• תפריט
מוסף 16.04.15
כותרת מוסף 16.4.15

המשרד לענייני קוּליות

אסטרטגיה מחושבת, השקעות ענק, חוזים דרקוניים וזיכרון כואב של טראומה היסטורית: הפיכתה של דרום קוריאה למעצמת פופ עולמית שמאיימת על המונופול האמריקאי החלה ביום שבו שרי האוצר והכלכלה החליטו ליצור תעשיית מיליארדים חדשה, יש מאין

דור צח 08:1218.04.15
בשוק השחור של צפון קוריאה אפשר לקנות קלטות וידיאו של סרטים הוליוודיים ב־35 סנט. כשמבקשים סרט דרום־קוריאני המחיר מזנק ל־3.75 דולר. תוספת סיכון של 1,000%. המבריחים יודעים שעדיף להיתפס עם ברוס וויליס או אנג'לינה ג'ולי ולא עם כוכבי הסרטים שמופקים במדינה השכנה. אבל למרות הסיכוי לעונש מוות או לכליאה במחנות עבודה מהגרועים שידעה האנושות, הסרטים מהדרום החם ממשיכים להגיע. הביקוש גדול מדי.

 

והוא לא ייחודי לצפון קוריאה. בקובה סדרות דרום־קוריאניות כבר הדיחו מזמן את הטלנובלות הברזילאיות מהפריים טיים. לפי פרסום בבי.בי.סי, הסיטקום "נאג'וּרי יוהאן" (מלכת עקרות הבית) אהובה במיוחד על אלכס קסטרו, בנו של הרודן בדימוס פידל.

 

להקת הבנות 2NE1. "נוסדה" ב־2009 אחרי שנים של הכנה, ועד 2012 מכרה יותר מ־27 מיליון שירים דיגיטליים. הונג: "זו החלטה פשוטה של ממשלת קוריאה לשבור את ההגמוניה האמריקאית" להקת הבנות 2NE1. "נוסדה" ב־2009 אחרי שנים של הכנה, ועד 2012 מכרה יותר מ־27 מיליון שירים דיגיטליים. הונג: "זו החלטה פשוטה של ממשלת קוריאה לשבור את ההגמוניה האמריקאית" צילום: ygfamily.com

 

באיראן דרמה קוריאנית אחרת, "דֶה ג'אנג גִ'יאַם" (היהלום שבכתר), זוכה כבר שנים לרייטינג דמיוני של יותר מ־80%. "היהלום שבכתר" שודרה גם בארצות הברית, קנדה, ובישראל בערוץ ויוה פלטינה. אבל במדינות שבהן התרבות האמריקאית נפוצה קצת פחות, בין אם זו קזחסטן, כווית או פרגוואי, הדרמה הקוריאנית היא הדבר הכי גדול בטלוויזיה. סדרת הנעורים "קוֹאוּ יוֹנְגַה" (סונטת חורף) היא להיט ברוסיה, וגם במצרים ועיראק.

 

זה לא עוצר בעולם המתפתח. היקף החיפושים בגוגל אחרי המונח "Kpop" - קיי־פופ, הכינוי לזרם של להקות בנים ולהקות בנות מקוריאה שצצות ביוטיוב מדי חודש עם קליפים מהוקצעים - עבר השנה את היקף החיפושים אחרי השמות "פינק פלויד" ו"רולינג סטונס", ומאיים על רצועת החיפוש "מיילי סיירוס". תופעות של הערצה בבריטניה כבר גרמו ב־2012 ל"גרדיאן" הבריטי להשוות בין ההערצה לקליפים הזרים לבין הביטלמניה של שנות השישים. להערצה הזאת יש גם שם, האלְיוּ (Hallyu), "שיטפון קוריאני" בסינית. הוא הומצא בסוף המילניום הקודם במזרח אסיה, וב־2013 נכנס לנאום של הנשיא אובמה, שזכה לתשואות כשאמר בפגישה עם סטודנטים בסיאול: "לא פלא שרבים כל כך נלכדו בזרם הקוריאני, בהאליוּ". באותה שנה היצוא התרבותי של קוריאה הדרומית עבר את ה־5 מיליארד דולר, אחרי שכמעט הכפיל את עצמו מ־2012. קוריאה הדרומית, עוד ועוד מסכימים על כך, היא המדינה הראשונה שעשויה להתחיל לאיים על מעמדה של אמריקה כמכתיבת תרבות הפופ והפנאי העולמית.

 

איך זה קרה? ביולי 2012, רגע לפני שהקליפ "גאנגנאם סטייל" עלה ליוטיוב והפך לסרטון הראשון שהגיע למיליארד צפיות ואחר כך ל־2 מיליארד, מערביים רבים עדיין חשבו על קוריאה הדרומית כמדינה משעממת, ארץ של מפעלי אלקטרוניקה המלאים במכורים לעבודה חמורי סבר. מדינה שהיצוא התרבותי העיקרי שלה הוא הקימצ'י, ירקות מוחמצים במסעדות אסייתיות. קצת פחות משני עשורים קודם לכן זה אכן היה המצב. אלא שמאז קוריאה הדרומית הפכה לסמל קוּליוּת עולמי, וזה קרה, מתברר, הודות למדיניות ממשלתית מתוכננת ומפוקחת. לפי תחקיר עיתונאי מעמיק שהתפרסם באחרונה כספר עטור שבחים, הקיי־פופ, הביטלמניה החדשה, הוא לא סיפור על מהפכה תרבותית ושינוי בטעם העולמי, אלא על איך שרי אוצר וכלכלה יכולים בתוך שנים מעטות ליצור יש מאין תעשייה של 5 מיליארד דולר בשנה.

 

או־צ'אן מלהקת מקסימום דה הורמון היפנית. הונג: "היפנים לא מתעניינים בתדמית ולא יצליחו בעולם. הקוריאנים לעומתם לא יצליחו ליצור רוק אמיתי" או־צ'אן מלהקת מקסימום דה הורמון היפנית. הונג: "היפנים לא מתעניינים בתדמית ולא יצליחו בעולם. הקוריאנים לעומתם לא יצליחו ליצור רוק אמיתי" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

"זאת באמת חוצפה", אומרת ל"מוסף כלכליסט" יוּני הוֹנג, עיתונאית אמריקאית ממוצא קוריאני ומחברת הספר "The Birth of Korean Cool", שמפענח את סוד מעצמת הפופ העולמית החדשה. את המילה "חוצפה" היא מבטאת בעברית. "קוריאה הדרומית היא המדינה הלא דוברת אנגלית הראשונה שמפיצה את תרבות הפופ שלה באופן ממוסד. הם קיבלו החלטה קרה לשבור את המונופול האמריקאי בעולם הבידור, וכמו שאמריקה חיזקה את השפעתה בעולם גם הודות לאייקונים כמו ליוויס ומרלבורו, כך היום ילדים בכל העולם גדלים עם אייקוני תרבות קוריאניים, ומתייחסים אליהם בטבעיות כמו לטלפון של סמסונג".

 

נעוריה של הונג בסיאול וסדרת ראיונות שערכה עם אנשי ממשל בקוריאה הדרומית, מומחי שיווק, מוזיקאים, קולנוענים וחוקרי תרבות סייעו לה להתחקות אחר סיפור ה"האליו", שמתגלה כסיפור יוצא דופן על "אומת סטארט־אפ" אסייתית. "זה בעיקר מקור להשראה", אומרת הונג בשיחת טלפון ממשרדה בבוסטון, "הוכחה לכך שכל מדינה יכולה להיות מובילה עולמית בכל דבר, אם רק תפעל נכון".

 

פופ כנקמה

 

"קוריאה לא היתה 'קולית' כשהגעתי אליה ב־1985", פותחת הונג את ספרה, "כילדה מפרברי שיקגו המעבר לסיאול היכה אותי בהלם, גם אם הוא היה לשכונת גאנגנאם האמידה". ההלם מובן. ב־1985 קוריאה הדרומית היתה מדינה נחשלת עם היסטוריה רצופת כישלונות והשפלות. התוצר הלאומי לנפש עמד על כשליש מבישראל, ורק קצת יותר מאשר בְּאלג'יר. בבתי הספר הלקאה היתה עונש מקובל, וציוד זר היה אסור. עפרונות מיפן נחשבו אויבי האומה. גם התוצרת המקומית לא זכתה לכבוד רב. סמסונג כונתה אז Samsuck, והונג זוכרת חברים ושכנים ששמרו מרחק ממיקרוגלים שיוצרו במדינה.

 

הסופר־גרופ הקוריאנית ביג באנג, שהוכתרה ב־2011 כלהקת השנה של MTV. החזר על ההשקעה בשיעור של 823% בשנה הסופר־גרופ הקוריאנית ביג באנג, שהוכתרה ב־2011 כלהקת השנה של MTV. החזר על ההשקעה בשיעור של 823% בשנה צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

ולקוריאנים זה נראה נורמלי. חצי האי האסייתי והממלכות ששכנו בו ספגו יותר מ־400 פלישות וכיבושים לאורך ההיסטוריה — רובן משכנותיה סין ויפן. הפצעים העדכניים ביותר היו ממלחמת הקוריאות של 1950. ואם לא די בכך, רק ב־1979 המדינה השתחררה משלטונו של הדיקטטור פארק צ'ונג־הי. היסטוריית ההשפלות של קוריאה, הונג מספרת, הולידה גם מושג תרבותי עמוק ומושרש לא פחות מה"חוצפה" היהודית או ה"סמוך" הישראלי: הַאן, זעם חסר גבולות או קרקעית, תאוות נקם שאי אפשר להשביע ועלבון שאי אפשר לפייס. "אמי תיארה את ההאן כתוצאה של חיי סבל שנגרמו לך לא באשמתך. תינוק נטוש שסבל כל ילדותו כי לא היה מי שידאג לו יחוש האן כלפי הוריו. אשה שבעלה נטש אותה למען אחרת והיא נותרת חסרת כל עד יום מותה, תחוש האן", היא כותבת. ההאן, לדבריה, הוא מרכיב בזהות האומה הקוריאנית.

 

ייתכן שהזעם הלאומי היה אחד הגורמים שהניעו את תנופת הפיתוח של קוריאה, שבאמצע שנות השמונים היתה בראשיתה. "לגור בסיאול היה כמו לצפות בעיר שנבנית בהילוך מהיר", הונג משחזרת. התיעוש המהיר זיכה את קוריאה בכינוי "הנמרים האסייתיים", יחד עם הונג קונג, טייוואן וסינגפור. אך לאימתם, עשור לאחר מכן כל ההישגים איימו להתנפץ.

 

1997 לא היתה שנה טובה להיות בה קוריאני (כלומר דרום־קוריאני. צפון־קוריאני לא מומלץ להיות באף שנה). עשור התיעוש הצמיח בה קבוצות עסקיות גדולות שנטלו את רוב ההלוואות במשק והשתמשו בכוח מונופוליסטי כדי למנוע תחרות. פירמידות השליטה האלה כונו שם צֶ'בַּל, "שבטי עושר" בקוריאנית. באמצע 1997, כשהבאט התאילנדי קרס וסחף את מזרח אסיה למשבר פיננסי, גם הצ'בל קרסו ואיתם השקעות הציבור. ענקית הרכב קאיה נבלעה ביונדאי. חטיבת הרכב של סמסונג נסגרה. חטיבת הרכב של דייהו נמכרה לג'נרל מוטורס, ויתר התאגיד, עד אז השני בגודלו במדינה, התפרק לחברות קטנות.

הטראומה החמירה כשהמדינה נאלצה לבקש חבילת חילוץ מקרן המטבע הבינלאומית - 57 מיליארד דולר נדבה מהמערב, שבסוף עמדה על כ־19 מיליארד. קבלת הסיוע תוארה במדינה כהשפלה הלאומית הגדולה של הדור. יום אישור חבילת החילוץ כונה בתקשורת המקומית "יום ההשפלה הלאומית השני". בהיסטוריה הקוריאנית "יום ההשפלה הלאומית" הראשון חל ב־29 באוגוסט 1910, אז החלו 35 שנות שלטון כיבוש יפני במדינה. עד היום התאריך משמש מעין יום זיכרון.

 

מתוך הסרט "שבעה צעדים". האן, תאוות הנקם שאי אפשר לספק, שוכנת בבסיס הזהות הקוריאנית מתוך הסרט "שבעה צעדים". האן, תאוות הנקם שאי אפשר לספק, שוכנת בבסיס הזהות הקוריאנית

 

נחישות המדינה אפשרה לה להחזיר את ההלוואה בתוך ארבע שנים. אבל הנשיא שנבחר ב־1998 בעקבות המשבר, קים דה ג'ונג, הבין שכדי שההשפלה לא תחזור בקרוב דרושים עוד כמה צעדים. אחד מהם היה ריסון הפירמידות, שנפילתן גררה את המדינה מטה. עד מהרה ה"צ'בל" התקשו לקבל הלוואות חדשות ונדרשו להתייעל. המסקנה השנייה היתה שקוריאה מוכרחה להפוך לאטרקטיבית יותר. והיא לא היתה אטרקטיבית כלל.

 

ייתכן שהנשיא החדש הכיר את המונח "מעצמה רכה", שהמומחה ליחסים בינלאומיים פרופ' ג'וזף ניי מאוניברסיטת הרווארד טבע ב־1990. ניי השתמש במונח מעצמה רכה כדי לתאר איך ארצות הברית חיזקה את שליטתה בעולם ללא כוח צבאי אלא באמצעות התרבות שלה, האמריקניזציה. "במאה ה־20 צעירים בכל העולם גדלו מוקפים בכוכבים אמריקאים, ובמרלבורו, ליוויס וקאדילק", אומרת הונג, שבעבר היתה כתבת "פייננשל טיימס" וכתבה גם ל"ניו יורק טיימס" ול"וושינגטון פוסט". "היום בהרבה מדינות ילדים גדלים על אייקונים קוריאניים, וזה אפילו לא נחשב בעיניהם זר או אקזוטי. וכל זה התחיל בצורך של הממשלה להגדיל את מקורות ההכנסה במדינה בלי להידרש להשקעות בתשתיות ומפעלים. ואז הם חשבו, למה לא פופ?".

 

משחק המחשב תוצרת קוריאה Guild Wars 2. גם תעשיית הגיימינג נולדה בעקבות המשבר משחק המחשב תוצרת קוריאה Guild Wars 2. גם תעשיית הגיימינג נולדה בעקבות המשבר צילום: Artnet

 

צ'וי בוקון, האחראי על חטיבת התרבות הפופולרית במשרד התרבות הקוריאני כיום, סיפר להונג על דו"ח מ־1994 שחיברה הוועדה הנשיאותית המייעצת למדע וטכנולוגיה, ובו ניתוח של הסרט "פארק היורה". הוועדה ציינה שהכנסות הסרט דמו לאלה שיתקבלו ממכירת 1.5 מיליון מכוניות יונדאי, פי שניים מהמכירות השנתיות אז, ולכן סרטים שוברי קופות הם השקעה כלכלית משתלמת. "הם ניתחו מודלים כלכליים של סרטים אמריקאיים ומחזות זמר בריטיים, והגיעו למסקנה שזה מה שישתלם", אומרת הונג, "בשעתו אף אחד לא חלם לייצא את התרבות המקומית. מי ירצה לשמוע שיר בקוריאנית? אבל הם הבינו שאין להם ברירה".

 

הסוכנות לתוכן יצירתי

 

הצעד הראשון היה לבטל את הצנזורה על תעשיית הסרטים, להציף אותה בהטבות מס ולחייב בתי קולנוע במדינה להציג סרטים מקומיים לפחות 146 ימים בשנה, אחרת יאבדו את רישיונם. בעיניים מערביות זה היה נחשב רודנות.

 

קים לא הסתפק בכך. הוא החל להתניע תעשייה. אחד הצעדים הראשונים שנקט היה השקעה ממשלתית נרחבת בהייטק - גם הוא דורש מעט תשתיות ואוצרות טבע - לרבות חיבור כל המדינה לאינטרנט מהיר. לימים ההשקעה הזאת תתרום גם לתפוצת הפופ הקוריאני וגם לעליית תעשיית הגיימינג הקוריאנית, שכיום גורפת רבע מההכנסות העולמיות בענף - סכום ששווה לכלל הכנסות המדינה מיתר ענפי התרבות.

 

Psy, שיאן היוטיוב של כל הזמנים. יותר אנשים מחפשים בגוגל קיי־פופ מאשר את פינק פלויד והרולינג סטונס Psy, שיאן היוטיוב של כל הזמנים. יותר אנשים מחפשים בגוגל קיי־פופ מאשר את פינק פלויד והרולינג סטונס

 

הצעד הדרמטי הנוסף של הנשיא החדש היה להקים רשויות מיוחדות לתמיכה בענפי התרבות, הספורט והתיירות. ב־2009 הן אוחדו ל"סוכנות הקוריאנית לתוכן יצירתי" (KOCCA), שבשיתוף הבנק הקוריאני ליצוא השקיעה בשנתה הראשונה 50 מיליון דולר בטלוויזיה, קולנוע, מוזיקה, משחקי מחשב, משחקי קופסה וקומיקס, ובמהרה הגדילה את תקציבה לחצי מיליארד, והמשיכה להגדילו. הנשיאה הנוכחית, פארק גון־הייה, נראית מסורה להעצמת המגמה.

 

"מה שאנחנו רואים היום אינו תהליך מקרי", הונג אומרת. הלהקות, יצרני משחקי הווידיאו והסדנאות להכנת קימצ'י שקוריאה מפורסמת בהם הותנעו על ידי מאות מיליוני דולרים מכספי משלם המסים הקוריאני. הכספים האלה מוענקים באופן שמזכיר את הקרנות לעסקים קטנים במשרד הכלכלה, רק בגרסה קיצונית הרבה יותר. לא פחות ממיליארד דולר מוקצים מדי שנה לתרבות, באמצעות זרועות שונות. מהם, אף לא ווֹן קוריאני אחד מוקצה לתרבות שמוגדרת גבוהה, כגון תיאטרון או מחול מסורתיים. הפרמטרים להשקעה הם פוטנציאל הוויראליות ופוטנציאל המכירות בחו"ל.

 

הדמיון לקרנות הון סיכון הייטקיות הוא רב: הכספים עצמם, שמועברים לחברות ההפקה ולא ישירות לאמנים, אינם מענק אלא השקעה עסקית. בנקי השקעות ותאגידים שותפים לה. כ־75% מתקציבי התרבות השוטפים מגיעים מכספי תגמולים שהיוצרים והאולפנים מעבירים. כשפריצה של אמן חדש מתמהמהת, הברז שלו נסגר. וההנחיה למנהלי ההשקעות היא לכוון לרווח גבוה מהימורים קטנים, כדי להגיע עד 2020 ליצוא תרבותי של 10 מיליארד דולר בשנה. לפי הספר "The Korean Wave" שתיאר את ראשית עליית ההאליו, השקעה ממשלתית אחת של 10.7 מיליון דולר בסוכנות הכישרונות הגדולה SM והשקעה של 6.6 מיליון בסוכנות YG הקטנה יותר זכו בתחילת 2013 להחזרים מדהימים: 437% ו־823% בהתאמה.

 

מתוך הסדרה "היהלום שבכתר". "באיראן הילדים גדלים על סדרות קוריאניות, גם כי הסדרות האמריקאיות מיניות מדי" מתוך הסדרה "היהלום שבכתר". "באיראן הילדים גדלים על סדרות קוריאניות, גם כי הסדרות האמריקאיות מיניות מדי"

 

תרבות אסייתית משבדיה

 

אתגר מרכזי בהתנעת מפץ הקיי־פופ היה העובדה שעד 1997 לא היתה בקוריאה תרבות פופ, בוודאי לא כזו שיכולה לחדש משהו למערב. "אנחנו כמו סמסונג, טובים באריזה ושיווק אבל לא בחדשנות", אומר בספר לי מון־וון, מבקר התרבות הנחשב במדינה. הממשלה פתרה זאת במיקור חוץ. "את שירי הקיי־פופ כותבים לא קוריאנים אלא אירופים, בעיקר שבדים", הוא מסביר בספר להונג, שמוסיפה: "הקיי־פופ עצמו מבוסס על יורו־פופ, וההשפעה האלקטרונית מאוד בולטת. לכן הסגנון כל כך מזכיר שירי אירוויזיון".

 

הכוכבים הקוריאנים לא נולדים אלא מיוצרים: ב־2014 לדוגמה יצאו לשוק העולמי 23 להקות חדשות של אלילי נוער, ומתחילת 2015 התפרסמו לפחות חמש - כולן מבית היוצר של אולפני ההפקה המתוקצבים בידי הממשלה. אופן הייצור שלהם, לפי הונג, מזכיר את האופן שבו רומניה "ייצרה" מתעמלות קרקע בשנות השבעים. "הכוריאוגרפיה בקליפים הקוריאניים מושלמת לא כי האמנים שלנו כל כך מוכשרים, אלא הודות לתיאום מושלם שאין כמותו בעולם. וזה מתאפשר רק הודות לחוזה ארוך טווח שמי שנכנס לתעשייה צריך לחתום עליו כבר בגיל 12, והוא יכול להישאר כבול אליו גם ל־20 שנה. במערב זה בכלל לא היה חוקי".

 

אוני הונג אוני הונג

 

מפעל הכוכבים הקוריאני מזכיר להונג את מערכת החינוך במדינה: כפי שבתי הספר מלאים שינונים, מבחנים, עלבונות מצד המורים וכבוד כפוי מהתלמידים, גם הלייבלים הגדולים נוהגים בדרקוניות בכוכביהם. "בשבע השנים הראשונות אחרי החתימה הלהקות רק מתאמנות, ולא מורשות להופיע. כך, כשהן יוצאות לשוק הכוכבים עדיין צעירים, אבל בשלים ומלוטשים". הונג מייחסת זאת גם למסורת העתיקה של קוריאה, שספוגה בתורתו של הפילוסוף הסיני קונפוציוס, שראה בהיררכיה ערך נעלה ובלימוד האינסופי ציווי. סין העתיקה נודעה בכך שאפשרה גם לעני שבאיכרים להפוך לאציל, אם יעבור בהצלחה מבחנים רשמיים. אלא שמרגע שהצטרף לאליטה מדי שלושה דורות אחד מצאצאיו יידרש לשוב ולהיבחן, כדי לשמר את המעמד. "אם יש משהו שמשגע את הקוריאנים זאת הגישה האמריקאית שלימוד אמור להיות כיף", כותבת הונג, "הכיף מגיע כתוצאה מהלימוד, הוא לא חלק ממנו".

 

המכונה המשומנת הזאת יצרה בשנים האחרונות כמה וכמה הצלחות עולמיות. לדוגמה, להקת הבנות 2NE1 שכיכבה באחרונה בפרסומות של מיקרוסופט, או הרכב הבנים Big Bang שכל אחד משיריו זוכה לעשרות מיליוני צפיות ביוטיוב. בכל הלהקות הפופ עצמו נראה כמו פסיפס לא הגיוני, ספק אירוני ספק מועתק ברישול מעידן הדיסקו, של סממני פופ מערביים: בגדים של "ילדים רעים" שמתחברים למוזיקה אלקטרונית קלילה ומקפיצה ומילות שירים שמתאימות לכל המשפחה. וכולם, מ־Psy והלהקות המצליחות ביותר עד לשמות קטנים ולא מוכרים, מציגים רמה חדשה של הגשה מושלמת.

 

קים דה ג'ונג. הקיי-פופ החל בדו"ח יבשושי קים דה ג'ונג. הקיי-פופ החל בדו"ח יבשושי צילום: בלומברג

 

רוק לא יצמח כאן

 

הונג מייחסת לתרבות הקוריאנית עוד יתרון. היא אולי עשויה מפסיפס מועתק של סממנים אמריקאיים, אבל היא לא אמריקאית. מלבד מקוריות, היא נעדרת גם את חופש הביטוי. ולעסקים זה טוב. "בהרבה מדינות לא מציגים סדרות אמריקאיות, לא מסיבה פוליטית אלא רק בגלל הסקס. בתימן לדוגמה מקרינים סרטים אמריקאיים, אבל רק אחרי חצות", הונג אומרת, "בעוד שקוריאה מייצאת דרמות נקיות לכל המשפחה. לכן באיראן דור שלם של ילדים גדל כעת על סדרות קוריאניות. זה חלק מאסטרטגיית השיווק הלאומית".

 

ובכל זאת מדובר ביותר מחיקוי פשוט. הונג מאמינה שהקיי־פופ ספוג ברגשי חיבה וכבוד ממשיים לתרבות המערב. לאורך עשורים ארצות הברית סימלה בעיני הקוריאנים את החופש הנכסף. "האמריקאית שבי מבינה כמה קל להתייחס לפופ כמובן מאליו", היא כותבת, "אבל מחוץ לארצות הברית ואירופה, פופ אמריקאי הציף אנשים בהתרגשות ותקווה לחירות".

 

אז איפה הרוקנ'רול בסיפור?

"לא קיים. רוק אמיתי לא יכול לצמוח בקוריאה. פשוט אין לך שם נהג משאית בשם אלביס שהולך למועדונים של שחורים כדי ללמוד לרקוד ולומד לבד לנגן בגיטרה. אין אתוס של מרד נגד ההורים. אין צעירים שבורחים מבית הספר כדי להקים להקה ולהופיע עם השירים שלהם. אין קרקע שתצמיח מוזיקת מחאה אמיתית. אם אתה מוזיקאי מוכשר שמופיע בבתי קפה ועוד לא התגלה, אתה כנראה מבוגר מכדי שיגלו אותך, כמו דוגמנית שעברה את גיל 25".

 

למה לדעתך סצנת המוזיקה היפנית, הג'יי־פופ, לא מצליחה במערב כמו הקיי־פופ?

"הקליפים היפניים עמוסים. הם נראים כמו שיעור התעמלות, וקיי־פופ נראה כמו בלט. ליפנים גם יש מסורת של מיניות ילדותית וזמרות שמתלבשות כמו תלמידות חטיבה סקסיות, ובקוריאה הדרומית זה נחשב פסול. המילים הקוריאניות תמיד עוסקות באהבה ולא במין, כך שלהורים ברחבי העולם אין דאגות מהתכנים. היפנים גם סגורים יותר בעשורים האחרונים. הם לא מתעניינים בדעתך ובדעת המערב כשהם משלבים, לדוגמה, פדופיליה בספרי מנגה וסרטי אנימה".

 

אם פופ הוא כזה סמל לתקווה, האם קים ג'ונג־און צריך לחשוש מחלחול ההאליו לקוריאה הצפונית?

"ב־1999 הנשיא שלנו אמר שאם הקוריאות יתאחדו, זה לא יהיה בגלל פעולה צבאית אלא כי התרבות הקוריאנית תגיע לצפון. אולי זה מתחיל לקרות. כמו שבמלחמה הקרה היוגוסלבים רצו לשמוע איירון מיידן ובאוקראינה ג'ינס ליוויס עלה כמו מכונית, תרבות הפופ נשארה סמל לחירות. המשמעות של שירי פופ לאנשים במדינות מדוכאות גדולה בהרבה מבדמוקרטיות עשירות. וכשבקוריאה הצפונית אנשים רואים סרטים ובהם את סיאול עם חשמל ומים זורמים, הם מתחילים להבין שהעולם הוא לא מה שמספרים להם. הם מתחילים לחשוב".

 

ההאליו באמת ידיח את האמריקניזציה? קוריאה היא מעצמת התרבות הבאה?

"לא בטוח", הונג אומרת, "הבעיה כרגע עם הקוריאנים היא שהם לא טובים ביצירתיות. כבר שנים מנסים לעודד יצירתיות בבתי הספר, גם כדי לא לאבד מוחות לארצות הברית, וזה לא עובד. במערכת החינוך התחרות תמיד תהיה על הציון הכי גבוה. וביצירתיות אין ציונים. גם עולם העסקים שם חושש מהימורים. אם תבקש מימון לאפליקציה חדשנית, ישאלו אותך איזו בעיה ישנה היא פותרת. סטיב ג'ובס וביל גייטס נשרו מהאוניברסיטה. הם לעולם לא היו מקבלים סיכוי".

 

האשה שלנו בסיאול

אמריקאית, קוריאנית ויהודייה נכנסת לבר

 

למיקס הזהויות של יוני הונג נוסף ב־1998 עוד מרכיב: היא התגיירה. "למדתי לתואר בפילוסופיה בייל, ובשנה הראשונה למדנו את כתבי הרמב"ם", היא מספרת, "זה היה מעורר השראה, ופתח אצלי תהליך שהסתיים בהתגיירות". הונג, ששילבה בראיון לא מעט מילים בעברית, מגדירה עצמה חילונית, "אבל מציינת את החגים", כדבריה.

 

היא מוצאת נקודות דמיון רבות בין התרבות היהודית והקוריאנית: "אצל שני העמים החינוך הוא לפני הכל. אני מכירה אמריקאים שהתקבלו להרווארד וויתרו כי ההורים לא רצו לשלם. בבית יהודי או קוריאני זה בלתי נתפס.

 

"שתי התרבויות גם מעודדות פתיחות רגשית", היא אומרת, "מותר לך להרגיש רע, ואתה מצפה שהזולת לא ייקח את זה אישית. באנגליה, לדוגמה, הפגנת תסכול נחשבת סימן לחולשה. בארצות הברית אתה בכלל צריך לדבר דרך פילטר. מצד שני, קוריאני שיתארח בסדר פסח יהיה בהלם מזה שילד קטן קם ושואל ארבע שאלות. בקוריאה הילדים לעולם לא במרכז".

 

הונג לא ביקרה בישראל - "אני יודעת שאני צריכה להגיע, אבל חוששת להתאכזב", היא מסבירה בקול מתנצל - אבל היא מזהה קווי דמיון גם בין המדינות. "שתיהן זכו לעצמאות ב־1948, ושעתקו מוסדות שלטוניים ממדינות אחרות. קוריאה גם אימצה כמודל להשקעות הפופ שלה את 'תוכנית יוזמה' של ממשלת רבין לעידוד השקעות הון סיכון בישראל. ושתי המדינות סובלות היום מבריחת מוחות, בעיקר לעמק הסיליקון". אפשר לומר, היא רומזת, ששני העמים יכולים ללמוד זה מזה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x