המספרת של ברק יצחקי היא הבעיה של הכדורגל הישראלי?

השער של ברק יצחקי אמש היה אדיר. אין ספק. בשביל ששער כזה יובקע צריך אתלטיות מרשימה, תזמון טוב וכישורים טכניים רבים. התגובות המתלהבות ברשתות החברתיות ובאתרים השונים לא איחרו לבוא. כולם שיבחו את המבצע הנדיר במחוזותינו. 

יצחקי. "עולה לתת שואו" צילום: באדיבות האתר הרשמי של מכבי תל אביב

אבל אני חייב להרוס את המסיבה. בישראל, השאיפה של כל שחקן ישראלי היא להבקיע שער במספרת, לא מעניין אותם שום דבר חוץ מזה. בכלל, כל ילד בישראל רוצה להיות חלוץ ולהבקיע כמה שיותר שערים וגדל על זה שמספרת זו פסגת הקריירה, איך יצחקי אמר "בשביל רגעים כאלה מגיעים למגרשים, לתת שואו".

האמת, לדעתי זו הרעה החולה של הכדורגל הישראלי. בתרבות הכדורגל בישראל רוצים רק את השואו. מי שכובש הוא הכוכב. נראה שרק היכולת האישית של שחקן בודד מעניינת את הצופים ואולי אפילו את המאמנים - שמרגישים את הצורך לאמן רק הגנה ולא התקפה. נראה שאין אין ראייה רחבה יותר של הקבוצה. הרבה פעמים משחק כדורגל בישראל מרגיש כמו 22 ברק יצחקים נגד 22 ערן זהבים, בכל תפקיד על המגרש יש ילד קטן במסווה שרק מחכה להזדמנות שלו להבקיע את המספרת הבאה.

תרבות כדורגל שמה שמעניין אותה זה ההברקה האישית, החלק הקדמי של הקבוצה, הרצון לתת את המספרת בשביל "השואו" - היא תרבות שלעולם לא תצליח להתמודד עם שאר הקבוצות או הנבחרות באירופה.

לדעתי זאת גם הסיבה שהליגיונרים שלנו בחו"ל כמעט תמיד נכשלים, הם מגיעים לקבוצות באירופה שמשחקות מסודר, עם טקטיקה, כל שחקן יודע את מקומו ותפקידו במגרש - וגם יודע איך לעבוד בצורה קבוצתית בהתקפה. והליגיונרים שלנו? נראה שהם רק רוצים לתת שואו, לתת עוד דריבל מטופש, להביא גול לחיבורים ולרוץ לספר לחבר'ה. והשיא? כמובן - לתת את המספרת המושלמת.

למגרש לא מגיעים כדי לתת שואו, השואו הוא חלק מהעניין אבל הוא רק בונוס אבל למגרש מגיעים כדי לעבוד.