$
ספורט ישראלי

המאמן הכי "אובר קווליפייד" במזרח התיכון

הוא עבד שלוש שנים בספרד, אימן בפלסטין והעלה קבוצות ישראליות במעלה הליגות החובבניות. אבל את איבראהים אבו רקיק, מאמן הפועל שפרעם לשעבר, לא תראו בליגת־העל. למה? לא בגלל שהוא בדואי אלא בגלל, שלפיו, "מי שמאמן בליגה הלאומית ובליגת־העל הוא הוא מי שקרוב לצלחת. מי שאין לו קומבינות, יכול לחלום על זה. מדינת ישראל, בסופו של דבר"

אורי לוי 08:3110.02.16

איבראהים אבו רקיק הוא אושיית כדורגל מוכרת בדרום. המאמן הבדואי עשה היסטוריה עם שגב שלום ועם אילת בליגות הנמוכות ואימן את הנוער של הפועל באר שבע, אך שמו אינו מצלצל מוכר באוזני המיינסטרים של הכדורגל הישראלי. לעומת זאת, כ־20 דקות נסיעה מבירת הנגב, מעבר לגדר, אבו רקיק הוא אגדה של ממש ואחד מאנשי המקצוע המוערכים ביותר בליגה הפלסטינית.

 

 

אבו רקיק. יש שיפור עצום, ויש עדיין דרך ארוכה. לפני עשר שנים היו משחקים במגרשי עפר, שמים גול והג'מאעה הולכת הביתה. עכשיו יש אצטדיונים, הנבחרת התקדמה, יש יותר כסף והליגה התקדמה. יש כאן סכומים מטורפים. פעם 10,000 שקל היו נחשבים למשכורת עתק. היום קבוצות יחשבו פעמיים אם לקחת שחקן שמבקש שכר כל כך נמוך, מחשש שהוא לא מקצועי" אבו רקיק. יש שיפור עצום, ויש עדיין דרך ארוכה. לפני עשר שנים היו משחקים במגרשי עפר, שמים גול והג'מאעה הולכת הביתה. עכשיו יש אצטדיונים, הנבחרת התקדמה, יש יותר כסף והליגה התקדמה. יש כאן סכומים מטורפים. פעם 10,000 שקל היו נחשבים למשכורת עתק. היום קבוצות יחשבו פעמיים אם לקחת שחקן שמבקש שכר כל כך נמוך, מחשש שהוא לא מקצועי" צילום: הרצל יוסף

 

בשנתיים האחרונות אימן את שבאב ד'אהרייה מדרום הר חברון, זכה עמה באליפות, העפיל לגביע ה־AFC למועדונים, וזכה בגביע יאסר ערפאת (המקביל לגביע הטוטו). לפני כחודש, באופן מפתיע, הוא חתם בהפועל שפרעם מליגה ב' צפון א', הליגה הרביעית בישראל, ואז, במהלך מפתיע לא פחות, חזר לאמן בפלסטין. בשיחה עמו הוא מספר על ההצלחה בחברון, על ההבדלים בין הכדורגל הישראלי לפלסטיני מזווית המאמן, ומדגיש למה לא נראה אותו בליגת־העל בקרוב.

 

הדעה הרווחת בקרב הרבה עיתונאים ואוהדי כדורגל בגדה היא שד'אהרייה של 2014/15 היא אחת הקבוצות הטובות והמרשימות בהיסטוריה של הליגה. תאר לי קצת את החוויה. איך זה הרגיש?

 

"היה כיף בלתי רגיל לשמח את האנשים שם. בד'הארייה יש שתי דתות: אסלאם וכדורגל. 10,000 צופים בכל משחק בית, שמוחאים כפיים גם בניצחון וגם בהפסד. אנשים שמבינים, חיים ונושמים כדורגל. היה מרגש".

 

מה אתה חושב על המאמצים של ג'בריל רג'וב לפיתוח הכדורגל הפלסטיני?

"יש שיפור עצום, ויש עדיין דרך ארוכה. לפני עשר שנים היו משחקים במגרשי עפר, שמים גול והג'מאעה הולכת הביתה. עכשיו יש אצטדיונים, הנבחרת התקדמה, יש יותר כסף והליגה התקדמה. יש כאן סכומים מטורפים. פעם 10,000 שקל היו נחשבים למשכורת עתק. היום קבוצות יחשבו פעמיים אם לקחת שחקן שמבקש שכר כל כך נמוך, מחשש שהוא לא מקצועי. הרבה שחקנים מוכשרים מאוד מליגת־העל ומהליגה הלאומית לשעבר משחקים שם, כי השכר נהדר וכי הם כוכבי־על בפלסטין."

 

ואם רג'וב מציע לך לאמן את הנבחרת (הפלסטינית), אתה הולך על זה?

"אין לי ספק שיום אחד אהיה שם. היו שיחות לגבי הנבחרת האולימפית. אני חושב שזה תפקיד חושב, וזו בהחלט מחשבה לעתיד. מה שהגורל רוצה זה מה שיהיה, והכי חשוב זה שנהיה מאושרים".

 

בד'אהרייה שיחקו הרבה שחקנים ערבים ישראלים. הם במעמד אחר מהשחקנים הפלסטינים המקומיים, ומקבלים יחס של כוכבי־על. מה היחס והמעמד שזוכה להם מאמן שעבד בישראל? העובדה שאתה בדואי ישראלי גררה יחס שונה כלפיך?

 

"לא הרגשתי לרגע שמשהו לא בסדר. אני מאוד אוהב להכיר אנשים, מכל מקום בעולם. ברגע שאתה מכבד אנשים, אנשים מכבדים אותך. הליגה הפלסטינית מכבדת אנשים ששמים את החותם על הליגה. כמובן שיש פער. השפה שלנו זה גם עברית, והישראליות זה כן חלק מאיתנו. לא יעזור כלום. היו מקרים שבאמצע משחק דיברתי עם שחקן בעברית, ולא מילה פה מילה שם. ממש מסביר ומדריך בעברית. אבל זה לא הוריד מהכבוד כלפיי שם, ולא גרם לאנשים לשנוא אותי, בכלל לא".

 

 

לוטם זינו במדי הפועל תל אביב. לוטם זינו, בן טיפוחיי מהפועל באר שבע. כשאימנתי אותו בארץ, זיהיתי את הכישרון שלו, והיה לי חיבור מצוין איתו ועם המשפחה. החלטתי שאני דוחף אותו קדימה, ולקחתי אותו לספרד שיתחנך על יסודות כדורגל אירופי" לוטם זינו במדי הפועל תל אביב. לוטם זינו, בן טיפוחיי מהפועל באר שבע. כשאימנתי אותו בארץ, זיהיתי את הכישרון שלו, והיה לי חיבור מצוין איתו ועם המשפחה. החלטתי שאני דוחף אותו קדימה, ולקחתי אותו לספרד שיתחנך על יסודות כדורגל אירופי" צילום: עוז מועלם

 

חזרה לחברון

 

באופן מפתיע, כשבועיים לאחר השיחה עם איבראהים, הוא שוב בדרכים. אבו רקיק חתם בשבאב דורא ממחוז חברון, קבוצה מהמקום האחרון בליגה הפלסטינית, וינסה להציל אותה מירידת ליגה. ההצעה הכספית הגבוהה, האתגר עם הגב לקיר והכבוד שלו הוא זוכה מעבר לגדר עשו את שלהם.

 

מה ההבדל בין הכדורגל הישראלי לפלסטיני כיום? ואיפה אתה מעדיף לעבוד?

"אין לי העדפה לעבוד במקום כזה או אחר. אני אשמח לעבוד בשני המקומות. בשבילי זה באמת אותו דבר. זו ארץ אחת, ואני אוהב את הארץ הזו. אני אוהב את האנשים שחיים בה באשר הם. לא אכפת לי בכלל מאיפה הם. אם יהיה פרויקט טוב, אני אשאר פה, ואם תהיה הזדמנות מעניינת שם, אני אהיה שם".

 

לא הרבה יודעים, אבל עבדת שלוש שנים בראסינג סנטנדר בספרד. מה לקחת משם?

"שם למדתי להיות מאמן. כשעליתי על המטוס החזקתי מעצמי דוקטור לכדורגל, אבל ברגע שהגעתי לשם, הבנתי כמה אני בור. למדתי איך מתייחסים למשחק, להתפתחות של שחקן, לפסיכולוגיה. לשבת על הדשא עם הלפטופ שעות כל יום ולכתוב. לראות מאמנים מעולים, ללמוד, לעבוד קשה, בסקרנות ובאהבה. המקום הזה עיצב אותי לגמרי, הפך אותי למאמן שאני היום".

 

מה היה תפקיד שלך במועדון?

"את השנה הראשונה שלי שם עשיתי בזכות ובגלל לוטם זינו, בן טיפוחיי מהפועל באר שבע. כשאימנתי אותו בארץ, זיהיתי את הכישרון שלו, והיה לי חיבור מצוין איתו ועם המשפחה. החלטתי שאני דוחף אותו קדימה, ולקחתי אותו לספרד שיתחנך על יסודות כדורגל אירופי. בשנה הראשונה ליוויתי אותו וסייעתי לו בכל מה שהיה צריך כדי שהקליטה שלו שם תהיה חלקה. בשנה השנייה נכנסתי לעזור למועדון במחלקות הנוער, כאחד מצוות עוזרי המאמן וגם על תקן סקאוט".

 

איזה אספקט של המשחק למדת שם?

"בספרד למדתי את אחת מאבני הפינה של מקצוע המאמן — לכבד. לכבד את הספורטאי שמולך ואת המשחק עצמו. כשאתה לוקח את עצמך ואת התפקיד שלך ברצינות, ומתייחס לבן אדם שמולך בצורה מכבדת, ולוקח אותו ברצינות, השמים הם הגבול בכדורגל. כדורגלנים הם בני אדם, והקטע המנטלי והתרבותי הוא חשוב כדי להטמיע אלמנטים מקצועיים".

 

יש לך סיפור אחד משם שאתה זוכר במיוחד?

"בלי להזכיר שמות, אבל כשהייתי שם, המועדון החליט להשקיע המון המון כסף כדי להביא ילד מאוד מאוד מוכשר. סכומים שהם מעל ומעבר לרמה של ראסינג, אבל ראו בו פוטנציאל אמיתי עבור המועדון. הוא הגיע, והיה מוצלח מאוד על המגרש, אבל מבית הספר לא הפסיקו להגיע תלונות עליו. חתכו אותו, על אף ההשקעה. בכדורגל יש חשיבות עצומה לאישיות של שחקן, ולבן אדם שהוא".

 

 

נבחרת ספרד. "שם למדתי להיות מאמן. כשעליתי על המטוס החזקתי מעצמי דוקטור לכדורגל, אבל ברגע שהגעתי לשם, הבנתי כמה אני בור. למדתי איך מתייחסים למשחק, להתפתחות של שחקן, לפסיכולוגיה. לשבת על הדשא עם הלפטופ שעות כל יום ולכתוב. לראות מאמנים מעולים, ללמוד, לעבוד קשה, בסקרנות ובאהבה. המקום הזה עיצב אותי לגמרי, הפך אותי למאמן שאני היום". נבחרת ספרד. "שם למדתי להיות מאמן. כשעליתי על המטוס החזקתי מעצמי דוקטור לכדורגל, אבל ברגע שהגעתי לשם, הבנתי כמה אני בור. למדתי איך מתייחסים למשחק, להתפתחות של שחקן, לפסיכולוגיה. לשבת על הדשא עם הלפטופ שעות כל יום ולכתוב. לראות מאמנים מעולים, ללמוד, לעבוד קשה, בסקרנות ובאהבה. המקום הזה עיצב אותי לגמרי, הפך אותי למאמן שאני היום". צילום: רויטרס

 

"לא סובל הגדרות"

 

חזרה לכדורגל הישראלי. עבדת בתל שבע במשוש־שגב שלום ובאילת, שאותה לקחת מתחתית ליגה ב' עד לצמרת ליגה א', אחרי כמעט 40 שנה שלא היתה שם. היית המאמן הערבי הבדואי הראשון שמעלה ליגה קבוצה יהודית. איך הרגשת?

"אני לא מתייחס לבדואי, אשכנזי, קטלוני, צ'רקסי. ממש לא אכפת לי. בן אדם זה בן אדם. זה שאני בדואי שעלה עם אילת, זה לא אומר כלום. היה לי כיף שם, היו שם אנשים נהדרים, ילדים נהדרים, ואף אחד לא דיבר איתי מעולם על זה שאני בדואי. שתדע לך, אני לא סובל פוליטיקה ולא סובל את כל ההגדרות האלו. אם אני מאמן, אני לא ישן טוב בלילה אם מפרים את המילה שלי בקבוצה מול השחקנים. אני זוכר את עצמי בתור ילד בהפועל באר שבע לפעמים חוזר עם דמעות בגלל שנתנו לכל מיני 'בנים של' לשחק אף על פי שאני עבדתי קשה. אני לא רוצה שאף ילד ירגיש את האכזבה הזו".

 

ומתי נראה אותך בליגת־העל?

"אגיד לך את האמת, אני לא חושב שתראו אותי בליגת העל. וגם לא בלאומית. לא רואה את זה קורה. פעם חלמתי שכן, היום הבנתי שאין סיכוי. מי שקרוב לצלחת, יגיע. מי שאין לו קומבינות, יכול לחלום על זה. זו מדינת ישראל, בסופו של דבר".

 

כמו בחיים, גם מציאויות הכדורגל של ישראל ופלסטין מתחככות זו בזו. דמויות כמו אבו רקיק הן הדוגמה הנכונה איך צריך להתייחס זה לזה, ול"אחר" באשר הוא, בכדורגל ובכלל. השיחה הזו עם אבו רקיק מבהירה לנו משהו חשוב. האנשים שחיים כאן במרחב שלנו, הם אלו שעושים ויעשו את ההבדל. הארץ הזו היא קודם כל של האנשים שחיים בה, וזה לא משנה מי הם. הסכסוך קיים, וממשלות ופוליטיקאים משני הצדדים יבחרו, יתסיסו ויתחלפו, אבל האנשים, והכדורגל, יישארו. וזה היופי במשחק, ובארץ הזו. בדיוק כמו מאמן כדורגל בדואי, שגדל בדרום, עבד בספרד, עשה היסטוריה עם מועדוני כדורגל יהודיים, זכה באליפות הליגה הפלסטינית, ואוהד את הפועל באר שבע.

 

הכותב הוא עורך ומנהל BabaGol , בלוג־מגזין על כדורגל מאסיה, אפריקה, המזרח התיכון, אמריקה הלטינית ועוד

בטל שלח
    לכל התגובות
    x