$
ספורט עולמי

זה זקן זה?

חגיגות יום ההולדת ה־40 של ראיין גיגס הן ההזדמנות לנסות ולהבין מהו המפתח לקריירה ארוכת שנים שממנה נהנים ספורטאים מבוגרים כגון פרנצ'סקו טוטי או מאיר טפירו

שי גרינברג 10:0319.01.14

הספורט המקצועני מקדש את רוח הנעורים. ספורטאים מקצוענים נדרשים לרוץ מהר יותר, לקפוץ גבוה יותר ולרוץ למרחקים ארוכים יותר. הפיזיות של רוב ענפי הספורט ברמת עלייה ברורה. מספר הספרינטים של השחקנים במגרש הכדורגל עלה ב־50% לפחות מאז 2002. מבחינה פיזיולוגית, ספורט — ובעיקר כדורגל — מתאים לשחקנים שנמצאים בשנות ה־20 המוקדמות שלהם. שחקנים שחוצים את גיל ה־30 כבר נחשבים לזקנים ובשלהי הקריירה שלהם.

 

 

 

והנה, בניגוד לתפיסה זו ישנם שחקנים שלועגים לגיל הכרונולוגי שלהם ומציגים יכולות משחק גבוהות גם בגיל 40. דוגמה מצוינת לכך היא ראיין גיגס, אשר בגיל 40 עדיין משחק במנצ'סטר יונייטד ברמה הגבוהה ביותר של הכדורגל התחרותי. חגיגות יום ההולדת שלו בנובמבר העלו את השאלה מהו סוד הנעורים שלו ושל שחקנים כמו חאבייר זאנטי, פרנצ'סקו טוטי, סטיב נאש (מהכדורסל) ואפילו מאיר טפירו הישראלי, שמצליחים לשמור על רמה תחרותית גבוהה לאורך שנים רבות.

 

כמעט ואין ספרות מקצועית העוסקת באופן ישיר בתופעת הספורטאים המבוגרים. ואולם, ההנחה המדעית היא שהצגת יכולת טובה בגיל מבוגר בהרבה מממוצע הגיל של המתחרים תלויה בשילוב של מספר רב של גורמים. הגורמים עצמם קשורים בעיקר לאופי הנפשי והפיזיולוגי של השחקן.

 

אז מהם הגורמים של "הסוד" של הראיין גיגסים של העולם?

 

 

. .

 

1. היעדר פציעות משמעותיות לאורך הקריירה

צריך מזל. רוב השחקנים שמשחקים בגיל מבוגר לא נפצעו באופן משמעותי במהלך הקריירה שלהם. הם לא חוו פציעה קשה בברך, לא שברו את הקרסול או נאלצו לעבור ניתוח גב. שחקנים צעירים מחלימים מפציעה, אבל בטווח הארוך, כל פציעה — במיוחד כזו שדורשת ניתוח ושחזור רצועות/גידים — פוגעת באופן משמעותי ביכולות הפיזיולוגיות של הפצוע, גם אם הוא חוזר לרמה גבוהה אחרי השיקום. למשל, שחקנים שחזרו לשחק אחרי קרע ברצועה הצולבת הקדמית בברך מראים יכולות פיזיות נמוכות יותר לאחר השיקום ונוטים לפרוש מוקדם יותר מחבריהם בני־המזל שלא נפצעו בצורה קשה. ראיין גיגס מעיד על עצמו שהיה בר־מזל, ולאורך הקריירה שלו לא עבר פציעות חמורות למעט פציעה בשריר האחורי, שהיתה יותר פציעה כרונית מאשר פגיעה אקוטית שהשביתה אותו לתקופה ארוכה.

 

2. ירידה מתונה ביכולת הגופנית

בדרך כלל, החל משנות ה־20 המוקדמות לחיי הספורטאי מתרחשת ירידה הדרגתית ביכולות הגופניות שלו. הירידה מתבטאת הן ביכולת של הספורטאי לבצע פעולות דינמיות מהירות כגון יציאה מהמקום, ניתור, ריצה מהירה למרחק קצר, והן בכושר האירובי. עם השנים קשה יותר לספורטאי לבצע פעולות פיזיות ברציפות ולאורך זמן, ותקופת התאוששות ממשחק מתארכת. בשנים האחרונות נערכו כמה מחקרים על ספורטאים מבוגרים (ספורטאים חובבנים בגילי 35–90). זמני תוצאות הריצות ל־100 מטר הראו שישנם ספורטאים שחוו ירידה של 2% במהירות בגילי 30–45 והיו כאלו שהראו ירידה של 10%. היו גם כאלו שאפילו התרחשה אצלם עלייה של 5%. המסקנה העיקרית היא שירידה ביכולות הגופניות אינה עניין אחיד, וכל אחד מושפע אחרת מהתבגרות הגוף.

 

 

גיגס. לא נפצע בצורה קשה גיגס. לא נפצע בצורה קשה צילום: אי פי איי

 

3. מוסר עבודה גבוה ואורח חיים בריא

אימונים אינטנסיביים ונכונים לאורך כל הקריירה מאפשרים לשחקן להאריך את הקריירה, אבל גם גיוון אימונים הכרחי להמשך קיום קריירה ברמה הגבוהה ביותר. מחקרים מראים ששמירה על שגרת אימונים שמונעים פציעות, מונעת פציעות קשות במיוחד כשהגוף מזדקן. על פי הבדיקות, ספורטאים שהתחילו לעשות אימונים מונעי פציעות בגיל צעיר, נפצעו פחות בבגרותם מאשר ספורטאים שהחלו בשגרת אימונים אלה בגיל מאוחר. ראיין גיגס טען שהסוד שלו למניעת פציעות זה תרגול יוגה לאורך הקריירה. ככל הנראה, העובדה שהתחיל להתאמן ביוגה בגיל צעיר יחסית, עזרה לו למנוע פציעות — כך גם אימוני פילאטיס. סביר להניח שאם היה מתחיל לעשות יוגה בגיל מאוחר יותר, הוא היה סובל מיותר פציעות בגילו המבוגר. עניין חשוב ביותר למניעות פציעות זה שמירה על משקל. גיגס שמר תמיד על משקל גוף אופטימלי, גם בפגרות הוא לא עלה במשקל. הוא טוען שתמיד, מגיל צעיר, שמר על תזונה נכונה וקלה. הוא עשה יוגה באופן עצמאי, וחיפש תמיד איך להמשיך להתחזק בצורה אינדיבדואלית.

 

4. הסתגלות לשינויים

בניגוד ליכולת הפיזיולוגית, הכישורים המוטוריים (יכולות קואורדינטיביות, שמשפיעות על הדיוק ועל הטכניקה) אינם נפגעים עם הגיל. במעקב אחרי שחקני גולף מבוגרים, שהשתתפו בתחרויות בסבב העולמי, התברר שבקבוצת השחקנים שהצליחו לשמור על דירוגם העולמי, התרחשה ירידה משמעותית במהירות ובעוצמת החבטה, אך הם פיצו על כך עם חבטות הרבה יותר מדויקות ואסטרטגיית משחק הרבה יותר מחושבת. זאת אומרת שהשחקנים שבמהלך השנים ממשיכים לפתח את היכולות המוטוריות שלהם, היכולות התחרותיות שלהם יהיו פחות תלויות בפיזיות. כלומר, אפשר לחפות על ירידה במהירות ובכוח אם מפתחים יכולות שאינן תלויות גיל. מייקל ג'ורדן, למשל, עשה זאת בצורה המרשימה ביותר. בתחילת הקריירה שלו ג'ורדן היה מפורסם בעיקר בזכות הריחופים שלו, אך במהלך השנים שינה את צורת משחקו והתבסס יותר על קליעות ממרחק מאשר חדירות לסל.

 

 

מאיר טפירו. לפעמיים החסרון הפזיולוגי הוא יתרון מנטאלי מאיר טפירו. לפעמיים החסרון הפזיולוגי הוא יתרון מנטאלי צילום: אורן אהרוני

 

5. להפוך חיסרון ליתרון

הגיל המתקדם הוא חיסרון פיזיולוגי עבור רוב הספורטאים, אבל הוא מביא איתו גם הרבה יתרונות: ניסיון, מנהיגות ויכולת קבלת החלטות. הספורטאי המבוגר עומד טוב יותר במצבי לחץ מחבריו הצעירים למקצוע. הוא יכול לקבל החלטה נכונה יותר, והוא מכיר את עצמו טוב יותר. מבדיקה מספרית עולה כי קבוצות עם גיל ממוצע גבוה יותר מאבדות פחות כדורים ורושמות יותר אסיסטים מאשר קבוצות צעירות מהן. כך ששחקנים שלומדים ומתקנים שגיאות במהלך הקריירה, יכולים לנצל את הניסיון שלהם לשיפור יכולות המשחק שלהם ולהעניק לעצמם יתרון על שחקנים צעירים יותר. גיגס עשה את זה יפה מאוד לאורך הקריירה שלו.

 

הכותב הוא פיזיולוג ופיזיותרפיסט במכון פיזיולייף בהרצליה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x