בקרוב אצלכם

השנה היתה 2006, ואמית סרו חשד שמשהו אינו כשורה בשוק הדיור בארצות הברית. סרו (Seru), שהיה אז סטודנט למימון בשלבים אחרונים של כתיבת הדוקטורט שלו, חיבר יחד מיליון פיסות מידע קטנות והגיע באמצעותן למסקנה מדאיגה: משהו השתבש במערכת. הבנקים מעניקים משכנתאות בלי חשבון, לא בודקים לעומק מי לוקחים אותן, וגם לא מעסיקים את עצמם יותר מדי בשאלה אם הם בכלל יצליחו להחזיר את החוב. זה היה מחקר חדשני ופורץ דרך, עם מסקנות מטלטלות. היתה רק בעיה אחת: המחקר הזה לא עניין אף אחד.

"המחקר שלי היה אחד הראשונים שאמרו שקורה משהו ממש משונה בשוק", סרו נזכר, "אבל באותו זמן הכל נראה טוב. בהתחלה האנשים שהצגתי להם את הנתונים לא התעניינו במיוחד, כי למי אכפת משוק הלוואות הסאב־פריים. מדובר בחלק קטן מהשוק, בדיור לאנשים עם הכנסה נמוכה, ולמה שלאמריקאי הממוצע יהיה אכפת מזה? בחצי השנה הראשונה כשהצגתי את המחקר אנשים היו סקפטיים לגבי הנתונים. ב־2007 הם אמרו שאולי יש שמץ של אמת במה שאני אומר. ב־2008 כבר אמרו שכנראה עליתי על משהו, וב־2009" - אחרי פרוץ המשבר - "התגובה היתה 'אבל זה מובן מאליו, כולם ידעו שזה מה שקורה'".

בשנים שחלפו מאז התמנה סרו (41) לפרופסור למימון בבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת שיקגו, אחד ממוסדות המחקר המובילים בעולם ומעוז השוק החופשי. גם שם, סרו מספר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", הוא התקבל בהתחלה בספקנות: "התגובה הראשונית בשיקגו היתה 'אם היה כאן משהו לא בסדר, השווקים כבר היו מזהים את זה'". אלא שמהר מאוד, כאמור, התברר שסרו צדק והשווקים טעו. המערכת הפיננסית העולמית קרסה.

בתים למכירה ברחבי ארצות הברית אחרי משבר הסאב־פריים ב־2008. "הבועות הבאות ייווצרו בלי שהבנקים המרכזיים יבחינו בכך" צילום: בלומברג, אי.פי

סרו, שהיגר לארצות הברית מהודו, הוגדר לפני כמה חודשים על ידי קרן המטבע העולמית כאחד מ־25 הכלכלנים שמעצבים מחדש את האופן שבו אנחנו חושבים על הכלכלה, לצד סופר־סטארז כמו חוקר האי־שוויון הצרפתי תומאס פיקטי. אל הרשימה הזאת סרו התברג בזכות יכולתו להשתמש במאגרי מידע אדירים ולפרק את המשבר לסדרה ארוכה של כשלים שהתרחשו בכל חלקי המערכת - מהבנקים, דרך סוכנויות הדירוג ועד לרגולטורים. המחקרים האלה כבר שימשו חלק מהתשתית לתביעות הענק נגד וול סטריט, שהובילו עד כה לקנסות עתק של 150 מיליארד דולר.

אבל המחקרים של סרו הם לא רק סיפור על מערכת פיננסית שיצאה משליטה הרחק מעבר לים. הם רלבנטיים מאין כמוהם גם למציאות של ישראל 2015. כי כמו כל דבר שמתחיל באמריקה, טוב או רע, הגרסה המקומית של אותם חידושים פיננסיים שהובילו את המערכת בארצות הברית אל התהום עתידה לנחות בקרוב היישר אצלנו בארץ.

במקום לשבת על המשכנתא, מוכרים אותה למשקיעים

את השיחה עם סרו, שהגיע בשבוע שעבר לישראל כדי להשתתף בכנס בנושא רגולציה על גופים פיננסיים שקיים בית הספר למינהל עסקים של האוניברסיטה העברית, אנחנו מתחילים ברענון קצר של היסודות. כדי להבין מה השתבש במשבר של 2008 ומה חשיבות החידושים הפיננסיים שמגבשים היום בבנק ישראל וברשות ניירות ערך, מסביר סרו, כדאי להתעכב לרגע על שאלה בסיסית אחת: למה בעצם אנחנו נותנים את הכסף שלנו לבנקים?

"טיעון בסיסי בכלכלה הוא שבנקים הם דבר מועיל כי הם יודעים לאילו אנשים ולאילו חברות כדאי לתת הלוואות. אם לי או לכם יהיה קצת כסף מיותר ונרצה להלוות אותו, קרוב לוודאי שנעשה טעויות. לכן אנחנו פונים לבנקים: אנחנו נותנים את הכסף לבנק והוא מלווה אותו בשבילנו. הבנק בעצם מפקח מטעמנו על הכסף שלנו, ובודק מה קורה איתו.

אמית סרו. "חייבים להבין שבזמנים טובים גם לווים גרועים יכולים להיראות נפלא. אבל כשמתרחש זעזוע שלילי קל, הלווים שמתוחים עד הקצה פתאום לא יכולים לשלם" צילום: אלכס קולומויסקי

"אבל אז עולה השאלה: מי מפקח על המפקחים? איך אפשר לדעת שהבנקים יעשו את הדבר הנכון עם הכסף שלנו? התשובה המקובלת היא שכאשר הבנקים נותנים הלוואות הם לוקחים על עצמם סיכון, כי ההלוואה רשומה במאזן שלהם, ואם היא לא מוחזרת הבנק מפסיד, ולכן הבנקים יפקחו היטב על ההלוואות".

עד כאן המודל הבסיסי של הבנקים, זה שעדיין תקף בישראל: הבנק מלווה כסף, נניח לזוג צעיר שלוקח משכנתא, ואז, לאורך שנים, חודש בחודשו, הבנק מקבל תשלומים מהלווים עד שההלוואה מוחזרת. במשך כל אותו זמן ההלוואה רשומה במאזן של הבנק, ולכן יש לו אינטרס לבדוק היטב למי הוא נותן משכנתא.

אלא שבעשורים האחרונים, תחת הכותרת של 'חדשנות פיננסית, התחוללה מהפכה מוחלטת בהתנהלות הבנקים בארצות הברית. במקום לרשום את ההלוואות במאזנים ולגבות תשלומי החזר בסבלנות מדי חודש, לבנקים האמריקאים היתה אפשרות חדשה: למכור את ההלוואות לבנקי ההשקעות בוול סטריט, שלקחו אלפי משכנתאות שזרמו למאגרים שונים מדי חודש, ערבבו אותן במאגרי ענק בני אלפי משכנתאות כל אחד, ומהתשלומים שזרמו אליהם מדי חודש יצרו מוצר חדש: איגרות חוב שאפשר למכור למשקיעים. מאותו רגע התשלום החודשי של הזוג הצעיר כבר לא מגיע אל הבנק, אלא לידיו של המשקיע שקנה את האג"ח — למשל, בית ההשקעות שמנהל את הפנסיה שלכם.

לתהליך הזה, שמפגיש בין היכולת של הבנק להגיע למיליוני לקוחות קטנים לבין הכסף הגדול שיושב אצל הגופים שמנהלים את הפנסיה שלנו, קוראים איגוח. ובימים אלה ממש יושבת ועדה בין־משרדית בראשות בנק ישראל ורשות ניירות ערך כדי ליצור את התשתית הרגולטורית להניע את אותו תהליך גם בישראל.

לקוחות בתור לבנק נורת'רן רוק, שקרס במשבר הסאב־פריים. "כשהבנק יכול למכור את ההלוואות, אין לו תמריץ לערוך בדיקת נאותות" צילום: אי פי איי

לא מדובר בניסיון הראשון להביא את מודל האיגוח לארץ. עוד ב־2005 ניסה פרופ' צבי אקשטיין, אז המשנה לנגיד בנק ישראל, לקדם את התהליך, אך המשבר של 2008 טרף את הקלפים והכניס את המלצות הוועדה שלו עמוק למגירה. עד שלפני שנה תוכנית האיגוח נשלפה משם שוב, וכיום היא מקודמת במרץ.

וכאן אנחנו מגיעים לממצאים של סרו. "עצם העובדה שהבנק מעניק הלוואה ואז מוכר אותה היא אחד הדברים שסקרנו אותי לגבי תהליך האיגוח, כי זה משהו שעומד בניגוד לרעיון הבסיסי שהבנקים יתנהגו כשורה משום שההלוואות נשארות במאזן שלהם. מה שרציתי לבדוק הוא אם התנהגות הבנקים משתנה ברגע שיש להם יכולת למכור את ההלוואה".

את השאלה הזאת סרו בדק, במחקר שהזניק את הקריירה שלו, באמצעות מאגר נתונים אדיר על כמיליון נוטלי משכנתאות סאב־פריים בארצות הברית בתחילת העשור הקודם. באמצעות הנתונים האלה סרו הבחין בתופעה משונה בשוק המשכנתאות שאיש לא הבחין בה קודם. בארצות הברית, מסביר סרו, כדי שהבנק יוכל למכור משכנתא הלווה שלקח אותה צריך לקבל ציון אשראי מסוים: 620 ומעלה. הלוואות שניתנו ללווים שלא הגיעו לציון הזה יישארו בידי הבנק, כי מדובר בלווים שהמשקיעים לא רוצים להתעסק איתם, ולא רוצים לקנות מהבנק את ההלוואות שניתנו להם. אבל בניגוד לכל הציפיות, סרו מצא שדווקא בקרב הלווים שהצליחו לעבור במעט את סף ה־620 נרשם שיעור גבוה הרבה יותר של חדלות פירעון מאשר בקרב הלווים שמעט מתחת לסף. במילים אחרות, דווקא הלווים שאמורים היו להיות טובים יותר לא הצליחו להחזיר את המשכנתא.

ההסבר לתופעה הזאת פשוט, אומר סרו: "אם אתה מאפשר לבנקים למכור את ההלוואות שלהם, הם מאבדים את התמריץ לערוך בדיקת נאותות ללווים. מתברר שלשיקולים כמו מוניטין של הבנקים אין משקל כל כך גדול. מבחינתם, כשהם יכולים למכור הלאה את ההלוואה זו כבר בעיה של מישהו אחר". כך קרה שדווקא על הלווים שאמורים היו להיות פחות טובים הבנקים השגיחו בשבע עיניים, פשוט משום שהסיכון נשאר אצלם. את ההלוואות שממילא היו אמורות להתגלגל לחיקו של מישהו אחר הם כבר לא בדקו בקפדנות.

אבל הבנקים האמריקאים לא עצרו כאן. הם לא רק הנמיכו את אמות המידה שלהם למתן הלוואות. הם גם לא סיפרו לאותם משקיעים שקנו את איגרות החוב מבוססות המשכנתאות מה באמת נמצא בפנים. הדימוי שסרו בוחר בו הוא של משקיעים שחשבו שהם קונים מהבנק ב.מ.וו, וגילו שבפועל הם קנו פורד. גם אל המסקנה הזאת הוא הגיע באמצעות שימוש חדשני במאגרי מידע, הפעם תוך השוואה בין שני מאגרים שונים שבאמצעותם הוא חשף פער בין מה שהבנקים ידעו לבין מה שהם סיפרו למשקיעים. בין היתר, הוא ועמיתיו גילו שני דפוסי מקרים שבהם הבנקים הסתירו מידע מהמשקיעים: בראשון הבנקים הציגו למשקיעים חלק מהמשכנתאות כאילו הן משכנתאות על הבית שבו מתגורר הלווה, בעוד שבפועל היה מדובר בבית השני או השלישי שלו — מה שמאוד מגדיל את הסיכוי שהוא יפסיק לשלם את המשכנתה אם שוק הדיור יתדרדר. בסוג המקרים השני הבנקים לא סיפרו למשקיעים שללווה יש משכנתא שנייה על אותו בית. גם במקרה הזה הסבירות לחדלות פירעון עולה דרמטית.

קרנית פלוג. "קובעי המדיניות צריכים להתמקד בניסיון להשיג צמיחה בת קיימא" צילום: יהודה עשור

ממצאי המחקר הזה של סרו היוו חומר נפץ, והוא זכה לאינספור הדים בעיתונות הכלכלית והתגלגל גם לתביעות נגד הבנקים הגדולים בארצות הברית על כך שהונו את המשקיעים שלהם. "כל הבנקים נתבעו", אומר סרו, "וכל התביעות הסתיימו בפשרה. הקנסות שהוטלו על הבנקים הגדולים בלבד הגיעו ל־150 מיליארד דולר. בנקים כמו ג'יי.פי מורגן, או בנק אוף אמריקה, הודו לראשונה שהם ייצגו לא נכון את ההלוואות שלהם בפני המשקיעים. אין צורך בספקולציות אם הבנקים עשו את זה או לא: הם הודו בזה".

אחת הסיבות שבגללן הבנקים בחרו להתפשר היה רצונם להשאיר את הפרשיות האלה מאחוריהם ולהכריז על פתיחת דף חדש. אלא שסרו מסביר שאיש אינו ממהר לקנות את ההכרזות על שחר של יום חדש. למעשה, שוק האיגוח בארצות הברית נשען כיום כולו על סוכנויות ממשלתיות למחצה, ואין אף גורם פרטי שמוכן לקנות מהבנקים את המשכנתאות שלהם. "הסיבה לכך היא שלקח לממשל שבע־שמונה שנים מהרגע שבו הבעיות האלה התגלו להתחיל להגיש כתבי אישום, ואיש מהאנשים שהיו מעורבים בזה בבנקים לא נתבע אישית. את הקנסות הרי שילמו בעלי המניות של הבנקים, כך שאף אחד מהאחראים לא באמת נענש. לכן הכסף לא ממהר לזרום לשוק הפרטי, כי החשש הוא שהנושאים האלה עדיין לא טופלו".

כדי שהבנקים לא יעגלו פינות, צריך לכבול אותם למשכנתא

בהינתן הממצאים שלך, מה היית ממליץ לקובעי המדיניות בישראל שדנים בהכנסת האיגוח לארץ?

"הדבר הראשון שהוועדה בישראל צריכה לדון בו הוא איך המשקיעים ישפטו את איכות המוצרים. במצב שבו הבנקים אורזים משכנתאות ומוכרים אותן הלאה, המשקיעים שקונים את המשכנתאות צריכים כלים שיאפשרו להם להגיד: 'המוצר הזה יותר מסוכן, אז אשלם עליו פחות, והמוצר ההוא פחות מסוכן אז אשלם עליו יותר'. אם אין מדד משותף שעל בסיסו אפשר להשוות, אני לא בטוח שהשוק הזה יכול להתרומם. ומשום שבישראל אין לשכות לדירוג אשראי" (גופים שמעניקים לכל צרכן דירוג אשראי משלו על פי יכולתו להחזיר את החוב) "יהיה מאוד קשה למכור אצלכם מוצרים כאלה".

ג'יימי דיימון. "אף אחד מהאנשים האחראים בבנקים לא נתבע אישית ולא באמת נענש"	צילום: בלומברג

ועדת האיגוח התייחסה לנקודה הזאת בטיוטת הביניים שלה, שבה המליצה על גיבוש מדדים משותפים ומודלים להערכת סיכונים — אבל זו רק משוכה ראשונה, כי הרי המחקרים של סרו הראו שאי אפשר בהכרח לסמוך על הדירוגים. המשקיעים שקונים את המשכנתאות צריכים להיות מסוגלים לבצע בקרה על המוצרים שמוכרים להם ולוודא שהם לא קונים חתול בשק. האם גופי הפנסיה בישראל מסוגלים לצלול לעומקם של תיקי משכנתאות ולוודא מה איכותם? שאלה טובה. ואילו הרגולטורים, מצדם, צריכים לוודא שהבנקים אכן בודקים בקפדנות שנוטלי המשכנתאות מסוגלים להחזיר את הכסף.

לפי סרו, הדרך היחידה לגרום לבנקים לעשות את עבודתם היא לאלץ אותם להמשיך להחזיק בחלק מהמשכנתא, כך שאם זו תהפוך לחדלת פרעון גם הבנק ייפגע מכך. מבחינתו, זו דרישה קריטית. "אם המערכת מגיעה למצב שבו המלווים מוותרים על בדיקת נאותות, וחלק לא מבוטל מהמשכנתאות האלה מתפוצצות לך בפרצוף, אז כל המערכת קורסת".

בדיוק בנקודה הזאת מתחולל כרגע מאבק איתנים בישראל. חברי ועדת האיגוח נוטים להמליץ שהבנקים יחויבו להמשיך להחזיק כ־10% מההלוואות שהם מוכרים הלאה. השחקנים העיקריים בשוק הבנקאות, מצדם, שלחו חוות דעת מנומקות לוועדה שבהן נטען, באופן לא מפתיע, שמדובר בשיעור גבוה מדי שיהפוך את כל העסק ללא כדאי. סרו מכיר את הוויכוחים האלה היטב. "בארצות הברית החליטו, אחרי לא מעט מאבקים, שהמספר הזה יעמוד על 5%, ועכשיו אפילו המספר הזה יורד. למה? כי הבנקים אומרים שזה מטיל עליהם סיכונים גדולים, כאילו הם עדיין מחזיקים בנכס, ולכן זה לא כדאי להם. הם אומרים למקבלי ההחלטות שהם לא יוכלו להעניק הלוואות, ואז הרגולטורים נלחצים: הם כמובן לא רוצים שהבנקים יפסיקו להלוות. אז מורידים את המספר ל־2.5%, ואחרי זה המספר ייחתך שוב, כי הבנקים יגידו שזה פוגע להם ביכולת להתחרות ביעילות". סרו מוסיף ומזהיר מפני תעלולים שונים: צריך לוודא, למשל, שהבנקים אכן שומרים את המשכנתאות במאזן שלהם, ולא מוכרים אותן בהזדמנות הראשונה, וגם לא לאפשר לבנקים להחזיק במשכנתאות ביד אחת וביד השנייה לקנות ביטוח על קריסתן.

מגמת האיגוח המקומית, אגב, רק מתחילה במשכנתאות. כיוון שמשכנתא היא מוצר אחיד יחסית שנמדד לפי קריטריון ברור, ועדת האיגוח שאפה להתחיל את האיגוח במשכנתאות ואז להתקדם למוצרים אחרים - אלא שהגופים הפיננסיים התנגדו למהלך בנימוק שנוכח המרווחים הנמוכים על המשכנתאות כיום, מדובר במוצר לא אטרקטיבי לאיגוח. הלחץ, כנראה, עשה את שלו: השבוע פרסם בנק ישראל פרק מתוך הדו"ח השנתי ל־2014, שבו הוא קובע ששוק האיגוח הוא "שוק חשוב שלישראל יש תמריץ לפתח אותו" ומצהיר כי בכוונת הבנק לאשר איגוחים של כל סוגי האשראי, לרבות צרכני וקמעונאי, וגם איגוח של נדל"ן מניב.

אף אחד לא יכול לזהות בועות וקשה עוד יותר לפוצץ אותן

לקינוח אנחנו לוקחים צעד לאחור מהקרביים של המערכת הפיננסית. בכל זאת, האיגוח וההונאה סביבו היו רק חלק אחד בפאזל של המשבר הפיננסי. היו עוד גורמים ששיחקו כאן תפקיד מכריע, למשל הריבית האפסית שהנהיג אז הבנק המרכזי של ארצות הברית. אבל גם כאן יש קווי דמיון למצב בישראל 2015: גם אצלנו הריבית אפסית כבר שנים, וגם כאן היא תרמה לזינוק במחירי הנדל"ן. בבנק ישראל טוענים כי הריבית האפסית תורמת לצמיחה ולאבטלה הנמוכה, וכי בבועת הנדל"ן צריך לטפל באמצעים אחרים, למשל באמצעות מגבלות על גודל המשכנתא שהלווים נוטלים. במתכון הזה מנופפים לא רק בירושלים, אלא בכל העולם — אלא שסרו מסתייג מכך במובהק. "זו צורת הסתכלות מאוד מסוכנת, כי היא מניחה שהבנקים המרכזיים יודעים מה קורה במערכת הבנקאות, ושהם מזהים בדיוק מתי מחירי הנכסים הם בועתיים ומתי הם יציבים. ואם למדנו משהו, הרי הוא שאיש לא יכול לזהות בועות. בדיעבד כולם גיבורים וטוענים שהם התריעו מפני בועה, אבל מה שיקרה הוא שהבועות יווצרו בלי שהבנקים המרכזיים יבחינו בכך. ואם אתה משאיר את הריבית נמוכה ומעודד אנשים ללוות, גם לצורך פרויקטים שאולי לא סבירים, אתה עלול לגלות פתאום שנקלעת לבועה. זה בדיוק מה שכולם עושים היום".

בראיון ל"מוסף כלכליסט" נגידת בנק ישראל קרנית פלוג אמרה שאמנם נטילת המשכנתאות בישראל ממשיכה לצמוח בקצב מהיר, אבל פרופיל הסיכון של הלווים קטן יותר בזכות הצעדים של הרגולטורים.

"חייבים להבין שבזמנים הטובים גם לווים גרועים נראים נפלא. למשל, משום שערך הבית שלהם עולה, וכתוצאה היחס בין ערך הבית לגובה המשכנתא יורד. הכל נהדר. אבל כשמתרחש זעזוע שלילי קל, אותם לווים שמתוחים עד הקצה פתאום לא יכולים לשלם".

אז מה אתה מציע?

"הדגש צריך להיות על צמיחה. כשהכלכלה צומחת שוק העבודה תחרותי, ואתה מקבל משרות יציבות. במצב כזה, גם כאשר הכלכלה סופגת זעזועים, הלווים יעמדו בתשלומים שלהם. קובעי המדיניות לא צריכים להתמקד בניסיון להפוך את המערכת ליציבה, אלא בניסיון להשיג צמיחה בת־קיימא. הרי מאוד קל להשיג יציבות במערכת: אפשר למשל לגרום לכך שאף אחד לא ייקח חובות יותר. אבל זה לא יסייע לאף אחד".

רגע אחד. הרי לכאורה הריבית הנמוכה של בנק ישראל נועדה בדיוק כדי לעודד צמיחה.

"השאלה היא לאיזה מטרות הכסף משמש במצב של ריבית נמוכה. יותר קל לשפוט אם הכסף משמש לפרויקטים סבירים מאשר לקבוע אם המחירים בשוק הם בועתיים או לא. בנקאים מרכזיים נוהגים לטעון ש'אם נזהה בועה אנחנו נפוצץ אותה', אבל זה פשוט לא יעבוד, כי בזמנים הטובים מופעל עליהם לחץ אדיר להמשיך לוודא שכולם מרוצים. למי בכלל יש אומץ לפוצץ בועה? זה דבר מאוד קשה ולא פופולרי. לכן צריך להיות מאוד מאוד זהירים".