלט על אירופה - בכוח הזרוע. אבל היום, כשיש באפשרותם לעשות זאת בדרכי שלום, זה פשוט לא שווה להם את המאמץ.

הכותב הוא היסטוריון כלכלי ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד