ניתוח "כלכליסט" - רעידה עולמית: היציבות הגרמנית תקבע את גורל היורו

ימים קשים עוברים על אנגלה מרקל, אחת המנהיגות הפוליטיות המשפיעות ביותר שהצמיחה המאה ה־21: היא אוחזת בידה את המפתח לקופה העשירה ביותר באירופה ונאלצת להתמודד עם אחד המשברים הכלכליים הקשים ביותר שידע האיחוד המוניטרי שעליו ארצה שקדה כל כך ושאותו היא נושאת מהרבה בחינות על כתפיה הרחבות.

אם לשפוט לפי ההתבטאויות של חברי הקואליציה וחברי מפלגתה של מרקל ביחס למשבר החוב ביוון, המקום על הכתפיים הגרמניות הולך ומצטמצם ומתגלים סימנים לפריצת דיסק גם בעמוד השדרה היציב שהפגינה ברלין בשנים האחרונות.

כדי להבין את היחס של גרמניה כלפי בעיית החוב של יוון יש להפנים שתי עובדות: הראשונה, שגרמניה יוצרת זיהוי מוחלט בין קיומו של מטבע היורו לקיומה הפוליטי־חברתי של אירופה — אם אין את האחד, לא יהיה את האחר. השנייה, זו לא הכלכלה היוונית עצמה שמדאיגה את ברלין; זו התקרבות המשבר לאיטליה. כשהמשבר יגיע לשם, כבר יהיה מאוחר מדי.

אנגלה מרקלצילום: בלומברג

רק שלשום התראיינה מרקל לרדיו של ברלין ואמרה כי "עתידו של היורו יכריע את עתידה של אירופה. יש למנוע בכל דרך חדלות פירעון לא מבוקרת של יוון". לדבריה, "הסיכון בהתפשטות המשבר למדינות אחרות הוא גבוה כל כך, עד כי על כולם לשקול בזהירות רבה כל מילה שהם מוציאים מהפה. יש כבר מספיק חוסר שקט בשווקים".

גם אם היא לא נקבה בשמו, דבריה כוונו ללא ספק כלפי סגנה ושר הכלכלה פיליפ רוסלר, שאמר בתחילת השבוע כי "כשמדובר בגוש היורו, אסור שיהיו נושאים שהם בגדר טאבו, ובהם חדלות פירעון של יוון". רוסלר שייך לשותפתה הבכירה של מרקל בקואליציה, מפלגת FDP הליברל־דמוקרטית.

רוסלר נתן בכך ביטוי מילולי לתהליך שגם ככה עובר על גרמניה. מאז הכריזה יוון בסוף 2009 על גירעון של 12.7% מהתמ"ג - יותר מפי ארבעה מרף 3% הגירעון המותרים על פי אמנת גוש היורו - גרמניה שברה טאבו אחר טאבו: היא הצהירה שלא מחלצים מדינות, אבל חילצה את יוון; היא הכריזה שלא מחלצים עוד מדינות, והזרימה מיליארדים לאירלנד ולפורטוגל; היא הבהירה שאין זה מתפקידו של הבנק האירופי המרכזי לרכוש אג"ח ממשלתיות של חברות הגוש, והביטה בעיניים כלות כיצד הוא עושה זאת; היא שללה הנפקת אג"ח אירופיות משותפות בריבית אחידה, ועברה לדבר על כך כ"צעד פוטנציאלי"; ולבסוף, היא דחתה כל אפשרות לחדלות פירעון של יוון או פרישתה מגוש היורו, אך החליפה בשבועות האחרונים את הטון ב"חדלות פירעון מבוקרת" וב"פרישה מוסדרת".

אין יציאה מגוש היורו

מאמר דעה ב"אקונומיסט" טען כי שינויים יסודיים ומרחיקי לכת במבנה גוש היורו הם כל כך מסובכים, עד כי הפוליטיקאים האירופים יעדיפו לפתוח את הארנק ולבלוע גלולות מרות מאשר לערוך אותם. זו סיבה אפשרית אחת להגמשה הבוטה כמעט בעמדותיה של ברלין כלפי השאלה היוונית.

אך ייתכן שיש עוד סיבה. היבשת ששקדה שנים רבות כל כך על הקמת איחוד מוניטרי הכניסה לאמנה המכוננת אותו סעיפים מפורטים לגבי הצטרפותן של מדינות חדשות, אך לא הזכירה את האפשרות שאחת מהן תעזוב אותו.

הסיבה לכך היא בחצייה לפחות פסיכולוגית: גרמניה וצרפת, שתי האויבות המסורתיות, התבוננו בהריסות ארצותיהן עם תום מלחמות העולם, והחליטו כי הדרך היחידה להשיג יציבות בת־קיימא באזור חייבת לעבור דרך החור שבגרוש. לא בכדי, העלאה על הדעת כי האיחוד לא מיטיב עם כולם כמוה כשמיטת הקרקע שתחת רגלי האירופים.

"אנחנו מדינה מוזרה — דעת הקהל לא אוהבת את היורו, אך לא מוכנה לחשוב על שום אלטרנטיבה", אמר ל"אקונומיסט" האנס־אולאף הנקל, לשעבר ראש התאחדות התעשיינים הגרמנית. ואמנם, סקר משבוע שעבר גילה כי 76% מהנשאלים התנגדו לאופן שבו מנהלת מרקל את המשבר, ומפלגתה הפסידה לסוציאל־דמוקרטים בבחירות המקומיות במדינת המחוז שבה צמחה כפוליטקאית.

אם זה לא מספיק, האנס־ורנר זין, ראש מכון המחקר הגרמני המשפיע Ifo אמר שלשום כי על יוון להכריז על חדלות פירעון ולפרוש מגוש היורו, וברק אובמה הצהיר כי המשבר בגוש מהווה "מחסום בפני ההתאוששות הגלובלית".

לא זקוקים לעוד טלטלות

אך פוליטיקה לחוד וכלכלה לחוד. גם התומכים הגדולים ביותר בפרישתה של יוון מגוש היורו, לא מצליחים להרגיע את החששות של מרקל מפני אפקט דומינו, מה שלא משאיר כמעט שום אפשרות מלבד להמשיך במגמה הנוכחית: להגדיל את מנגנון החילוץ האירופי (EFSF) ולהעביר חבילת סיוע נוספת ליוון.

מנגנון חילוץ זה הוא ההבשלה של מנגנון שהוקם ביוני 2010 בידי האיחוד וקרן המטבע הבינלאומיות, והוא נאמד ב־750 מיליארד יורו. המנגנון מהווה הכרה חשובה ומפוכחת בעובדה שצריך יותר מרצון טוב כדי לאפשר למדינות בעלות מבנה, מורשת והיסטוריה פיסקאלית שונים כל כך לתפקד בצורה פורה עם מטבע אחד.

בהתחשב בעובדה שמשלם המסים הגרמני צריך לערוב ל־27% ממנגנון החילוץ, ניתן להבין את זעמו. ובכל זאת, אין לשכוח שגרמניה לקחה על עצמה התחייבות אחרי מלחמת העולם השנייה: לערוב לאחדות ולשלום באירופה. ברגע שברלין בחרה להמיר את ההתחמשות בטנקים ובמטוסים לטובת מטבעות, אג"ח ועוצמה כלכלית, היא חייבת לעמוד מאחורי החלטתה.

מרקל מדגימה בצורה מופתית את הבחירה הזו: יהיו סיבותיה אשר יהיו, גרמניה נעמדת מאחורי אחת מהקטנות שבכלכלות האיחוד ומנסה להעניק לה את מירב הסיוע האפשרי, תוך שהיא מסכנת את שלטונה עצמה (ותעיד על כך העובדה שהשבוע החלו גם חברים במפלגתה לדבר בגלוי על חדלות פירעון). גם אם דעת הקהל ונתוני המאקרו יחייבו בסופו של דבר חדלות פירעון ופרישה של יוון — הדבר ייעשה לאחר שחברות הגוש עשו כמיטב יכולתן.

אומרים שמשפחה לא בוחרים. לפי אמנת האיחוד, משפחה אולי בוחרים, אך מרגע שמצטרף חבר חדש, הוא לא עוזב. צעדיה של גרמניה עומדים בקנה אחד עם תפיסה זו.

גוש היורו לא זקוק לעוד טלטלה, אלא לניסיון אמיץ לפתור את הבעיות מבית. סיוע מצד החברות העשירות, קידום קיצוצים, הגברת האינטגרציה הפיסקאלית ועמידה עיקשת על חסינות האיחוד המוניטרי — זה מה שאירופה צריכה ולשם מועדות פניה. נותר רק לראות אם סבלנות המשקיעים והיחלשות ארה"ב יאפשרו את ההשלמה המוצלחת של המהלכים הללו.