האם האוהדים הופכים קבוצות לטובות יותר על המגרש?
מחקרים מראים שקבוצות בבעלות אוהדים מעלות את מספר הצופים במגרש, מורידות את האלימות ואף מכניסות יותר כסף מחסויות, אבל האם הן גם יותר מוצלחות מבחינה ספורטיבית? על זה הסטטיסטיקה תענה
ביולי השנה פורסם מחקר של הפרלמנט הבריטי על בעלות ושליטה בכדורגל הבריטי, מתוך מטרה לראות כיצד ניתן לקדם בעלות אוהדים על קבוצות כדורגל. בשנים האחרונות קבוצות בבעלות אוהדים צצו כפטריות לאחר הגשם באנגליה (אילו רק היה הגשם אי פעם נפסק שם), בדרך כלל תחת המבנה המשפטי של עמותות אוהדים (Supporters' Trust).
במחקר נמצאו חמישה יתרונות עיקריים של קבוצות שנמצאות בבעלות מלאה או חלקית של אוהדים:
- התרומה לקהילה.
- הקבוצה מתקיימת על פי מודל כלכלי בר־קיימא לטווח הארוך
- עלייה במספר הצופים וברוח ההתנדבותית של האוהדים.
- היכולת למשוך יותר כסף למועדון מחסויות.
- קרנות האוהדים הן מפלט האחרון למועדונים שכשלו פיננסית ומקצועית.
המחקר המקיף נגע באספקטים רבים של ניהול ובעלות, אבל הותיר שאלה אחת בלתי פתורה. שאלה זו נוגעת אמנם ליכולות הניהול, אבל באה לידי ביטוי על המגרש: האם הקבוצות האלה משחקות ברמה גבוהה יותר מהיריבות? במדגם שבדקנו, בחרנו את הליגות באנגליה ובספרד, כי שם יש מסה מספיקה של קבוצות בבעלות אוהדים; את הליגה הגרמנית, כי היא מציגה מקרה של כל הקבוצות בבעלות אוהדים; ואת הליגה האוסטרית, כדי לבחון מקרה קיצון באירופה שבו יש רק קבוצה אחת בבעלות אוהדים. בנוסף, נבחנה ליגת הפוטבול בארצות הברית, הליגה העשירה והתחרותית ביותר בעולם. למען הסר ספק, יש עוד קבוצות רבות בבעלות אוהדים, וייתכן שהרחבת המדגם תשנה מהותית את תוצאותיו.
מתכון מוצלח להצלחה
עניין של גודל מדגם
באנגליה משחקות כיום יותר מ־20 קבוצות בבעלות אוהדים. התוצאות שלהן בשנתיים האחרונות מעידות שהן הצליחו, כמקשה, מעל לקבוצה הממוצעת. כשניצחון מקנה שלוש נקודות, שוויון נקודה אחת והפסד לא מקנה כלל נקודות, נהוג לחשוב שקבוצה ממוצעת תייצר 1.33 נקודות למשחק - היא תנצח, תוציא תיקו ותפסיד בכמויות דומות. זה נכון, אבל לא מדויק. התמריץ לנצח - שלוש נקודות - גדול מספיק כדי להטות את הממוצע, וקבוצות אנגליות מייצרות בממוצע קצת פחות מ־1.4 נקודות למשחק.
בעונה שעברה, עונת 2010-11, העמידו 21 הקבוצות שבבעלות האוהדים ממוצע של 1.65 נקודות למשחק - טוב בהרבה מהממוצע. השנה הסיפור קצת אחר, והן מעמידות ממוצע של 1.46 נקודות למשחק - עדיין מעל הממוצע, אך לא בהרבה. האם זהו טרנד? כפי שעמותות אוהדים בריטיות רבות מגלות בימים אלה, יש פער גדול בין החזון לבין המציאות הקשה של מרתפי שיטת הליגה האנגלית. גם הקבוצות המצליחות ביותר, כגון ווימבלדון, עדיין משחקות בליגה הרביעית באנגליה. כך או כך, מוקדם עדיין להסיק מסקנות. גודל המדגם – 21 קבוצות שמשחקות כ־40 משחקים בעונה – הוא סביר להסקת מסקנות, אבל אורך הניסוי הנבדק, כשנתיים, עודנו קצר מדי. באנגליה, רק בעוד שנתיים נוכל לדבר על מסקנות תקפות יותר.
עניין של ייחוד
אין ספק שבספרד הקבוצות בבעלות האוהדים - ברצלונה, ריאל מדריד, אוססונה ואתלטיק בילבאו - עשו הרבה מעל הממוצע בעשור האחרון, הודות לשליטה המוחלטת והגוברת של ברצלונה וריאל מדריד בקופת הליגה וכתוצאה מכך גם בליגה כולה. כאשר שתיהן מסיימות תמיד במקומות 1 ו־2, ואתלטיק בילבאו במרכז הטבלה, אפילו הנחיתות המסורתית של אוססונה לא מטה מספיק את התוצאות כלפי מטה. יותר מכל, שליטתן של קבוצות האוהדים בספרד היא תזכורת נוספת על פשיטת הרגל המקצועית של "לה ליגה" בעשור האחרון.
באוסטריה, ראפיד וינה שבבעלות אוהדיה היא הקבוצה המצליחה ביותר בתולדות הליגה. אפילו בחמש השנים האחרונות, שבהן זכתה באליפות "רק" פעם אחת (השנה היא שוב מובילה את הטבלה), היא מתפקדת הרבה מעל הממוצע האוסטרי, שעמד על 1.36 נקודת למשחק בפרק הזמן האמור. ראפיד העמידה בתקופה זו ממוצע של 1.8 נקודות למשחק. אימפריה.
אמריקה ירוקה
מעבר לאוקיינס האטלנטי, בחמש השנים האחרונות גרין ביי פאקרס מנצחת בממוצע 10.4 משחקים בעונה - הרבה מעל לממוצע הליגה של קצת פחות משמונה משחקים (בגלל המקרים הנדירים של שוויון שמתרחשים פעם בעונה). מכיוון שעונת פוטבול היא רק 16 משחקים, חמש השנים האחרונות הן כמו עונה וחצי של כדורגל.
אז נלך אחורה: מ־1970 ניצחו הפאקרס ב־51% ממשחקיהם, בעוד שהליגה כולה העמידה ממוצע של קצת פחות מ־50% (שוב, בגלל השוויון). לכאורה, רק קצת מעל הממוצע, אבל בפועל, תחרותיות הליגה הופכת את הממוצע של גרין ביי ל־11 בטיבו מתוך 32 קבוצות הליגה. לשם השוואה, הקבוצה הטובה ביותר מאז 1970, פיטסבורג סטילרס, ניצחה רק ב־61% ממשחקיה. בליגה התחרותית בעולם עם בעלים עשירים מנפט, תקשורת, פיננסים ונדל"ן, הקבוצה שבבעלות האוהדים, רובם מעמד הפועלים מאזור וויסקונסין, ניצחה יותר מהממוצע של הליגה.
המסקנה עד כאן היא שקבוצות בבעלות אוהדים מצליחות יותר מהקבוצה הממוצעת בליגה. אבל מקרה נוסף נותן פרספקטיבה אחרת.
מה קורה כשכולן בבעלות האוהדים?
הליגה הגרמנית ככלל מהווה סיפור הצלחה אדיר הודות לשנאת הסיכונים שמנהיגה ההתאחדות הגרמנית, והובילה לשוויון תחרותי ויציבות כלכלית. המודל הגרמני בנוי על ראייה לטווח ארוך, ועל קשר ישיר עם האוהד. לא בקלישאות, אלא בחקיקה: האוהדים שולטים ב־50%+1 ממניות הקבוצות, מחירי הכרטיסים נמוכים, ועל קבוצות הליגה לפתח כישרונות מקומיים. פיתוח שחקנים מקומיים הוא לא רק אהוב מאוד על האוהדים, אלא גם נכס אמיתי.
ניתן למכור את הנכס הזה לשאר הפרייאריות ביבשת, וגם לצמצם בעזרתו את הסיכון של כניסה לשוק ההעברות החולני וההפכפך של הכדורגל האירופי. לפי כריסטיאן סייפרט, מנכ"ל התאחדות הכדורגל הגרמנית, הכישרון הצעיר והזול גם עוזר לשמור על תקציבים שפויים יחסית - שכר הכדורגלנים עומד על כ־50% מהכנסות הליגה לעומת ממוצע אירופי של כ־60% עד 70%. ובכל זאת, דווקא באי של הסוציאליזם האידיאלי משחקות שתי קבוצות בבעלות פרטית: וולפסבורג שבבעלות יצרנית המכוניות פולקסווגן, ובאייר לברקוזן שבבעלות יצרנית התרופות באייר. וכמקשה, בעשור האחרון השתיים תפקדו מעל הממוצע, עם 1.46 נקודות למשחק (ואליפות אחת) בעוד שהליגה כולה העמידה ממוצע של 1.37 נקודות למשחק.
המקרה הגרמני מעלה שאלה אחרת, שיש לקוות שהפרלמנט הבריטי יתייחס אליו בנייר הבא והארוך שלו. אולי ברצלונה - לפני הכסף הגדול והאקדמיה הנוצצת - מצליחה בראש ובראשונה כי היא קבוצה שמייצגת קהילה בדלנית? האם יש משהו בתחושת גאווה של קהילה או קבוצה כאשר היא מייצגת מודל ניהול ייחודי ביחס למתחרות? האם ייתכן אפוא שהייחוד של קבוצה משאר הליגה הוא שעוזר לה לתפקד מעל הממוצע? הסטטיסטיקות מלמדות אותנו שלהיות קבוצה בבעלות אוהדים נותן יתרון כלשהו על המגרש.
