אג'יו - אדום עולה: נקודת מבט אחרת על הכלכלה היפנית

כַּלְכָּלַת יַפָּן

מֻשְׁמֶצֶת כְּבָר שָׁנִים

אַךְ לֹא בְּצֶדק *

במשך 20 שנה שימשה יפן כסיפור האימים של העיתונות הכלכלית, אזהרה זועקת על מה שיקרה למדינות שלא ינהלו נכון את כלכלתן. מאז המשבר הפיננסי של 2008, ולאורך שנות ההתאוששות, נשמעת בארצות הברית שוב ושוב האזהרה - "אנחנו עלולים להפוך ליפן" - מדינה בסטגנציה תמידית, שכלכלתה אינה צומחת, מדוכאת ומדשדשת במקום, עם שוק מניות שמבריח משקיעים. גם מול סין, שהעתיקה רבות ממודל הצמיחה היפני, מנופפים באזהרה שהצמיחה המהירה עלולה להפוך לדריכה במקום ודעיכה, ושהיא בדרכה להפוך ליפן - וזה לא נאמר כמחמאה.

אבל לאט לאט, בחודשים האחרונים, החל לקום לו קול אחר, שמבקש לסדוק את התפיסה הזו ולערער על הקונספציה המקובלת לגבי הכישלון היפני, קול שגרר ויכוח בעולם הכלכלי - הייתכן שהכלכלה היפנית דווקא לא מדשדשת כפי שהנחנו? ואולי פשוט כל הזמן הזה הסתכלנו לכיוון הלא נכון?

את הוויכוח הצית אמון פינגלטון, כתב "הפורבס" ולשעבר כתב "הפייננשל טיימס" בטוקיו, שחזה את פקיעת בועת הנכסים היפנית בתחילת שנות התשעים. במאמר ב"ניו יורק טיימס", שפורסם בינואר השנה תחת הכותרת "מיתוס הכישלון היפני", ניסה פינגלטון להפריך את רוב הכשלים שמייחסים ליפן. "בכמה מהמדדים החשובים ביותר, יפן הצליחה יותר מארה"ב בשני העשורים האחרונים", כתב פינגלטון - ועורר את חמתם של כלכלנים ופרשנים שהתנגדו בחריפות למדדים שהציע. אחרים, כמו פול קרוגמן שכתב מאמר תגובה ב"ניו יורק טיימס", הסכימו חלקית שתיאור יפן כמדינה כושלת ושוקעת מוגזם ביותר, אך חלקו גם הם על התיאור המהלל של פינגלטון את כלכלתה.

"רבים טוענים שהמצב אולי אינו גרוע כל כך ביפן כיום, אבל הם צופים שמתקרב משבר נוראי. מנגד - הם אומרים את זה כבר 20 שנה", אומר פינגלטון בשיחת טלפון עם "כלכליסט" מביתו בטוקיו. "לפני 15 שנה אמרו שהבנקים יתמוטטו בגלל שהפסידו כסף בהלוואות נדל"ן, אבל לא היה אפילו בנק אחד שפשט רגל, או שפשוט סגר את הדלתות בפני החוסכים".

מלקחי המשבר תמ"ג לא מודד חוסן כלכלי של מדינה מעבר לתמ"ג המהפכה המחשבתית שמוביל הכלכלן ג'וזף שטיגליץ רחל בית אריה לכתבה המלאה 

לטענתו, חוזי השחורות פשוט אינם מבינים כמה דברים בסיסיים הקשורים בכלכלת יפן, שמתנהלת בשונה מכלכלות המערב. "הם הסתכלו בעיקר על מחירי המניות, אבל הכלכלה בכללותה מעולם לא היתה תלויה בביצועים של שוק המניות. אפילו בשנות השישים והשבעים, כשכלכלת יפן צמחה בממדים ובמהירות שהיו אז חסרי תקדים בהיסטוריה העולמית, מחירי המניות היו נמוכים.

"הבורסה ביפן מתנהלת קצת כמו קזינו גדול. היא לא ממש קשורה למה שקורה בכלכלה האמיתית". מדגיש פינגלטון. "ביפן החברות באופן רשמי הן פרטיות אבל אפשר לומר שהן כמעט חברות בבעלות הממשלה. משרד האוצר שולט במערכת הבנקאית, וזו שולטת בחברות. לכן, שוק המניות אינו קובע את מה שקורה בכלכלה. הנתונים הכלכליים - בעיקר אלה שרלבנטיים עבור המערב - קשורים לסחר ולא לשוק המניות, וכמעט לאורך כל 20 השנה האחרונות כל מדדי הסחר היו חזקים מאוד. אבל התקשורת הכלכלית מתעקשת להמשיך ולכתוב על הבורסה היפנית, ולא על הסחר שלה".

אך גם אם התיאוריה של פינגלטון לגבי שוק המניות נכונה, עדיין קשה להתעלם מהצמיחה המאוד נמוכה עד אפסית במדינה, שנמשכת כבר שני עשורים. השוואת הנתונים מאז 1989 מעלה שהצמיחה השנתית הממוצעת בארה"ב עמדה בתקופה הזו על 1.4% בלבד, ואילו ביפן היתה הצמיחה נמוכה אף יותר - 1% בלבד. גם לגבי טענה זו מחזיק פינגלטון בדעה שונה, והוא טוען כי בהתחשב בכמה תרגילים חשבונאיים, ייתכן שהצמיחה ביפן זהה, ואולי אף חדה יותר מזו של ארה"ב. “זה קורה בעיקר כי יפן משתמשת במדידות הרבה יותר שמרניות מאשר ארה"ב כדי לחשב את התמ"ג. במקרה של חישוב הצמיחה - ההנחות החשבונאיות המוקדמות, הנתונים שמובאים או לא מובאים בחשבון - כל אלה חשובים מאוד”.

"כולם מרוויחים מהמיתוס"

באופן מפתיע, פינגלטון טוען כי לכולם כמעט, כולל לממשלת יפן, יש אינטרס בהצגת הכלכלה כמדשדשת. "אין כמעט מישהו בטוקיו שלא מרוויח מהסיפור של יפן העצובה והנואשת", כתב ב"ניו יורק טיימס". "נציגי מכירות של חברות זרות משתמשים בסיפורי הכלכלה המתקשה כשהם מחמיצים יעדי מכירות, עבור קרנות יפניות זה סיפור שמסייע להן לנפנף אוניברסיטאות אמריקאיות וארגונים אחרים שמבקשים מימון, וכך עושה גם משרד החוץ היפני כשהוא מתבקש להגדיל את סיוע החוץ.

"אפילו בנקי ההשקעות האמריקאיים מרוויחים מהראייה של יפן כחלשה, ראייה שעודדה את מגמת הקארי־טרייד בין (ניצול מדיניות הריבית הנמוכה ביפן לטובת השקעה בנכסים במדינה אחרת שבה הריבית גבוה יותר), שלא לדבר על כלכלנים ניאו־ליברלים שמשתמשים ביפן כדי להדגיש את הסכנות של מערכת רווחה רחבה ומעורבות גבוהה של המדינה בכלכלה".

ומעל הכל ניצבת לה הממשלה היפנית עצמה, שמצאה כי מיתוס החולשה הכלכלית שלה יעיל מאוד להורדת הלחץ מהכיוון האמריקאי: עד שנות התשעים עמדה יפן תחת לחץ כבד לייסף את הין ולהפחית את ההגבלות שהטילה על יבוא, כדי להגן על חברות מקומיות. נשמעו טענות על הצפת השווקים בסחורה יפנית זולה שלא מאפשרת ליצרנים אמריקאים להתחרות באופן הוגן, בדומה לטענות שנשמעות כיום כלפי סין. "עם מיתוס הנפילה, מנהלי המשא ומתן הכלכלי מהצד האמריקאי פחות או יותר הפסיקו לדרוש את פתיחת השווקים היפניים", אומר פינגלטון.

כאמור, חלק מהמבקרים מסכימים חלקית עם התיאוריה. כך לדוגמה, פול קרוגמן, שאמנם חלק על פינגלטון בנקודות רבות וטוען שהתיאור שלו את כלכלת יפן ורוד מדי, הסכים שהתיאור של יפן ככלכלה כושלת מוגזם מאוד, והעיר גם שהצמיחה האטית של יפן נובעת בעיקר מכך שבמדינת האיים, בגלל רמות ילודה נמוכות, התרחשה ירידה במספר האנשים בגיל העבודה - הקבוצה שמשתתפת ביצירת התמ"ג - מ־86 מיליון בתחילת שנות התשעים ל־83 מיליון ב־2007, בזמן שבארה"ב האוכלוסייה בגיל העבודה גדלה באותה תקופה באופן משמעותי. קרוגמן, בניגוד לפינגלטון, טוען שליפן אכן היה "עשור אבוד" בשנות התשעים, אך מוסיף שבעשור האחרון נרשמה התאוששות מרשימה, בהתבסס על נתוני התמ"ג לנפש, התאוששות שעברה במידה רבה מתחת לרדאר של התקשורת הכלכלית.

למרות דעתו של קרוגמן, רבים מצטטים דווקא את נתון הדמוגרפיה השלילית של יפן כעדות לכך שהמדינה מדשדשת, מזדקנת ומאבדת את החיוניות שאפיינה אותה מאז שנות החמישים. אך פינגלטון סבור שמדובר בדעה קדומה מערבית. "בעלי טורים ופרשנים כלכליים דיברו על הדמוגרפיה היפנית ככישלון של מדיניות הממשלה, ופשוט לא הבינו שהיפנים, כאינדיבידואלים וכקולקטיב, בחרו בדרך של צמצום דמוגרפי. היו להם סיבות טובות לעשות זאת מאחר שהם עדיין זוכרים תקופות של רעב והם הבינו שמשפחות קטנות הן האופציה הטובה ביותר למדינה צפופה בעלת שטח מצומצם כמו יפן - האידיאל של משפחה קטנה הוטמע בתרבות ועדיין נמצא שם", הוא מסביר.

במדדים רבים אחרים, יפן מובילה כיום את העולם, וכך היה לכל אורך "שני העשורים האבודים" בשנות התשעים וה־2000: התמ"ג לנפש בה נמוך רק במעט מזה של ארה"ב, אך תוחלת החיים היא הגבוהה בעולם: 82.6 שנים בממוצע, גבוהה מהממוצע בארה"ב ביותר מארבע שנים. יתרה מכך, אורך החיים הממוצע דווקא עלה במהלך אותם שני עשורים. גם התשתיות הפיזיות והאינטרנטיות ביפן הן בין הטובות בעולם: לפי דו"ח מצב האינטרנט של חברת אקמאי מהשנה שעברה, 38 מבין 50 הערים עם חיבור האינטרנט המהיר בעולם נמצאות ביפן, ורק שלוש בארה"ב. היפנים הם גם בין המאמצים המוקדמים של טכנולוגיות חדישות.

כשמוסיפים לכך טכנולוגיות חסכוניות באנרגיה שנפוצות ביפן כמו גם את ההשקעה הגדולה באיכות הסביבה וברפואה, נראה כאילו יפן גילתה את הסוד של שגשוג כלכלי ללא צמיחה, מגמה שכלכלנים המדגישים כלכלה בת־קיימא מטיפים לה בשנים האחרונות.

אבל המדדים שפינגלטון בוחר להדגיש - תשתיות, כמות גורדי השחקים שנבנו בטוקיו במהלך העשורים האבודים, שימוש בסמארטפונים - אינם נותנים תמונה מלאה של המצב המורכב ביפן. הכישלון המוחלט הוא כנראה מיתוס, ממש כשם שהדעה המקובלת בשנות השמונים, שיפן בדרכה לשליטה עולמית, לא היתה יותר ממיתוס, אך גם התיאור של כלכלת יפן כבריאה וחיונית משמיט נקודות חשובות.

נתוני האבטלה, למשל, משמשים את תומכי הגישה היפנית כדי להדגיש את יתרונה על פני השיטה האמריקאית: ביפן פיטורים הם מוצא אחרון ולא ראשון, וכתוצאה מכך גם בתקופות הגרועות ביותר לכלכלה, שיעור האבטלה עמד על לא יותר מ־5.5%, וכיום הוא עומד על מעט יותר מ־4%. מרשים, אבל כלכלנים ביפן מעירים שהנשים היפניות נדחקות יותר ויותר מחוץ לשוק העבודה, בין השאר בגלל מערכת רווחה שדואגת אמנם לשירותי בריאות ופנסיה לכל אזרח, אבל לא למעונות לגיל הרך, מה שגם מסביר את שיעורי הילודה הנמוכים.

בנוסף, האבטלה בקרב צעירים גבוהה יותר מהשיעור הממוצע באוכלוסייה (9.2% נכון לשנת 2010), וגם הפערים הכלכליים התרחבו מאוד מאז שנות התשעים, כשמשכורות המעמד הבינוני והנמוך אינן עולות כבר שנים. מדד ג'יני, שבודק את הפער בחלוקת ההכנסות, עלה מ־25 ב־1993, כשיפן היתה אחת המדינות השוויוניות בעולם המתועש, ל־37.6 ב־2008 - גבוה מהנתון ברוב מערב אירופה, אם כי עדיין נמוך בהרבה מבארה"ב.

לאמריקה יש עוד מה ללמוד

בעקבות צמיחה מהירה של כמה עשורים שהביא השיקום של יפן אחרי תבוסתה במלחמת העולם השנייה, היתה יפן במידה רבה הסין של תקופתה. מחירי הנדל"ן בה הרקיעו שחקים, טויוטה וסובארו הציגו דגמים במחירים שווים לכל נפש שהתחרו בהצלחה בענקיות הרכב האמריקאיות הוותיקות, וחברות יפניות יצאו למסעות רכש בארצות הברית.

באותו זמן, המדיניות של ממשלת יפן עודדה חיסכון של משקי הבית, מה שלדעת קרוגמן הביא לבעיה של נזילות רבה מדי בשוק. בין 1986 ל־1991 מחירי הנדל"ן בטוקיו עלו במאות אחוזים: כך, בשיאה של הבועה ב־1989, עמד מחיר מטר רבוע ברובע גינזה היוקרתי על 215 אלף דולר. ואז הגיעה הנפילה. הבורסה היפנית חוותה קריסות ב־1990 וב־1992. הבנקים נזקקו לסיוע ממשלתי וממשלת יפן הואשמה כי התגובה שלה למשבר גרמה להתמשכותו ולכך שמחירי המניות והנדל"ן המשיכו וירדו במשך יותר מעשר שנים. לאחר תקופה זו, שקיבלה את הכינוי "העשורים האבודים", החלה להירשם התאוששות מסוימת באמצע העשור הקודם, אולם זו נקטעה על ידי המשבר הגלובלי ב־2008. ככלכלה מוטת יצוא, המשבר העכשווי באירופה ממשיך להכות בה גם היום.

"אני חושב שמה שאפשר ללמוד מיפן יותר מכל, ומה שאמריקה צריכה לאמץ, זה שבמהלך כל התקופה הזאת הכלכלה נשארה ממוקדת בייצור", אומר פינגלטון, שמספר כי בזמנו כמעט גורש מכנסים שבהם ניסה להתריע על בועת הנכסים היפנית. "יש רמות שונות של ייצור ויפן שומרת אצלה ידע ברמה הגבוהה ביותר. עדשות מתוחכמות למצלמות או למכשור רפואי למשל, מיוצרות רק ביפן או בגרמניה. זו דוגמה לידע מתקדם, שמניב רווח גבוה מכל פועל, ושמדינות אחרות אינן יכולות להשיג בקלות. ייתכן שסין תגיע מתישהו ליכולת הייצור היפנית, אבל זה ייקח עוד הרבה זמן".

ביפן, עובדות מסוג זה מביאות כמובן נחת לרבים, שנמאס להם להיתפס כמשק החולה של הכלכלה העולמית. המאמרים של פינגלטון צוטטו בהרחבה בכלי תקשורת יפניים, אבל אפילו ביפן לא כולם מסכימים עם התמונה הוורודה שהוא מצייר.

כך למשל, מסקי נקאביאשי, פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת טוקיו, אומר שפינגלטון צודק ברמת המיקרו, אבל טועה במאקרו. "ההשקעה במחקר ופיתוח ביפן היתה הגבוהה מבין המדינות המתועשות מאז שנות התשעים, מה שיוצר למשל שוק פטנטים שהוא גדול יותר מזה של ארה"ב. כך שבמובן זה, אפשר לומר שיפן יצאה מנצחת מהשנים האלה ואני לא מסכים לתיאור של עשור אבוד, ובוודאי שלא של שני עשורים אבודים. הבעיה היא ברמה אחרת, זו של המדיניות היפנית ששומרת על השוק חסין להשקעות מבחוץ וממשיכה לאכוף רגולציה קשוחה מאוד גם על החברות המקומיות, מה שגרם בעשור האחרון להשקעות יפניות מסיביות מחוץ ליפן".

נקאביאשי מעיר גם שבעוד התמ"ג לנפש ביפן נותר גבוה, המשכורות כמעט שלא עלו, והירידות הממושכות במחירי הנדל"ן ברחבי המדינה גרמו לעצירת ההשקעה בבנייה למגורים.

עובדה אחרת שקשורה ליפן ומוזכרת רק לעתים רחוקות הן על ידי מצדדי המודל היפני והן על ידי מתנגדיו היא בעיית החוב התופח של המדינה. בימים של דיון סביב החוב היווני, יש לציין כי החוב של יפן גדול ממנו בעשרות אחוזים, ועומד על כמעט 200% מהתמ"ג - הגבוה ביותר מבין כל המדינות המתועשות, ובפער עצום. במפתיע, ואף שדירוג האשראי של יפן הורד ב־2011 בשל החוב הענק, איגרות חוב של ממשלת יפן עדיין נחשבות לאחד המוצרים הפיננסיים הבטוחים בעולם, וכתוצאה מכך יפן יכולה להנפיק אותן בריבית נמוכה של 1% - אולי הנמוכה מבין כל האג"ח הממשלתיות פרט לאלו של שווייץ.

לשם השוואה, אג"ח ממשלת יוון נושאת כיום ריבית של קרוב ל־30%. המחירים האלה מעידים על האמון שקיים בפועל בשווקים ביציבות של יפן, למרות כל הדיבורים על סטגנציה ועשורים אבודים.

"בעיית החוב של יפן שונה מזו של יוון ואיטליה כי זה אינו חוב חיצוני לבנקים", מסביר נאקביאשי (בעלי החוב הם בעיקר אזרחי יפן). "עם זאת, בהתחשב בהתכווצות האוכלוסייה, זו עלולה להפוך לבעיה רצינית והממשלה בהחלט צריכה לצמצם את החוב, בין השאר על ידי העלאת המע"מ, אבל חוב חיצוני לא יהווה בעיה ביפן לפחות לא בשנים הקרובות".

"צריך להבין גם למה יש חוב - במשך שנים יפן השקיעה בתשתיות", מוסיף פינגלטון. "אמריקאים ששומעים בבית כל הזמן על הדעיכה של יפן ואז מגיעים ורואים את נמלי התעופה כאן בהשוואה לאלה של ארה"ב פשוט נדהמים כי הם ברמה אחרת לגמרי. היפנים בנו גשרים בין האיים בהשקעה עצומה, השקעות יקרות מאוד אבל כאלו שיביאו תשואה ל־300 שנה קדימה. כך שאם מסתכלים על זה כך, לטווח ארוך - ויפן פועלת לטווח ארוך - מדובר בהשקעה כדאית".

צומת ברובע שינג'וקו שבטוקיו צילום: איי אף פי

דרוש: אביב יפני

מי שלא מסכימה כלל עם תיאור ההצלחה היפנית היא פרופסור הירומי מורקאמי, אחד הקולות החתרניים ביותר ביפן כיום, שקוראת לרפורמה ממשלתית כוללת ולמעין "אביב יפני", בהשפעת האביב הערבי ובעקבות הצונאמי והאסון הגרעיני בפוקושימה שבמרץ מלאה לו שנה. אבל בעניין אחד מורקאמי, סגנית נשיא במכון לאסטרטגיה כלכלית בוושינגטון ומרצה במכון ללימודי מדיניות בטוקיו, מסכימה. "הבעיה של יפן", היא אומרת בשיחה עם "כלכליסט", "אינה כלכלית, אלא פוליטית".

"בשני העשורים מאז המשבר בראשית שנות התשעים נוצרו בעיות קשות למרות רמת החיים הגבוהה במדינה", היא מסבירה. "מערכת הפנסיה קרובה היום לפשיטת רגל והיא תגיע לשם אם שיעורי הילודה ימשיכו להיות נמוכים, בזמן שפערי ההכנסות התרחבו מאוד וההשתתפות של נשים ושל בני מיעוטים בשוק העבודה ירדה. היתה אמנם השקעה בתשתיות, אבל יש בעיה בסיסית של מדיניות - הממשלה והחברות הגדולות, שמחוברות לחלוטין זו לזו, נמנעו במשך שני עשורים מרפורמות בסיסיות. המערכת ביפן היא מערכת של זקנים - זקני הפוליטיקה והתעשייה, שנשענים על הצלחות העבר ונמנעים מלבצע רפורמה שתתאים למציאות הנוכחית".

מורקאמי אומרת כי פשיטת הרגל הפוליטית, לא הכלכלית, של יפן, הודגמה באופן הטוב ביותר בצונאמי שהחריב עיירות שלמות והדליפה הגרעינית שבאה בעקבות הפגיעה בכור בפוקושימה. היא מתארת מערכת שלא הסתגלה לגלובליזציה, שההחלטות מתקבלות בה בדלתיים סגורות במעגלים מצומצמים של בעלי פריבילגיות מבין הפוליטיקאים ובכירי המגזר העסקי, שהמשקל שלהם נקבע בעיקר לפי ותק וגיל, ולא לפי ביצועים.

"המערכת המיושנת וחוסר הפתיחות השפיעו קשות על היכולת של יפן להתמודד עם אסון בממדים של פוקושימה", היא קובעת. מנגד, דווקא המערכת הסימביוטית של החברות הגדולות והממשלה ביפן היא היתרון הגדול שפינגלטון רואה בה, כמערכת שמבודדת ומחסנת עצמה מהשפעות חיצוניות.

אבל האסון, לדברי מורקאמי, מביא סוף סוף רוח חדשה ליפן. "בפעם הראשונה מזה הרבה שנים אנחנו רואים את אזרחי יפן מתרגזים. הם מרימים קול ומתחילים לפעול בעצמם. בפעם הראשונה, אנחנו מבינים שדברים יכולים להשתנות אם נפעל יחד. יפן היא אמנם דמוקרטיה, אבל מפלגה אחת שולטת בה כבר חצי מאה, ואנחנו עדיין צריכים לגדול כחברה אזרחית. השנה הזאת היא הזדמנות לעשות זאת, ולהתחיל בשינוי מקיף של הנורמות הפוליטיות שלנו, ובעקבותיהן גם של הכלכלה".

מורקאמי מציעה שינויים רבים במערכת הרווחה המפורסמת של יפן, שצריכה לדעתה להישאר על כנה, אך להתמקד יותר בעידוד שוויון הזדמנויות. המגזר העסקי, היא אומרת, צריך לייצר הזדמנויות ולהיכנס לתחומים ניסויים יותר במקום ללכת על השיטות הישנות והבטוחות, והמערכת הפוליטית צריכה להצעיר את עצמה. אחד השינויים שמורקאמי וגם נאקביאשי מדגישים הוא עידוד הגירה כדי להצעיר ולתמרץ את שוק העבודה - מגמה שיפן התנגדה לה נחרצות עד לאחרונה.

וכך, אחרי שנה שהיתה כנראה הקשה ביותר של יפן מאז התבוסה במלחמת העולם השנייה, ובעיצומו של מבצע שיקום נרחב שתוצאותיו עדיין לא התבהרו, ברור שהכלכלה השלישית בעולם עומדת על פרשת דרכים, ונראה שבניגוד לכמה מהמיתוסים הקשורים אליה, היסודות שלה חזקים מספיק כדי שתוכל להמציא את עצמה מחדש. יפן, שני עשורים אחרי קריסתה כביכול, עדיין חיה, וככל הנראה מתחילה גם לבעוט.

* הייקו: צורת שיר ללא חריזה שמקורה ביפן, הבנויה משלוש יחידות בנות חמש, שבע וחמש הברות, בהתאמה