ההזדמנויות שיוצר המשבר: פינוי פושטי רגל מבתיהם

"אמא שלכן כאן?", שאל.

נורדין מוכר בתים מעוקלים במחוז לוס אנג'לס, מה שהופך אותו לאדם עסוק מאוד כרגע. ב־2006 מכר עבור הבנקים 75 בתים בלבד; בשנת 2008 הוא מכר 282, והשנה - על אף ההכרזות על הקפאת עיקולי בתים מצד כמה בנקים גדולים, ועל אף תוכנית הסיוע הפדרלית לבעלי בתים בקשיים - הוא מצפה למכור לפחות בית ביום.

שם המשחק הוא כמות ומהירות: נורדין (46) הוא אחד ממתווכי "נכסי הסטרס" (מונח בנקאי לנכסים מעוקלים) המצליחים בלוס אנג'לס, משום שהוא מתייחס לנכסים שלו כמו אל תפוחי אדמה לוהטים שיש להיפטר מהם במהירות. יש לו כישרון לקביעת מחיר תחרותי שבו הנכסים נמכרים במהירות - כישרון חשוב במחוז שבו שווי הנכסים יורד ב־2%-3% בחודש. "אני משתמש בליאו באופן כמעט בלעדי בלוס אנג'לס", אומר גרהאם פאריש, מנהל נכסים בכיר בחברת AssetLink, שמטפלת עבור תאגיד ההשקעות פידלטי במשכנתאות שלא שולמו. "נכס של ליאו נמכר בממוצע בתוך 50 יום, שזה נתון מדהים. אצל מתווכים אחרים זה לוקח בערך 120 יום. על בית ששווה 500 אלף דולר הוא חוסך לנו אם כך 20 אלף דולר".

מאייר - ענת אבן אור

בבוקר חורפי בשלהי ינואר האחרון התלוויתי אל נורדין לביקור בבית המעוקל בסאות' גייט. בדרך, במכונית, הוא הסביר: "בעלת הבית, אלישה גונזאלס, קנתה את הנכס ב־2001 תמורת 170 אלף דולר, ומיחזרה את המשכנתה

ב־2006" - כלומר בשיא הבועה. "היא משכה 440 אלף דולר מחברת המשכנתאות ניו סנצ'רי, שכבר היתה שקועה עמוק בבוץ. עכשיו אנחנו נציע את הבית שלה למכירה ב־210 אלף דולר". בהמשך התקבלו הצעות רבות לקניית הבית, והוא נמכר בסופו של דבר ב־245 אלף דולר.

נורדין, שהזהיר את הקולגות שלו מפני קריסת השוק כבר ב־2004, אינו מרחם במיוחד על הבנקים או על בעלי הבתים ששיתפו פעולה בהלוואות שערורייתיות, במעין מחול שדים זוגי של פתאים שציפו שמחירי הנדל"ן ימשיכו לעלות לנצח. אבל המקרה הזה מורכב יותר: אף שהבנק הוציא צו עיקול נגד אלישה גונזאלס כבר בנובמבר, וסגני השריף פינו אותה מהבית כמה ימים לפני ביקורו הראשון של נורדין במקום, בפרק הזמן שבין שני האירועים האלה היא הספיקה להשכיר את הבית לאמה של ואלרי, שלא חשדה בדבר.

מתברר שסיפורים מורכבים כאלה אינם נדירים כיום. כך היה עם הבית בעיר לונדייל שפשוט נעלם באורח פלא, כאילו בלעה אותו האדמה; עם הדופלקס בקומפטון, שבו אחד השכנים עטה על פניו מסיכה שחורה כדי להפחיד קונים פוטנציאליים; ועם הרופא מברבנק שפרץ לביתו, נופף בסכין אל מול פניו של אחד מנציגי השטח של נורדין, פתח בהליכים משפטיים והזהיר את עורכי הדין של הבנק ש"זה ייגמר בדם". בסוף פברואר, יום לפני שהרופא שב לבית כדי לאיים על קונים במהלך מכירה פומבית של רכושו, שלח הבנק אימייל לנורדין שבו נכתב: "אם לא יהיה חוזה חתום עד 20/4/09, ניאלץ לעבור למתווך אחר". כך עובד העסק הזה - אם נורדין לא מצליח להיפטר מבית במהירות, הבנקים נפטרים מנורדין.

בתוך הבית מציגה בפנינו הילדה ואלרי את אמה, כרמן קורדרה, אשה תשושה למראה, שמנגבת את ידיה במגבת מטבח ולוחצת את ידו של נורדין במבוכה. לאחר מכן היא עורכת לו סיור בבית, תוך שהיא מדברת בספרדית שוצפת. "המקום הזה היה כל כך מלוכלך", ואלרי מתרגמת, "ועבדנו כל כך קשה לנקות אותו". סיר מבעבע על הכיריים, מדיח הכלים מייבב ומכונת הכביסה והמייבש רועדים, כאילו קורדרה מנסה לנצל עד תום את מכשירי החשמל בבית כל עוד היא יכולה.

צילום: בלומברג

קורדרה מראה לנורדין את הצ'קים שנתנה לאלישה גונזאלס - 1,400 דולר שכר דירה, ועוד 750 דולר בצ'ק ביטחון - ומחווה בידיה לאות צער. "אמא שלי שואלת אם אנחנו יכולים להישאר כאן עד העשירי בחודש, כי מצאנו מקום בלינווד, שם היא עובדת בחדר האוכל של בית ספר, אבל אנחנו עדיין לא יכולים להיכנס לשם. אפשר? בבקשה?" מתחננת ואלרי.

"בסדר", אומר נורדין.

"סי? סי?", שואלת קורדרה בתדהמה. היא מוחאת כפיים.

"ותגידי לאמא שלך שהיא תקבל את הכסף שלה בחזרה, אני מבטיח", מוסיף נורדין.

לאחר מכן, במכונית, אומר לי נורדין: "הבנק לא יאהב את זה שנתתי להם עד העשירי, אבל לא אכפת לי. לעזור למשפחה הזאת גרם לי אושר". בילדותו נדד נורדין ממקום למקום. אמו האלכוהוליסטית העבירה את המשפחה שוב ושוב בין בתים זולים ומוזנחים בסאות' ביי בלוס אנג'לס, ובכל בתי הספר שבהם למד הקניטו אותו הילדים האחרים על שלבש בגדים מחנויות צדקה. רדוף מאז בתחושה פנימית שנדל"ן הוא המגן היעיל ביותר בפני הכאוס, נורדין הוא כיום הבעלים של תשעה בתים לאורך החוף. אבל גם הוא יודע שיש גבול למה שאפילו בית חלומות יכול להעניק. "ב־1996 קניתי לאמא שלי בית באשלנד, אורגון", סיפר לי בהזדמנות אחרת. "שבועיים אחר כך היא התמוטטה ומתה בגינה החדשה שלה. מה שמוזר הוא שיום קודם לכן היא התקשרה אליי, בפעם הראשונה בחיי, כדי לשאול: אתה מאושר?".

מלאי הצללים

מספר הבתים המעוקלים על ידי הבנקים בארצות הברית גדל פי יותר משלושה מאז 2005. בשנה שעברה הגיע המספר ל־2.2 מיליון בתים, והשנה עלול הנתון הזה להיות גבוה עוד יותר. בקליפורניה הועמדו בינתיים למכירה רק 10% מהבתים שנגדם מתנהלים הליכי עיקול. כל השאר מהווים את הקרחון השקוע של "מלאי הצללים": מיליוני הבתים המעוקלים שעדיין לא הוצאו לשוק למכירה.

משבר המשכנתאות היכה קשה במיוחד בקליפורניה, שם היה הסחר בנדל"ן למעין תחביב, ויותר מ־530 אלף מתושבי המדינה הם סוכני נדל"ן מורשים. כמו שתיאר זאת באוזניי לארי מור, מתווך נדל"ן משגשג בסאות' ביי: "ברוצ'סטר, ניו יורק, שם גדלתי, אנשים קונים בתים כדי למצוא מחסה מפני פגעי מזג האוויר. כאן קונים בתים כדי לעשות רווח. אמא שלי אמרה לי לאחרונה בפליאה שברוצ'סטר 'בונים כל מיני בתים ענקיים ב־250 אלף דולר, מי יכול להרשות את זה לעצמו?'. לא היה לי נעים לומר לה, 'אמא, בבוורלי הילס מוציאים סכום כזה על מכונית'".

שמונה מתוך 15 מלווי משכנתאות הסאב־פריים הגדולים בארצות הברית פעלו בדרום קליפורניה. בין 1997 ל־2006, כאשר מחירי הדיור בקליפורניה שולשו, פרח שוק ההלוואות. ב־2006 שניים מכל חמישה רוכשי בתים ראשונים בקליפורניה לא השקיעו בהם אגורה שחוקה במזומן אלא הסתמכו אך ורק על מגוון "מוצרי אשראי" שכינוייהם מבשרי רעות, לפחות במבט לאחור: "הלוואות שקרנים", "הלוואות נינג'ה" (ראשי תיבות של No Income, No Job or Assets - ללא הכנסה, עבודה או נכסים) והלוואות "מתפוצצות" או הלוואות "התאבדות".

התיקון שבא בסופו של דבר היה מכאיב. 60% מהבתים שנמכרו בקליפורניה בינואר השנה עוקלו בשנה שעברה, והבנקים - שבעבר הפסידו כ־30% מהשקעתם בעת מכירת בית מעוקל - מפסידים כעת 65%-70%. "הבנקים נמצאים בעמדה כמעט בלתי אפשרית", אומר ג'ף לוואטו, מנהל נכסים שמטפל בעיקולים עבור כמה בנקים. "הסכומים שהם מפסידים בלתי ניתנים לתפיסה, אבל אם הם יורידו מחירים באופן דרמטי הם יפסידו אפילו יותר. זה בלגן אחד גדול".

בוקר טוב, הבנק עיקל לכם את הבית

אפילו בסופי השבוע עובד עם נורדין צוות של כעשרה אנשים, שמתכנסים במשרד בביתו שבחוף הרמוסה, שבו הוא גר עם אשתו מולי ובנם בן השבע נייט. יש כל כך הרבה לעשות - לעדכן את מאגר הבתים באתר האינטרנט של נורדין, לתור אחר הצעות רכש חדשות ולהעלות לרשת טופסי סיום משימה למנהלי הנכסים - עד ששני אנשים עובדים בחדר השינה שלו, ולעתים משמשת האסלה המשרדית כשולחן עבודה. הבית של נורדין ממוקם במרחק 35 מטר מחוף הרמוסה, המפורסם כבירת כדורעף החופים העולמית, אבל נורדין כמעט אף פעם לא עוזב את פינת העבודה הקטנה שלו כדי לצפות בשעשועים על החוף. זה עניין עקרוני מבחינתו, להתחיל לעבוד לפני כולם ולסיים אחריהם, והוא עושה הפסקות רק כדי לעזור לנייט בשיעורי הבית או כדי להעלות את הצב שלו, קורנליוס, לגג, כך שיוכל להתחמם בשמש.

יש שמתפנים בשקט, יש שמאיימים בנשק חםצילום: בלומברג

"העוזרת שלי עבדה בעבר אצל ליאו, ושאלתי אותה איזה טריקים מיוחדים יש לו, מה הסוד שלו", מספר אטול אנאנד, אחד מכמה מתווכי סטרס מקומיים שמתייעצים באופן קבוע עם נורדין. "היא אמרה: ההבדל בין ליאו לבין כל האחרים הוא שליאו עובד עד שהוא מצליח". הטענה העיקרית נגד ליאו היא שלעתים הוא פשוט עסוק מדי. "ליאו טיפל בכמה מכירות שלנו, שנכשלו כי היה עליו יותר מדי עומס", אומר ג'ף לוואטו. "הוא לא היה יכול לטפל בהן בצורה מוצלחת".

קריסת השוק רק הגבירה את הלחץ במשימה הראשונה של המתווכים שנכס מעוקל חדש מועבר לטיפולם: לבדוק אם הבעלים או הדיירים עדיין גרים במקום, ואם כן להציע להם "מזומן תמורת מפתחות" (Cash for Keys), כדי שיפנו את הנכס במהירות. איתור הבעלים הוא לעתים קרובות משימה מייגעת. הטקטיקות הראשונות של הבעלים החייבים הן התחמקות משיחות טלפון ומדפיקות בדלת, אבל יש גם ניסיונות התחמקות מתקדמים יותר. פעמים רבות מתווך נכסי הסטרס הוא נציג הבנק הראשון שאיתו מדבר בעל הנכס מאז שחתם על המשכנתה שלו.

"לעתים קרובות הלווה לא יכול לדעת מי באמת מחזיק במשכנתה שלו", אומר נורדין. "ייתכן שלקח משכנתה בבנק וולס פרגו, שאיכשהו התגלגלה לידיים של דויטשה בנק, ששולט באיגרות מגובות־משהו אבל עובד עם פירמה אחרת לניהול הנכסים שלו - אפילו אני לא ממש מבין את זה. הפסקנו לעבוד עם חברת אוקוון מפלורידה, כי היא עשתה מיקור חוץ של חלק מניהול הנכסים שלה למומבאי. אבל כנראה אין עיקולים בהודו, כי הסוכנים שהם העסיקו פשוט לא ידעו מה הם עושים".

כאשר מתווכי הסטרס מגיעים סוף סוף אל החייב, מרביתם מתייחסים ל"סיטואציה המצערת הזו" בטקט, מזהירים את הלווה שפינוי יפגע בקו האשראי העתידי שלו, וממליצים לו לסגור את העניין "באופן ג'נטלמני". לאחר מכן הם מציעים לו בין שליש למחצית הסכום שהבנק אישר להם לשלם כ"מזומן תמורת מפתחות" (בדרך כלל כ־1% מסכום החוב הנותר), בתקווה להתמקח עם הדיירים עד לעזיבה מהירה ושקטה, שתהיה רווחית לשני הצדדים. הסוכנים מרוויחים עמלה של 2%-3% על כל נכס שהם מוכרים, אבל יכולים לאבד את הטיפול בנכס אם פינוי הדיירים מתמשך.

בעלת בית מקבלת צו פינוי לביתה שעוקל על ידי הבנקצילום: רויטרס

הגישה של נורדין חריגה, אבל עובדת בכשליש מהמקרים. הוא מציע כבר בהתחלה את הסכום המלא של מזומן תמורת מפתחות, ומציג ללווה את אפשרויותיו בצורה הכנה ביותר. "היי, צ'רלס", פתח בשיחה עם בעל בית מעוקל באחד הבקרים שבהם התלוויתי אליו. "אני הסוכן מטעם הבנק. הם עיקלו את הבית, כך שיש לך שתי אפשרויות. אתה יכול לגרום ל־EMC, זרוע המשכנתאות של בר סטרנס, לפנות אותך, מה שייקח בין ארבעה לשישה חודשים, או שאתה יכול לבחור באפשרות שהם מכנים מזומן־תמורת־מפתחות. אם תצא מהבית הזה בתוך 30 יום, ותשאיר אותו נקי, אני יכול להציע לך עד 4,000 דולר".

אחר כך האזין לתשובתו של צ'רלס, ובלי להתווכח עמו, אמר: "עדיף לך להישאר כאן עד הסוף, אה? טוב, שיהיה בהצלחה". לאחר מכן הסביר לי: "אפשר לשמוע את הרפיון בקול שלו. בטח יש לו מכונית ישנה שחונה מקדימה ועשבים שוטים יוצאים מתוכה. מזומן תמורת מפתחות לא משתלם לו. באמת. שישה חודשי מגורים ללא שכירות שווים לפחות 9,000 דולר".

בבית אחר, בדרום לוס אנג'לס, אני שומע את נורדין מתלוצץ עם הדיירת: "היי, בוני, אני רק בודק מה העניינים. אתם עוד גרים כאן? עברו כבר שמונה חודשים, אז כל התפילות שלך התגשמו!" הוא צוחק. "אל תדאגי. מבחינתי, יש לכם את כל הזמן שבעולם". לאחר מכן הוא מסביר: "היא כומר, שהבית שלה עוקל - מפחיד כמה אנשים דתיים מאבדים את בתיהם. היא אמרה לי לפני חודשים: 'אתה חייב להתפלל בשבילי שתהליך הפינוי יהיה ארוך'. היא אשה זקנה, יכול להיות גם שבעלה מת. יש הרבה נשים זקנות עם סיפורים עצובים. אבל אני לא מתפלל".

נורדין שואף להגן על הקארמה השברירית שלו דרך ניצוצות כאלה, מתוך אמונה שהוא יצליח בעסקים אם יעשה טוב לאנשים. מאותה סיבה, הוא גם לא מחלק מעטפות כדי להשיג עוד עבודה. "ליאו מטפל בכ־20 נכסים שלנו", אומר מנהל הנכסים ג'ף בורק, "ואחת הסיבות העיקריות לכך היא שהוא מעולם לא עשה מה שסוכנים רבים אחרים עושים כדי להשיג נכסים לטיפול: מציעים לך ארוחות, כרטיסים למשחקי כדורסל של הלייקרס, שוחד כספי".

אבל העבודה בכל זאת פוגעת בדימוי העצמי שלו. אחרי הביקור בבית בסאות' גייט התקשר נורדין לבעלים, אלישה גונזאלס, ואמר לה שהיא לא תוכל להוציא את חפציה מהדירה עד שתחזיר לשוכרת, כרמן קורדרה, את כספה. "היא התחילה לבכות, והיתה מובכת ועצובה", סיפר לי נורדין באמפתיה. "גונזאלס סיפרה לי שעורך הדין שלה התכוון לתבוע את הבנק על בעיות במסמכי ההלוואה, אבל הוא הגיש את בקשת פשיטת הרגל שלה מאוחר מדי, אחרי שהיא כבר פונתה. היא הודתה שלא לגמרי הבהירה את המצב החוקי לשוכרת, אבל אמרה שהחזירה לקורדרה את צ'ק הביטחון שלה, ושקורדרה עדיין חייבת לה כסף על חשבונות". כחודשיים אחר כך, באמצע מרץ, עדיין לא נפתרו לחלוטין העניינים הכספיים בין גונזאלס לקורדרה, אבל נורדין הורה לגונזאלס להוציא את חפציה מהבית למרות זאת, כדי שיוכל להראותו לקונים. "ניסיתי לסדר את העניינים", הוא אמר, "אבל הבנק לא מאפשר לי להמשיך לגרור את זה".

היה לו קשה עוד יותר כשהצליח סוף סוף לאתר את רוברט וילסון (67) שפונה מביתו בדרום לוס אנג'לס, כדי לשאול אותו אם הוא רוצה לקחת את חפציו לפני מכירת הבית. "השארתי שם רק את המקרר ואת המאוורר שלי", השיב לו וילסון, "אבל נראה שאני לא אצטרך אותם, כי עכשיו אני חסר בית".

אבא התאבד, הרמתי טלפון לבנק

אפילו כשהוא מוכר בית "דפוק", נורדין מוצא משהו להבליט במודעה שלו: "רצפות פרקט" או "יסודות מוגבהים". "הרבה מתווכים הם עצלנים", הוא אומר. "הם מציגים במודעה תמונה אחת וכותבים 'קרוב לבתי ספר ולמרכזי קניות'. נו, באמת, אנחנו בלוס אנג'לס, הכול קרוב לבתי ספר ולמרכזי קניות, זה כל מה שיש לנו כאן", הוא צוחק. נורדין גם מפרט במודעות מה היה המחיר הקודם שבו נמכר הנכס - פעמים רבות סכום כפול ולעתים משולש מהמחיר המבוקש הנוכחי - ומדגיש שהנכס נמצא בבעלות בנקאית. "יש בנקים שלא רוצים לציין זאת במודעה כי הם חושבים שבגלל זה הקונה ידרוש מחיר טוב יותר, אבל זאת בדיוק הסיבה כן לכתוב את זה", הוא אומר, "כדי שהקונה יידע שזו הולכת להיות עסקה זולה ומשתלמת בשבילו".

הוריו של נורדין נפרדו כשהוא היה בן חמש. מאז התגורר בסדרה של דירות קטנות וצפופות עם אמו ואחותו. בגיל עשר הוא עבד כמחלק עיתונים והרוויח שבעה דולרים בשבוע. בגיל 17 עבר נורדין להתגורר בקרוואן שחנה בחצר של החברה שלו, ליסה מרשל. "רציתי לגור במקום בלי עישון, שתייה ומריבות, במקום נקי", הוא אומר.

נורדין ומרשל התחתנו ב־1984. שלוש שנים לאחר מכן, בהשראת סצינה בסרט "הבז ואיש השלג" שבה צוהלת אמו של שון פן "ווהו! יש לי בית להראות!", נורדין נהיה למתווך נדל"ן וקנה מרצדס משומשת, שתתאים לתפקיד. כבר בשנתו השנייה במקצוע הרוויח חצי מיליון דולר ונודע כנער פלא. אבל אז גם לקח הלוואה גדולה, שהכניסה אותו לחובות כבדים.

מרשל, כיום מתווכת נדל"ן בעצמה, אומרת: "ממש פחדתי מהקפיצה הזאת, לקנות בית בשווי 1.2 מיליון דולר בפאלאס וורדס, ואחר כך עוד בית סמוך במיליון דולר, אבל ליאו התעקש, ואמר לי 'אל תהיי כזו פחדנית'". נורדין עבד אז כל כך קשה, עד שקולגה שלו, רובי מילס, זוכר שכאשר ליסה נכנסה להיריון הוא חשב לעצמו שזה בטח קרה באמצעות מכשיר הפקס. לזוג נולדו שני ילדים, אשלי ומייק, אבל, אומרת מרשל, "אם מישהו מאיתנו רצה לראות את ליאו, היינו צריכים ללכת אליו לעבודה".

מרשל עזבה עם הילדים ב־1990, בדיוק כאשר שוק הנדל"ן נכנס לתרדמת. נורדין מכר את שני הבתים ונכנס לדירה קטנה על החוף, מעל מזח רדונדו. הוא קנה שק תפוזים ושק תפוחי אדמה, ישן על הרצפה ופתח סוכנות לנכסי סטרס, נחוש לחלץ את עצמו מחוב של 160 אלף דולר. "כל הזמן עבדתי, הייתי מתעורר בשתיים לפנות בוקר וחוזר למשרד", הוא אומר. "זה היה כאילו רציתי לקבור את המוח שלי בעבודה. אבא שלי התאבד בקפיצה ממזח רדונדו בוולנטיינ'ס דיי 2002. המשטרה התקשרה אליי לעבודה כדי שאבוא לזהות את הגופה, ואחרי שניתקתי את השיחה איתם התקשרתי לבנק הבא ברשימה שלי. כולם הסתכלו עליי כאילו שאני משוגע, אבל אף פעם לא הייתי ממש קרוב אליו".

מזון רקוב בכיור, תחמושת על הרצפה

משפחה שביתה עוקל על ידי הבנקצילום: בלומברג

הגל הראשון של העיקולים פגע במשקיעים ששיחקו בנדל"ן, הגל השני פגע באלה שלקחו משכנתאות בריבית משתנה, שזינקה אחרי שנתיים (ההלוואות ה"מתפוצצות"). ואז בא הגל הגדול. לווים בעלי קו אשראי חיובי, שהיו חייבים פתאום יותר מהשווי הנוכחי של הבית שלהם, התחילו לפגר בתשלומים או אפילו ביצעו תרגילים של "קנה וברח" - הם קנו בקרבת מקום בית חדש במחיר נמוך יותר, ופשוט נטשו את הבית הישן עם המשכנתה שלו.

סקוואטרים, שבעבר היו נפוצים רק באזורים מפוקפקים, החלו להופיע בשכונות טובות. הפינויים נעשו מכוערים יותר. כאשר נציג שטח של נורדין צילם תמונות של נכס מעוקל בלונג ביץ', נעמד הבעלים, שטרם פונה, בפתח הדלת ושלשל את מכנסיו תוך שהוא מצביע על אזור חלציו וצועק: "צלם את זה, בן זונה". מאוחר יותר ניסה האיש להצית את הבניין, אך חברתו כיבתה את האש. וכשמנעולן הגיע להחליף את המנעולים, ישבו השניים על הרצפה עם רובה ציד שלוף ואיימו: "אנחנו מוכנים לפוצץ את הבחור הזה אם הוא ייכנס לבית".

"ה'רד נקס' הלבנים הם בעלי הבתים הכי גרועים: משוגעים, בלתי צפויים, עם מנטליות של אנחנו־לא־עוזבים ואנחנו־לא־ניכנע", אמר נורדין בביקור מאוחר יותר בבית, אחרי הפינוי. "הם אלה שמאיימים לירות בנו, או לתבוע אותנו, ושמשאירים מזון רקוב בכיור. אלה שלא מדברים אנגלית הם הכי טובים, כי לפעמים הם שוהים בלתי חוקיים והם לא רוצים עוד בעיות". נורדין הסיט ברגלו ערימת אשפה שהתגוללה על הרצפה. "יש כאן בובות, דובי פרווה ותחמושת - צריך להביא פסיכולוג לבית הזה", אמר. לאחר מכן נגע במושב תינוק ורוד ומילמל לעצמו: "הם גידלו כאן תינוק, בתוך כל זה. לא להאמין".

כשבני הזוג פונו, הם עברו להתגורר בקרוואן במגרש חניה סמוך. בסופו של דבר הם ימשיכו גם משם הלאה, ליעד לא ידוע. "בעבר, כשהיינו מעקלים נכס, לאנשים היתה איזושהי דירה לעבור אליה", מסכם נורדין בעצב. "עכשיו הם פשוט נעלמים".