תמיד יש לאן לרדת
מנהלי קרנות הפנסיה כבר יודעים שגם עם דמי ניהול כל כך נמוכים הם חוזרים הביתה עם רווח. רווח סביר
07:03
11.06.12
לפני שנה חיפשתי קרן פנסיה עבור אשתי. התקשרתי לשש קרנות, גדולות וקטנות, ובכולן הציעו לי את אותם התנאים - דמי הניהול בגובה 6% מההפרשות השוטפות ו־0.5% מהצבירה. כלומר, דמי הניהול המרביים שמשרד האוצר מרשה לגבות. כאשר רמזתי בהזדמנות אחרת באוזני בכיר באחת מחברות הביטוח על אפשרות של קרטל בפנסיה, הוא היסה אותי בביטול. "אני לא מתאם מחירים", הוא אמר. זה נכון, משרד האוצר עשה זאת בשבילם.
המציאות היא שדמי הניהול שמשלמים שכירים או עצמאים, שאינם מאוגדים או שהמעסיק שלהם קטן או עצלן, הם בדיחה עצובה מאוד. על חשבון הציבור. "דמי הניהול משקפים עלויות אמיתיות", ענה לי אז אותו איש ביטוח בכעס, "יש לנו הוצאות תפעוליות כבדות, שירות לקוחות, הוצאות שיווק ולא בושה להגיד שאנחנו גם צריכים להרוויח". השאלה היא עד כמה סביר הוא הרווח שנחשב לסביר מבחינתו.
המכרז של עובדי המדינה הוא עוד ראיה לכך שתמיד יש לאן לרדת, כאשר יש איזון בין כוח העובדים לכוח הקרנות. מנהלי הקרנות, האנשים שיודעים את המספרים האמיתיים של ניהול הכסף שהם אמונים עליו, יודעים שגם עם דמי ניהול כה נמוכים הם משיגים רווח. רווח סביר.
דרך אגב, בסוף גיליתי שאשתי יכולה להיות מוכרת באופן חוקי כחברת סגל זוטר באוניברסיטה, אף שהיא לא בדיוק כזו. מיד דמי הניהול ירדו ל־2% מהשוטף ו־0.25% מהצבירה.
