אכלת גרנולה? לא תרצח

זה מה שמוריס עושה בשנים האחרונות: חושב על התפתחות הערכים לאורך ההיסטוריה, ומגלה כי כפי שהתכונות המותאמות ביותר לסביבה שורדות - כך גם הערכים המותאמים ביותר לחיים בעידן מסוים הופכים למערכת המוסר השלטת. כהיסטוריון וארכיאולוג בעל שם מאוניברסיטת סטנפורד, שספריו עטורי הפרסים תורגמו ל־13 שפות, מוריס מרשה לעצמו לקבוע בעניין קביעות נחרצות ומעוררות מחשבה. ברב־המכר "מחפשי מזון, חקלאים ודלקי מאובנים", שיצא לפני שלושה חודשים וכבר זכה לתארים כמו "נועז", "סוחף" ואפילו "מפחיד", הוא קושר בין המוסר האנושי הבסיסי, בין השאלות של טוב ורע, לכלכלה האנושית הבסיסית, הדרך שבה האדם משיג לעצמו מזון, כלומר אנרגיה. לפי מוריס, התהליך שבו בני האדם נהפכו לתואמים יותר את הסביבה שלהם כלל גם פיתוח תפיסות צדק שהשתנו לאורך ההיסטוריה. כך, בעידן שבו אנשים צדו וליקטו מזון הם פיתחו מערכת מוסרית מסוימת. כשעברו לחקלאות, הערכים השתנו בהתאם. העידן הנוכחי, של שימוש בדלקי מאובנים, הצמיח תפיסת עולם שלישית.

"כל עידן מקבל את המחשבה שהוא צריך", מגדיר זאת מוריס בראיון ל"מוסף כלכליסט". ועכשיו, הוא מסביר, אנחנו נמצאים בסופו של עידן דלקי המאובנים ובראשיתו של שינוי טכנולוגי כביר שאין דרך לחזות, אבל משמעותו ברורה: כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מוסר, על טוב ונכון והוגן, עומד להשתנות.

מעידן הציידים-לקטים, דרך העולם החקלאי ועד העידן התעשייתי המבוסס על דלק מאובנים איור: נועה קלנר

כשמחפשים מזון חיים בשוויון

ההקשר שבו בוחר מוריס לדון במוסר הוא חריג בתחומו ("היסטוריונים רבים חושבים שאני אידיוט"), אבל כל הגישה שלו להיסטוריה חריגה. מבחינתו, הענף הזה הוא "תת־תחום של הביולוגיה", ולכן הוא דן בערכים תחת המטרייה הביולוגית. להערכתו, "צ'רלס דרווין עצמו כבר חשב על הקשר בין ערכים לאבולוציה, אבל הוא נמנע מלעסוק בזה כי אשתו היתה נוצרייה מאמינה והיו דברים שהוא לא רצה לומר". למוריס אין בעיה לומר אותם, באופן נחרץ.

"כשאתה לוקח צעד אחורה מהפרטים הקטנים אתה מתחיל לראות דפוסים גדולים", הוא מסביר, ובוחן את ההיסטוריה של העולם כולו, מקבוצות הלקטים שחיפשו מזון באפריקה לפני 100 אלף שנה ועד ימינו והעתיד הקרוב, בחיפוש אחר הדפוסים הגדולים. "בתמונה הגדולה אתה רואה שיש למעשה שלוש תקופות שבהן הערכים היו שונים והתאימו לדרכים שונות של לכידת אנרגיה מהעולם. אנחנו הרי חייבים אנרגיה כדי לקיים את הגוף שלנו, ואנחנו גם חייבים אנרגיה כדי לקיים את החברה שלנו, כדי שנוכל לבנות בתים ולהניע כלי נשק. צורות שונות של לכידת אנרגיה מובילות לצורות ארגון חברתי שונות, והמבנים החברתיים האלה מתגמלים פירושים מסוימים של רעיון הצדק. אנחנו משתנים באופן דרמטי בתגובה לסביבה שלנו ומשנים את התרבות שלנו כדי שתתאים טוב יותר לסביבה".

הטענה שמקורות אנרגיה שונים מצמיחים מבנים חברתיים שונים עשויה להישמע מוכרת, אך מוריס לוקח את העניין צעד אחד קדימה, ומסביר איך ההסתגלות למקורות אנרגיה שונים היא שמולידה מערכות מוסריות שונות — ואיך יחסי הגומלין האלה מכוונים את ההיסטוריה. "לאורך 90 ומשהו אחוזים מההיסטוריה של המין האנושי לכדנו אנרגיה מהסביבה באמצעות חיפוש מזון (foraging). התרוצצנו בטבע וחיפשנו צמחי בר או חיות פרא. אי אפשר ללכוד כך יותר מדי אנרגיה, ולכן אפשר לחיות רק בקבוצות קטנות מאוד, כ־20-12 אנשים, שמרבים לנדוד, וצפיפות האוכלוסין נמוכה מאוד. כלומר לכידת אנרגיה כזאת מכתיבה מבנה חברתי מסוים.

"יש מגוון מוגבל של דרכים שבהן אפשר לארגן קבוצה כזאת. למשל, אין אפשרות שיהיה שם מלך שמצווה על השאר מה לעשות, כי יש כל מיני דרכים שבהן יכולים להתנגד לשליט — למשל לעבור לאזור אחר, או להרוג אותו. ממחקרים אנתרופולוגיים בקרב תרבויות כאלה שקיימות כיום אנחנו יודעים שיש גם שם אנשים שמנסים להציב את עצמם מעל אחרים, אבל בגדול זה פשוט לא נגמר כל כך טוב".

כלומר הצורך לחפש מזון בעצם מוביל לשוויון?

"זה לא שחיפוש מזון בהכרח גורם לך לחשוב ששוויון הוא טוב. אבל אם קבוצת הלקטים־ציידים שלך תחשוב ככה, יותר סביר שהיא תשגשג. בחברה של מחפשי מזון, ככל שצדק נתפס כמצב שבו כל האנשים הם פחות או יותר אותו הדבר וצריך להתייחס לכולם באופן פחות או יותר שווה, כך סביר יותר שהחברה תפרח".

מוריס מסביר בספר כי אי־שוויון כלכלי הוא פשוט לא רלבנטי לחברה שבה אנשים נודדים. כשאתה לא יכול לצבור מזון ולאכול אותו אחר כך כבר עדיף לחלוק אותו עם אחרים, שיחלקו את המזון שלהם איתך בתורם. בחברה כזאת אין גם היגיון חומרי להתעקש על תא משפחתי כמו זה המוכר היום; הרי ממילא אין רכוש להוריש. מצד שני, בחברה שבה אין מוסדות חברתיים מפותחים אלימות היא דרך נפוצה יחסית לפתרון סכסוכים, מה שמיקם את הגברים, "ספקי האלימות" העיקריים, גבוה יותר בהיררכיה. "וכך", הוא אומר, "לאורך עשרות אלפי שנים נוצר מעין לחץ אבולוציוני שדחף אנשים בכיוון הזה. כאמור, אורח החיים הזה לא כפה עליהם לחשוב ככה. אנשים תמיד חופשיים לחשוב כל דבר שהם רוצים, אבל אז הם משלמים על זה מחיר".

החקלאות מולידה חברה מעמדית

כל זה תקף כאמור ליותר מ־90% מההיסטוריה האנושית, אבל אז באה המהפכה החקלאית. "הכל השתנה כשאנשים למדו איך לביית צמחים וחיות", אומר מוריס, "וזה קרה בסוף עידן הקרח, סביב 9,500 לפני הספירה, בעמק הירדן ובמקורות הפרת והחידקל. בני אדם החלו להתעסק עם צמחים וחיות כדי להפוך אותם לפוריים יותר, ושינו אותם לאורגניזמים שמניבים הרבה יותר אוכל. וכשהיה יותר אוכל האוכלוסייה האנושית זינקה".

ואיך זה שינה את החברה ואת הערכים שלה?

"כדי לנצל את כלכלת החקלאות החדשה נדרשה צורת ארגון מורכבת יותר וחלוקת עבודה מסובכת יותר. גם במקרה הזה, זה לא שהחקלאות מכריחה אנשים לפרש מחדש צדק והוגנות. אבל הם גילו למשל שהקבוצות שבהן הגברים עובדים בעיקר בשדות ואילו הנשים עובדות בעיקר בטיפול במשק הבית ובילדים הן קבוצות שמשגשגות יותר מאלה שמחלקות את העבודה שווה בשווה בין המינים. ואז אנשים מתחילים להסיק שככה ראוי שיהיה, ושברמת המגדרית זו המשמעות של הוגנות. 'זה הוגן להתייחס לגברים ולנשים באופן שונה, והוגן שהגברים ינהלו את העניינים'".

ההיגיון הזה נגזר מהמציאות שבה הכוח הפיזי של הגברים שלח אותם לעבוד בשדות, אבל לא רק ממנה. בשל תמותת ילדים גבוהה, נדרש שיעור ילודה של שישה־שבעה ילדים לאשה כדי לשמור על גודל אוכלוסייה יציב, ובמשך אלפי שנים רוב הנשים בילו את רוב חייהן בהיריון או מטופלות בילדים קטנים, וכך באופן טבעי טיפלו בבית, לא בשדות. ובחברה הזאת נשים נדרשו לציית לבעל, להיות נאמנות לו ולדאוג לרווחתו. "תיאורטית מובן שאפשר לדמיין מציאות שבה האנשים אומרים: 'אוקיי, יש לנו חלוקת עבודה כזאת אבל הנשים הן אלה שינהלו את העניינים'. אבל העובדה שמעולם כמעט לא תועדה חברה חקלאית כזאת מצביעה על כך שיש משהו בלוגיקה של החקלאות שמוביל לפטריארכיה".

העניין לא מסתכם רק בחלוקת תפקידים מגדרית, אלא גם במעמדות שצמחו עם החקלאות. "אותה תופעה מתגלה כשמסתכלים על חלוקת העבודה הכללית: חברות שמתארגנות באופן היררכי יותר, עם אריסטוקרטיה, נוטות לשגשג יותר. אין פה מתאם של 100%, תמיד יש חריגים, אבל בתמונה הגדולה רואים שחקלאות דוחפת אנשים בכיוון הזה. היא מתגמלת אנשים שאומרים 'כן, היררכיה זה טוב. משמעות הצדק אינה שכולם שווים ושאנחנו צריכים להתייחס לכולם באותו אופן. אנשים הם שונים זה מזה, ויהיה לא הוגן אם אני אתייחס למלך כפי שאני מתייחס לשכן שלי'. לאורך אלפי שנים כמעט כל האנשים בעולם חיו לפי הכללים האלה". לכך, מוסיף מוריס, נלוותה גם ירידה ברמת האלימות: פשוט אי אפשר לקיים ארגון חברתי מורכב במציאות שבה אלימות היא אמצעי מקובל לפתרון סכסוכים בין־אישיים.

כלומר בחברה חקלאית אי־שוויון מגדרי, כלכלי ופוליטי הוא הכרחי?

"אין לנו דוגמאות של חברות חקלאיות לא היררכיות. לפעמים אנשים מצביעים על יוון העתיקה כדוגמה — היא הרי ערש הדמוקרטיה, והיו בה אזרחים חופשיים. אבל גם באתונה הקלאסית שליש מהאנשים היו עבדים, ולנשים לא היו כל זכויות פוליטיות והיו מגבלות על הרכוש שהן יכולות להחזיק והקניות שהן יכולות לבצע. אתונה היתה חברה היררכית מאוד".

פרופ' מוריס. "ארגון החברה שלנו והדרך שבה אנחנו מגבשים את הערכים יעמדו בפני אתגרים עמוקים"

התיעוש מעודד דמוקרטיה

גם השלב החקלאי הגיע אל קצו: במאה ה־18, מסביר מוריס, החברה האנושית הפיקה את המקסימום האפשרי באמצעים חקלאיים, מה שהגביל את המשך התפתחותה. "כולם חיפשו דרכים להגדלת התפוקה בלי להידרש לעוד מאות אלפי חיות. באירופה ובסין הבינו במשך מאות שנים שצריך למצוא דרך לנצל את האנרגיה הטמונה בפחם ולהפעיל באמצעותו מכונות. במערב אירופה בסוף המאה ה־18 הצליחו לעשות זאת.

"התוצאה היתה בוננזת אנרגיה. בעידן דלקי המאובנים כמות האנרגיה שנלכדה עבור כל בן אדם שילשה את עצמה בתוך 200 שנה. זה לא קרה מעולם קודם בהיסטוריה. וכתוצאה מהצפת האנרגיה הזאת החברה האנושית החלה להשתנות במהירות רבה. האוכלוסייה זינקה, וכך גם מורכבות הארגון החברתי.

"ובשלב הזה קרה משהו מעניין: אפשר היה להניח שאחרי שהמעבר לחקלאות אִפשר לכידה של יותר אנרגיה וכך יצר חלוקת עבודה מורכבת יותר והגדיל את ההיררכיה, המעבר לתעשייה שאִפשר לכידה של עוד יותר אנרגיה ייצור חלוקת עבודה עוד יותר מורכבת ויגדיל את ההיררכיה עוד יותר. אבל זה לא מה שקרה. החברה האנושית נהפכה דווקא לפחות היררכית".

למה?

"התעשייה שמבוססת על דלקי מאובנים העניקה לבני האדם יכולה לייצר כמויות עוצרות נשימה של מוצרים. במקביל המכונות שחררו אנשים מהעבודה שנדרשה מהם בעבר, אם זה בייצור, בסלילת כבישים או במשק הבית, והם עברו לענף השירותים. נוצר מצב שבו יש לנו כל המוצרים הפיזיים שצריך וכל השירותים שניתן לספק. כדי לעשות מזה כסף, צריך שיהיה מי שיקנה את כל המוצרים והשירותים האלה. לכן חברה שיש בה מעמד ביניים גדול ואמיד תשגשג יותר מחברה שיש בה מעט אנשים שמחזיקים בבעלות על הכל וכל השאר הם פרולטרים. כך נוצר לחץ אבולוציוני: בסביבה התעשייתית הנוכחית ככל שהחברה פתוחה וליברלית יותר, דמוקרטית יותר ועם יותר שוויון בין המינים, כך היא משגשגת יותר".

אבל מה לגבי סין? היא לא דמוקרטיה, ועוד רגע היא נהפכת לכלכלה הגדולה בעולם.

"בארצות הברית מתנהל כרגע דיון רחב בשאלה אם סין תיהפך לדמוקרטית יותר ככל שהיא מתעשרת או ששאר העולם ייהפך לפחות דמוקרטי בהשפעת המודל הסיני. ההשערה שלי היא שנראה את סין נפתחת ונהפכת לליברלית יותר, ואם זה לא יקרה הם ייתקלו בחסמים אדירים שיאטו את הפיתוח שלהם. זה לא שהכלכלה המבוססת על דלקי מאובנים תכריח את הסינים להיות דמוקרטיים יותר, אבל אם הם יבחרו בנתיב הדמוקרטי ויצליחו להתקדם בו, סביר למדי שההתרחבות הכלכלית שלהם תימשך עוד ועוד, לאורך כמה עשורים. אם הם יבחרו להעדיף את השיטה הפוליטית שלהם על פני ההתרחבות הכלכלית, יש סיכוי לא רע שכל העסק יתחיל לקרטע". מוריס, אגב, אינו היחיד שמסביר שסין חייבת ליצור מעמד ביניים שיקנה את התוצרת שלה, במקום להישען על יצוא. קולות כאלה נשמעים גם בסין עצמה. השאלה, כאמור, היא איך מגיעים לשם.

הטכנולוגיה מטלטלת את הצדק

מוריס (55), יליד אנגליה, היה גיטריסט הבי מטאל עד שפנה לקריירה אקדמית משגשגת שמשלבת היסטוריה וארכיאולוגיה ועברה בקיימברידג', באוניברסיטת שיקגו ובחפירות ביוון, סיציליה ובריטניה. את הפרסום הגדול קנה לו ספרו "מדוע המערב שולט – בינתיים", רב־מכר מ־2010 שהסביר כיצד הגיאוגרפיה היא שהובילה לשליטת המערב בעולם. ספרו האחרון "Foragers, Farmers and Fossil Fuels", שבו הוא שוטח את הקשר בין צרכים אבולוציוניים לשינויים בתפיסת המוסר, מבוסס על סדרת הרצאות יוקרתית, הרצאות טאנר, שהוזמן לשאת בפרינסטון.

בעת העבודה על הספר פורסם "הון במאה ה־21", ספרו מכה הגלים של הכלכלן הצרפתי פרופ' תומאס פיקטי שמתאר כיצד האי־שוויון במערב מעמיק. "הספר הזה פתח אצלי כל מיני שאלות חדשות", אומר מוריס על עבודתו של פיקטי. "אם הוא צודק, ייתכן שהעולם שאחרי המהפכה התעשייתית דווקא כן מתאים לסיפור שבו החברה נהפכת להיררכית יותר ויותר. אולי בטווח הארוך מאוד כן יש נטייה מובנית לריכוז של עושר בידי מיעוט. אולי תהליך הדמוקרטיזציה שראינו עד כה קשור לעובדה שאנחנו רק בשלבים המוקדמים של עידן דלקי המאובנים; הוא נמשך רק כ־200 שנה עד כה.

"אבל יש עוד אפשרות, והיא שהעידן הזה משתנה מהר מאוד. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני מוקף בגיקים טכנו־אופטימיסטים (אוניברסיטת סטנפורד נמצאת בלב עמק הסיליקון), אבל לדעתי יש בסיס להאמין שאנחנו עדים לתחילתו של עוד שינוי כביר באופן שבו אנשים לוכדים אנרגיה מהסביבה. ייתכן בהחלט שבעוד מאה שנה נחיה בעולם שבו דלקי מאובנים הם חלק קטן יחסית מצריכת האנרגיה שלנו, והאנרגיה זמינה הרבה יותר מכפי שהיא כיום. יש סיבות טובות להניח שזה אכן עומד לקרות, ואז אנחנו יכולים לצפות שגם הערכים האנושיים יעוצבו מחדש".

כך או אחרת, הוא מעריך, משהו חייב להשתנות. אנחנו לא יכולים להמשיך באותו נתיב, לנוכח הגידול הצפוי באוכלוסייה בעולם והעול האנרגטי הנגזר ממנו. "אם הכלכלה תמשיך להתבסס על דלקי מאובנים אנחנו עומדים להרוס את הכוכב שלנו. אבל כאשר מסתכלים על ההיסטוריה האנושית יש מקום לאופטימיות — האנושות תמיד הצליחה בסופו של דבר לפתור את הבעיות, גם אם בדרך נעשו טעויות נוראיות".

אם אכן תימצא דרך חדשה להפקת אנרגיה שלא תהרוס את הכדור, איך אתה מעריך שהעולם ייראה?

"אי אפשר לדעת. ובכל זאת אפשר לחשוב על זה. יש אינספור דרכים שבהן החברה שלנו יכולה להשתנות, אבל יש התפתחות אחת שעשויה להיות החשובה מכולן: היכולת הטכנולוגית שלנו מתחילה להשפיע על ההתפתחות הביולוגית שלנו. אנחנו בשלבים מוקדמים של התהליך, אבל בני אדם כבר יצרו חיים מלאכותיים. יצירת חיים נחשבה תמיד יכולת אלוהית - ובכן הנה, אנחנו מסוגלים לעשות את זה. אנחנו יכולים להתערב במוח שלנו בדרכים שרק לפני כמה שנים נראו כמו מדע בדיוני. אנשים בלי רגליים יכולים לרוץ באולימפיאדה. מה שכבר קרה עד כה הוא כמו קסם.

"ייתכן שנגלה שיש איזושהי תקרה, נקודה שמעבר לה לא נצליח להתקדם יותר. אבל המגמה עד כה מצביעה דווקא על האצה אקספוננציאלית ביכולת שלנו לעשות דברים כאלה. לא מזמן, למשל, שמעתי מישהי מהסוכנות למחקרים מתקדמים של משרד ההגנה האמריקאי (DARPA) מסבירה שהם מנסים לפתח יכולת טלפתיה - והעריכה שבתוך 20 שנה ואולי כבר בעשור הקרוב הם יפתחו כלי שיאפשר העברת מחשבות על בסיס האינטרנט. אם השינויים עוצרי הנשימה האלה יתרחשו בקצב שבו הטכנו־גיקים חושבים שהם יתרחשו, במאה הקרובה נראה שינוי עמוק במשמעות של להיות אנושי".

ומהי ההשפעה של שינויים כאלה על המוסר?

"אם מסתכלים למשל על הסינגולריות על פי ריי קורצווייל (העתידן הנודע שהוא כיום בכיר בגוגל), רואים חזון שבו המוח של כל בני האדם יולחם יחד למעין מחשב ענן ענק, ואנחנו נהפוך למין סופר־אורגניזם אחד או משהו בסגנון. בעולם כזה מובן שאין משמעות לאי־שוויון או לאלימות. ככל שנתקדם לעבר חזון כזה התפיסות שלנו לגבי מה הוגן ומה לא, לגבי מה נכון מוסרית, ישתנו. איך הן יכולות שלא להשתנות?

"אבל יכול להיות שבדרך הגישה לטכנולוגיה כזאת או אחרת תהיה אפשרית רק למיעוט קטן, רק לעשירים מאוד. הם יהיו אלה שיחברו את המוח שלהם לאינטרנט, יעניקו לעצמם כישורים אנליטיים מרהיבים ומי יודע מה עוד, וייהפכו לבני אדם אחרים מהשאר. אם זה מה שיקרה, נראה אי־שוויון חסר תקדים. אלה יהיו בני אדם שלא רק יחשבו על עצמם שהם טובים יותר, הם באמת יהיו טובים יותר, ויידעו הכל. בעולם כזה דמוקרטיה תתחיל להיראות די טיפשית. למה שהם בכלל ישאלו את כל השאר מה הם חושבים?

"כאמור, אני די אופטימי בנוגע לכיוון שאליו אנחנו צועדים. אבל אין ספק שהאופן שבו אנחנו מארגנים את החברה שלנו והדרך שבה אנחנו מגבשים את הערכים המוסריים הבסיסיים שלנו יעמדו בפני אתגרים עמוקים. אני חושב שמאה השנים הבאות יהיו הדרמטיות ביותר בהיסטוריה של העולם".