מילאן באדום אפור
פעם מילאן היתה המועדון הכי נוצץ בכתר של סיליביו ברלוסקוני. היום, רק שחקן שעזב יכול לעורר סוג של התרגשות בקרב אוהדיה
הטיפוס הבלתי נגמר במעלה הספירלה של סן-סירו מחזיר אותי לזיכרון ילדות חזק, ולימים גם היסטורי: מילאן מארחת את נאפולי באפריל 1986, ומפסידה לה 2-1. את שער הניצחון כובש אחד, דייגו מראדונה. אני פורץ בבכי, אבא שלי והקהל מסביב מחייכים, מנחמים ומחבקים אותי. מאז נאפולי לא ניצחה בסן סירו.
סן-סירו, ספטמבר 2012, מילאן מארחת את קליארי, משחק ליגה. כמעט שום דבר היום לא מזכיר את המשחק ההוא, או אפילו משחקי הליגה מהשנים האחרונות.
את מקומם של המוני אוהדים שמטפסים בצוותא, שואגים בקולי קולות, תפסו בעיקר תיירים מזדמנים כמוני; ההתרגשות והדריכות הוחלפו באדישות ובאכזבה; היציעים המלאים עד אפס מקום והאווירה המשלהבת התחלפו באצטדיון כמעט ריק, נטול קסם; על הדשא מתנהלת לה חבורה שנראית יותר כמו אסופה מקרית של עוברי אורח, ולא מזכירה כמעט בכלום את הקבוצות הגדולות שהעמידה מילאן עם השנים.
הדעיכה המסחררת של מילאן החל בקיץ עם השחרור המאסיבי של הכוכבים הוותיקים (אלסנדרו נסטה, ג'נארו גאטוסו, מרקו ואן בומל, קלארנס סיידורף, פיליפו אינזגי), כדי לקצץ בהוצאות השכר הגבוהות, שהקשו לקבוצה לעמוד בתנאי הפייר פליי הפיננסי. השכר הגבוה ששולם במילאן לשחקנים (מילאן הוציאה יותר מ-85% מסך ההכנסות שלה על משכורות לשחקנים) יחד עם הקשיים הכלכליים/פוליטיים/פליליים של הבעלים, סילביו ברלוסקוני, הביאו גם לשחרורם של שני השחקנים הטובים ביותר של הקבוצה תיאגו סילבה וזלאטן איברהימוביץ' לפריז סן ז'רמן.
אולי השחרור המשמעותי מכולם התבצע שנה לפני. אנדראה פירלו. החשיבה מאחורי שחרורו של פירלו היתה כי הוא מעבר לשיאו; פירלו השיב בכך שהוביל את יובנטוס לעונה ללא הפסד ונתן הופעה נהדרת ביורו 2012. במקומם הובאו צעירים ללא ניסיון, ללא זיקה לקבוצה, שעדיין לא הותירו חותם בקבוצה (למעט סטפן אל-שארעווי). הקבוצה שהעמידה מילאן השנה היא קבוצה בינונית, לא מלהיבה, ללא סמלים, מרבה לטעות ולאבד כדורים, ומתקשה לכבוש ולנצח. הקהל מגיב בהתאם - מכירות המנויים בשפל, היציעים עומדים ריקים למחצה, והקהל אדיש ומיואש.
ואז ברגע אחד התעורר הסן-סירו התעורר לחיים. והאנרגיות וההתלהבות של פעם חזרו אליי תוך שנייה. שבוע לפני הדרבי נגד אינטר, התמלא האצטדיון בשירה אדירה, חזקה מהלב - Cassano uomo di merda (קסאנו חרא). כלומר, לא גול או פעולה יוצאת דופן , אלא אנטוניו קסאנו, שחקן שחצה את הכביש ליריבה השנואה, הוא זה שהצליח לשלהב את סן סירו - ולו לרגע קט אחד.
למרות התמורות בעידן המודרני (או שמא הניאו-מודרני), בו נראה שהכדורגלן המקצועני זנח עקרונות וערכים כמו נאמנות, הקרבה ומחויבות (לקבוצה ולאוהדים) והכדורגל הופך מספורט יצרי ורגשי לעסק ולאינטרס - עבור האוהדים שום דבר לא באמת השתנה.
האהדה לקבוצה עדיין מתבססת על רומנטיזציה והאדרה של אותם ערכים שנדמה שאבדו בכדורגל עצמו, וגם (ולפעמים אף יותר) על שנאה של הקבוצה היריבה.
יש משהו קסום והירואי בכך שאוהדי הכדורגל מתרגשים משחקן שעולה לשחק עם ראש מדמם וחבוש, מריעים לשחקן שמשקיע את הנשמה במגרש, מעודדים שחקן שמתעצבן כשהקבוצה מפסידה, וכמובן מתלכדים נגד שחקן שעושה את הבלתי-נתפס ועובר לשחק בשורות היריבה השנואה. ונראה שהאמיתה הזו נכונה בכל העולם.
הכותב הוא איש הייטק, שהתגורר מספר שנים באיטליה