• תפריט
מגזין מנהלים 2015

20 קילומטר - 200 שנות אור

תומר הדר יצא למסע ברדיוס של 20 ק"מ מדיזנגוף סנטר, וגילה שמונה עולמות נפרדים זה מזה. מאחוזות היוקרה של בני ציון לרחובות הבלתי סלולים של ג'לג'וליה, מהחוף הריק של פלמחים לפארק ההייטק המנוכר של יקום. בין ההרחבה של בית נחמיה לשוק הסואן של רמלה נמצאים ארץ צפופה שנסגרה לבועות בלתי חדירות, וגם כמה מקומות נחמדים לאכול

תומר הדר 17:1902.01.16

20 ק"מ הם לא מרחק גדול בכלל. אני מכיר אנשים שרוכבים על אופניים מדי יום 20 ק"מ. הדרך לוקחת להם שעה, ועוד דקה לוקח להם להעלות את התוצאה לפייסבוק. במכונית זה עוד יותר קל. אפשר לנסוע 20 ק"מ ברבע שעה, אפילו בעשר דקות אם ממש מתאמצים והכביש מהיר.

אבל לפעמים במרחק הזה מסתתר עולם שלם. בשש וחצי בבוקר, דיזנגוף סנטר עדיין ישן. ברחובות כמעט אין איש ואנחנו יוצאים לדרך. המטרה פשוטה: לשרטט מעגל ברדיוס של 20 ק"מ מסביב לדיזנגוף סנטר ולעבור בין היישובים שנמצאים עליו: מקיבוץ יקום לכפר קאסם, מג'לג'וליה לקיבוץ פלמחים.

 

הסקודה בג'לג'וליה הסקודה בג'לג'וליה צילום: עמית שעל

 

כשמדברים על הפריפריה, ישר עולים בדמיון יישובים מדבריים וצחיחים, הממוקמים מאות קילומרטים מתל אביב. אבל מתברר, שלא צריך לנסוע יותר מ־20 ק"מ, כדי לפגוש בישראל האחרת.

 

על הפערים בין יישובי הפריפריה הקרובה הזאת נגשר באמצעות סקודה סופרב. ולא בסתם אחת, אלא בכזאת שמגשרת בעצמה על פערים: מנוע זעיר בנפח 1.4 ליטרים שיושב בתוך מכונית ענקית. בעבר, השרים נסעו בסקודה סופרב, גם לפריפריה הרחוקה. המטרה שלנו צנועה יותר, אבל הביצוע יותר מסובך ממה שנראה. חלק מהמקומות אמנם נמצאים בפתחו של כביש סואן ומושקע, אולם חלקם בקצה דרכי עפר מאובקות ונטולות תשתיות ראויות שיתמכו בצמיגי הענק של הסקודה. יהיה מעניין.

 

 צילום: עמית שעל

 

יקום

כולם שווים במכונית ליסינג אפורה

 

בכניסה לפארק תעשיות ההייטק של קיבוץ יקום יש כיכר. בלב הכיכר נטועה מחרשה. המחרשה חלודה. אף אחד כאן כבר לא משלה את עצמו בנוגע לחקלאות. את השדות הירוקים החליפו בניינים ענקיים: HOT, דור אלון, קבוצת שלמה. הבניינים מעוצבים באופן אחיד — לבנים אדומות, מבנה מרובע, מרפסות מתכת — וביניהם פזורות מדשאות. אבל לאף אחד אין זמן לצאת אליהן כי בשמונה בבוקר כולם תקועים בכניסה בפורד פוקוס ובמאזדה 3. כולן אפורות.

 

פארק התעשייה בקיבוץ יקום פארק התעשייה בקיבוץ יקום צילום: עמית שעל

 

את האחידות הקיבוצניקית החליפה האחידות של מכוניות הליסינג. את בית העם החליפו בית הולנד ובית ספרד ואת הדלת הפתוחה של הקיבוץ החליפו מחסומים ומצלמות אבטחה דיגיטליות. אם אתה לא מוזמן, אסור לך להיכנס. הרדיו של הסקודה משמיע את ג'ורג' מייקל שר על חופש. כנראה שכבר הרבה זמן הוא לא ביקר בפארק ההייטק של יקום.

 

ומה יש לאכול? בכניסה ממתין קפה בונו. יושבים בו בעיקר רוכבי אופניים שיש להם פנאי לרכיבה בשמונה בבוקר, ובעלי מכוניות יוקרה. בתפריט: פוקצ'ה, מוזלי, שקשוקה, סלט יווני, טוסט שינקן וטארט טאטן. ואפשר לשתות אספרסו דופיו, קפוצ'ון ושוקו בונו.

 

בני ציון

שדות, סודות, של לקסוסים

 

בפנייה שמאלה למושב בני ציון עוד אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר במושב רגיל. על לוח המודעות בכניסה: יוגה לנשים בהיריון, תעשיות זעירות, יריד כפרי. בהמשך ממתינה גם צרכנייה ומה שנראה כמו ממגורות, המכוסות בגרפיטי. נראה שגם כאן הפסיקו לאגור תבואה, והתחילו לאגור דברים אחרים: ברחובות המושב חונות אאודי Q7, לקסוס LS, הרבה טויוטה לנד קרוזר ומיצובישי פאג'רו. מה שהיה מושב עובדים הפך בעשור שעבר ליעד מועדף לווילות של המעמד הכי גבוה: שרי אריסון, נועם לניר.

הרחובות שקטים. נשים צעירות לבושות בבגדי התעמלות ממהרות לאורך השדרה הראשית. הסקודה שלנו אמנם יוקרתית, אבל די מהר מישהו קולט שאנחנו לא מכאן, ושואל את מי אנחנו מחפשים.

 

בני ציון בני ציון צילום: עמית שעל

 

זורקים שם של מישהו עשיר ומקבלים כתף קרה. ככל שמתרחקים מן המרכז השקט של המושב אל השוליים, הבתים גדלים. הבתים שמחזיקים 3 או 4 חדרים נעלמים ומופיעות אחוזות ענק.

 

בכניסה לאחת מהן יש שער ענקי מברזל עבה. מאחוריו פרדס ושביל לבית גדול. וגם מצלמה. ואנשי ביטחון. בבני ציון יש מושבניקים עם חברת אבטחה, שמגיעה במהירות ובוחנת לעומק את הסקודה. מזל שלא באנו בסובארו.

 

ומה יש לאכול? מסעדת גוז' ודניאל, ממש ליד הממגורות בדימוס. יש סלט גוז' ודניאל של ירקות שורש, שרימפס על הפלנצ'ה, יש לברק שלם ובולונז של קיץ.

 

ג'לג'וליה

החלומות באוויר, הראש באדמה

 

בכניסה לג'לג'וליה, בדיוק 20 ק"מ מדיזנגוף סנטר, יש הרבה עסקים: המאפה הצרפתי אחמד, רשת רבע חינם, אטליז אלדייע ואבו עמר הדייג. ויש גם מסגד: שני צריחים בצבע זהב. מסגד חדש מהניילון. כשמתקרבים אליו מבינים שמה שנראה מרחוק לא משקף את המציאות. כיפות המסגד אמנם מוזהבות, אך הוא שוכן בלב שדה לא מעובד שהגישה אליו דורשת נסיעה זהירה בין שלוליות עמוקות. בורות עמוקים מאיימים לפרק את המתלים של הסקודה. בשדה פזורות גופות של מקררים ישנים וציוד משרדי. למזבלה של ג'לג'וליה אין התחלה או סוף.

  

חומוס האני בג'לג'וליה חומוס האני בג'לג'וליה צילום: עמית שעל

 

הרחובות לא בדיוק סלולים. הם מטולאים ומותקנות בהם מהמורות שלא עושות רושם על הנהגים הצעירים שטסים עליהן במכוניות שנלקחו משנות התשעים: סובארו אימפרזה, אופל אסטרה, מאזדה לאנטיס. במקום להאט, הם דווקא מאיצים. מתברר שבתנאים הנוכחיים אימפרזה יכולה לעוף. לזקנים שהולכים לאורך הרחוב נותר רק להתפלל.

 

ומה יש לאכול? אנחנו מאמינים בחומוס טוב. בחומוס של אבו האני אפשר לקבל שתי מנות ב־57 שקל. הוא מוסיף סלט ירקות, כדורי פלאפל, בצל, פלפל חריף, סלט גזר וטחינה בצד. בטלוויזיה אייל שני מדבר על חומוס ב"מאסטר שף": "לגרגרים שלך יש נשמה, אני מרגיש את זה בחלקות של המנה". אבו האני, שמכין מאות מנות חומוס ביום, צוחק: "אני יותר איש של חיים כהן".

 

כפר קאסם

כפר המרצדסים והבתים הגדולים

 

אחרי הכיכר שבה פונים לפארק תעשיות ההייטק של ראש העין, משתרע כפר קאסם. על עמודי החשמל תלויים דגלים שחורים. לא נעים לשאול למה, אבל די ברור מה הסיבה. למרות הדגלים, היצר הכלכלי מנצח. השלטים כולם בעברית: כלבו לבניין טהא, מאפיית אורות ירושלים, מסעדת פלפלה, וגם משרד עורכי דין יריב וינצר.

 

אם מסתכלים מערבה רואים את כפר סבא, פתח תקווה ומגדלי עזריאלי. הכבישים מחורבנים, מאוד, אבל פחות מבג'לג'וליה. מישהו מאיתוראן מתקשר בלחץ. הסופרב ביקרה בג'לג'וליה ועכשיו היא בכפר קאסם, וכתוב שהיא קפצה כמה קפיצות חזקות. הכל בסדר? כן, הכל בסדר.

 

אם מסתכלים מערבה רואים את כפר סבא, פתח תקווה ואפילו את מגדלי עזריאלי – הנוף מכפר קאסם אם מסתכלים מערבה רואים את כפר סבא, פתח תקווה ואפילו את מגדלי עזריאלי – הנוף מכפר קאסם צילום: עמית שעל

 

הרבה מרצדסים אפשר לראות בכפר קאסם. מכל הדגמים הנחשבים. גם הבתים גדולים מאוד, מודרניים ויפים. הבתים הכי גדולים, לחלקם יותר משלוש קומות, נמצאים הכי רחוק מהאנדרטה השחורה והגבוהה במרכז הכפר, לזכר הטבח בכפר קאסם.

 

ומה יש לאכול? במסעדת פלפלה אפשר למצוא כל מה שמזמינים במסעדה מזרחית: מיקס גריל, עוף ממולא ולקינוח בקלאווה.

 

בית נחמיה

שני מושבים לשני עמים

 

בכניסה למושב בית נחמיה יש גרוטאות עם היסטוריה: זרוקה שם פורד מוסטאנג, אבל לא מהדורות הנחשקים של שנות השישים ותחילת שנות השבעים, אלא משלהי שנות השבעים — כבדה, גדולה, מכוערת, חלשה וחסרת חן. לא רחוק ממנה שוכנת פיז'ו ישנה, אולי 304, אולי כחולה.

 

בית נחמיה נולד כמושב עובדים שהקימו עולים מאיראן. הבתים לאורך הרחוב הראשי קטנים וצנועים. השלט מכוון לאטרקציות העיקריות שקיימות במושב: מגרשי הכדורגל והכדורסל, בית העם, הצרכנייה ורינת קוסמטיקה. בשעה 12 בצהריים אין איש ברחוב, אבל יש הרבה כלבים. המכוניות פשוטות: רנו מגאן, סובארו אימפרזה.

 

אחרי מינימרקט אבי שוכנת ההרחבה, שהאופי שלה כבר שונה לחלוטין. כאן כל בית מתחרה ברעהו: חלונות גדולים, שתי קומות, הרבה צמחייה. הבתים כתומים. בחלקם יש מגרש כדורסל קטן בחזית. הגדרות הגבוהות משובצות מצלמות אבטחה, והרכב הדומיננטי הוא מיצובישי פאג'רו. יש גם פורד אקספלורר ורכבי מנהלים של חברות הייטק.

 

ומה יש לאכול? אין מה לאכול.

 

בן שמן

נא לשמור על השקט

 

כדי להיכנס למושב בן שמן צריך לעבור את הכניסה לגינתון ולפנות ימינה. המושב מטופח להפליא ובכניסה ממתינה חוות סוסים. המכוניות הנפוצות: ניסאן ג'וק, שברולט טראקס, מאזדה CX5 וג'יפונים. השדרה הראשית מוצלת. יש בה בית כנסת קטן. נשים צעירות יוצאות לרוץ, כולן לבושות ביוקר. בכניסה עוד פזורים בין הבתים שרידים של ציוד חקלאי אבל בהמשך הוא נעלם לגמרי.

 

חוות הרכיבה במושב בן שמן חוות הרכיבה במושב בן שמן צילום: עמית שעל

 

המושב נקי ומסודר ויש הרבה שלטים. ברובם כתוב שהשטח פרטי. ושיש בפנים כלב. ושאסור להיכנס. ואסור להתקרב. ובבקשה להיות בשקט. הכבישים מצוינים וכולם מנומסים. אנחנו מבקשים כיוונים ומקבלים הדרכה איך לצאת בחזרה לכביש הראשי. זה לא מה שביקשנו. אבל המקומיים מבינים שאנחנו לא שייכים.

 

ומה יש לאכול? אין כאן מה לאכול. אבל יש קפה שחור אצל מיקי, חבר שגר בגינתון, וזה בחינם.

 

רמלה

השוק אסלי ואותנטי, תעשו צ'ק אין בפייסבוק

 

ברמלה יש שוק. מזל שהיום יום חמישי כי ביום שישי, מתלונן אחד הרוכלים, מגיעים כל התל־אביבים. בגלל אותם 20 ק"מ, התל אביבים באים לשוק עם האף למעלה ומנסים לדבר נמוך. הם שואלים איפה יש בורקס אותנטי, איפה הזיתים הסוריים הדפוקים ואיפה יש פריקסה כמו בתוכניות של גיל חובב.

 

הדוכנים לא ממש מתביישים בזה: על שלושה דוכנים שמוכרים פריקסה, לחמנייה מטוגנת עם טונה, צלפים ותפוח אדמה, יש שלטים שמדגישים שגיל חובב ביקר במקום וגם המליץ. לא רק גיל חובב. גם אהרוני היה כאן, אכל וליקק את האצבעות. כלומר, גיל חובב ואהרוני אכלו המון פריקסה. עסקים לא חסרים — מהדגים של אחמד לטוניסאי של אלי — אבל הכבישים גרועים, במיוחד באזור השוק. את המואזין אפשר לשמוע מכל נקודה. מחוץ לשוק יש גבעה שזרועה בהרים של אשפה. אם ממש מתאמצים, אפשר לראות את מפעלי נשר אבל את תל אביב לא רואים.

 

רמלה רמלה צילום: עמית שעל

 

ומה יש לאכול? פריקסה של אלי. היום אלי במצב רוח טוב, אז הוא מוסיף הרבה לימון כבוש. יש לו סיפורים על סבא שהיה מוכר כריכים בשוק. ההיסטוריה רומנטית, אבל אלי ריאלי: הוא מבקש שנפתח טלפונים ונציין בפייסבוק שהיינו בטוניסאי של אלי ושהיה טעים.

 

פלמחים

החוף השמור ביותר בישראל

 

בכניסה לחוף פלמחים, התחנה האחרונה על שפת הים, יש משגרי טילים. הם מסתתרים בין הצמחים העבותים בסמוך לכביש הגישה. ויש הרבה צנחנים שמגיעים באוטובוסים. חוץ משלושה גולשים, אין פה אף אחד, אבל יש מחירון מיוחד בכניסה. מחירון חורף. כניסה: 18 שקל. אם יוצאים בתוך רבע שעה אז אפשר בחינם. אין כאן עסקים, אבל יש דגים: פטישן תמים חרטום, סנפירתן, כלב ים נזירי, גלילן שחור ואפילו דולפין מצוי.

 

חוף פלמחים חוף פלמחים צילום: עמית שעל

 

בדרך לחוף מודיע שלט ש"משהו חם קורה בחורף בגן הלאומי פלמחים". כנראה שבדיוק פספסנו. סוכת המציל נטושה, השמש מתחילה לשקוע והטמפרטורה יורדת. בקיץ חוף פלמחים שוקק חיים.

 

התחוללו סביבו לא מעט מאבקים על הזכות להיכנס אליו בחינם, על בנייה וזיהום. אבל עכשיו הוא ריק וברקע אפשר לראות ספינות ענק שממתינות להיכנס לנמל אשדוד. הים של פלמחים שקט. סיום רגוע ליום ארוך. בסך הכל נסענו יותר מ־200 ק"מ, אך לא התרחקנו יותר מ־20 ק"מ מדיזנגוף סנטר.

 

ומה יש לאכול? הגזלן, אם יש פה כזה, לא עובד עכשיו. וסככת המסעדה סגורה.

בטל שלח
    לכל התגובות