תבוסה למפלגת השלטון בבחירות האזוריות: "ספרד חייתה בבועה ומתמודדת כעת עם מצבה הכלכלי האמיתי"

על רקע הפגנות ענק ברחבי המדינה נגד ניהול כושל של המשבר הכלכלי, ספגה שלשום מפלגת השלטון הסוציאליסטית של ספרד מפלה מוחצת בבחירות האזוריות. ראש הממשלה חוסה לואיס רודריגס ספאטרו הודה בתבוסה, ואמר כי הבוחרים הענישו את מפלגתו על שיעור האבטלה מרקיע השחקים והקיצוצים הנרחבים שנועדו להגן על המדינה מפני משבר חובות. הממשלה תידרש כרגע, עד הבחירות שיתקיימו בחודש מרץ, לאזן בין זעם המצביעים על שיעור האבטלה הגבוה לבין דרישת המשקיעים להעמקת צעדי הצנע.

הסיוע עבר למזרח אירופה

גם לאחר היוודע תוצאות הבחירות, רבבות ספרדים שמכנים עצמם "Los Indignados" (המתמרמרים) ולא משייכים עצמם למפלגה זו או אחרת, המשיכו להפגין בכיכרות מרכזיות כשהם קוראים לחולל רפורמה בשיטה הפוליטית הנוכחית, שאותה הם מאשימים בשפל הכלכלי שבמסגרתו המריא שיעור האבטלה ל-21%. מדובר בתנועת המפגינים המשמעותית הראשונה מאז החל משבר החובות להכות בגוש היורו.

המפגינים נערכים לשהות ממושכת בכיכר פוארטה דל סול במדריד צילום: רויטרס

"הכלכלה הספרדית נפלה מאִגרא רמָא לבֵירא עֲמיקתא", אומר פרופ' שלמה בן-עמי בשיחה עם "כלכליסט". לדבריו, ההתעוררות העממית שהחלה ב-15 במאי נובעת בעיקר מתחושה שהפוליטיקאים לא קלטו מדוע היתה צמיחה כה גדולה שאחריה אירעה נפילה כה חזקה.

"במשך שנים ספרד היתה אחת המדינות המובילות באירופה מבחינת צמיחה", אומר בן־עמי, ראש מכון טולדו לשלום שכיהן כשגריר ישראל לספרד בשנים 1991-1987, "אולם צמיחה זו היתה קשורה בבועה ענקית, שניזונה מהזרמה מסיבית של סיוע מהקהילה האירופית של 7 מיליארד יורו במשך 20 שנה, אשר הושקעו בעיקר בתשתיות ובנדל"ן". לדבריו, כאשר הזרמת הסיוע פסקה והכספים התחילו לעבור למקומות אחרים כמו מזרח אירופה, "ספרד נאלצה לפתע להתמודד עם המצב האמיתי של הכלכלה שלה".

במשבר הגלובלי של 2008 ספרד נפלה כמו כולם, אומר בן-עמי, "אבל עמוק יותר, מפני שקיימות בה בעיות מבניות שלא טופלו. המפלגה הסוציאליסטית שבשלטון לא קלטה שהם נכנסים למשבר - כאשר בכל העולם דיברו על משבר, ראש הממשלה הספרדי דיבר על האטה". הצורך ברפורמות, הוא אומר, נקלט רק בעקבות אולטימטום שהציבו לספאטרו מנהיגים אחרים באיחוד האירופי, דוגמת קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. "הוא לא הוביל, אלא הובל. רק האולטימטום גרם לו לקדם קיצוצי עומק ולשנות את חוקי העבודה - באופן זה ספרד נכנסה למשבר עמוק ביותר".

נשיא המפלגה העממית מריאנו ראחוי חוגג ניצחון, שלשום. צילום: אי פי איי

התקשורת הספרדית דיווחה אתמול כי מספר הפתקים הלבנים והמעטפות הריקות שנספרו בבחירות היווה 4.3% מהקולות - עלייה של 1.5% לעומת מערכת הבחירות הקודמת, והלכה למעשה, הכוח הפוליטי הרביעי בגודלו במדינה. פרשנים מייחסים את התופעה למסר של תנועת המפגינים המכונה "15־M", שלפיו אין טעם לבחור במפלגות הגדולות מפני שכולן משרתות ממילא את האינטרסים של בעלי ההון. בן-עמי סבור כי "מפלגת השלטון נענשה בבחירות באופן טבעי, אבל ההפסד לא נבע מאהבה גדולה כלפי המפלגה היריבה". לדבריו, "האמירה המרכזית של תנועת הצעירים שמבעבעת כיום היא שמשהו חולה בשיטה הפוליטית, השיח הפוליטי מתנהל בתוך עצמו ולא באמת משפיע על האנשים".

בן-עמי מוסיף כי התופעה הזו קיימת גם במדינות אחרות, אולם לאור שיעור אבטלה של 45% בקרב צעירים מתחת לגיל 23, "התחושות קיבלו ביטוי בצורת קריאות זעם, שסחפו אחריהן את כל שכבות החברה ובהן הרבה מבוגרים שמצטערים שלא יצאו לרחוב כשהיו צעירים". לדבריו, "קשה מאוד לדעת לאן תלך התנועה הזו. היא עשויה להפוך לגורם משמעותי, אבל רק אם תהיה לה הנהגה ודרך ברורה. מדובר בתופעה יפה ומרתקת. יש תשתית לזעם הזה, ואולי הוא יוביל לשינוי".

פרופסור שלמה בן-עמי. לשעבר שגריר ישראל בספרד צילום: אורן אגמון

באשר לממדי האבטלה החריגים, בן-עמי סבור כי המדינה מצליחה לשרוד בזכות שני גורמים עיקריים: כלכלה שחורה, שאחראית לכ-20% מהתמ"ג, ורשת הביטחון הסוציאלית שפרסה הממשלה. "במובנים מסוימים זו ממשלת שמאל מהדור הישן", הוא אומר, "הם חרתו על דגלם לדאוג לשכבות החלשות, לחזק את מדינת הרווחה, לשלם דמי אבטלה. זה מה שמאפשר לרבים כיום לשרוד למרות המצב". באשר להמשך הדרך, בן-עמי סבור כי "הממשלה תמשיך לגרור רגליים עד הבחירות הכלליות. ספאטרו ימשיך ברפורמות, הוא עיקש מאוד בעניין".

לא יעזבו את הכיכרות

חברי תנועת "15־M" לא מראים בינתיים כוונה לעזוב את הכיכרות. יוחאי עילם, ישראלי שמתגורר בברצלונה, מספר ל"כלכליסט" כי בכיכר קטלוניה נשמעים קולות אופטימיים, ולצדם חששות וייאוש. לדבריו, "המפגינים מצהירים כי יישארו בכיכר ככל שיידרש ולא יוותרו עד שיראו שינוי". עילם אומר כי מובילי ה־"15־M" נולדו לאחר תקופת הדיקטטורה ואינם מוכנים להסתפק בשיטה הדמוקרטית הנוכחית, שבמסגרתה שתי המפלגות המרכזיות תופסות לסירוגין את השלטון, אך מיישמות מדיניות זהה. "בדומה לילדי הפרחים של שנות השישים, הצעירים פה מרגישים מחוץ לתהליך הפוליטי ורוצים לקחת את העניינים לידיים".