• תפריט
21.7.11

הון אנושי: פחד אוהלים

שלושה ימים במאחז המחאה בשדרות רוטשילד לימדו אותי שיותר מהכעס על מחירי השכירות, אנשי האוהלים מבקשים לצעוק את הפחד מכישלון במירוץ ההישרדות של החיים. והם הבהירו לי עד כמה שברירי הביטחון שאני נהנה ממנו

ארי ליבסקר 10:0321.07.11

שתים עשרה בלילה, מוצאי שבת בשדרות רוטשילד, בחור בהיר שיער בתחתונים שחורים מקבל את פניי. הוא שואל אותי אם אני רעב. אני אומר שלא ממש. הוא אומר: "אם כך, אין לך מה לחפש פה, זה המטבח". הוא מצביע בידו על כמה מכלי מים ובתוכם כלים. מאחור ניצב שולחן ועליו ארגזי ירקות. "אתה מוזמן לסלון".

 

הסלון הוא מרכז העניינים. כמה אנשים יושבים שם על מזרנים, שמונחים על שטיחי סיני. במעלה השדרה ממוקמים האוהלים. שם אני פוגש את הבמאי רגב קונטס, אחד מיוזמי המאבק, שנמנה עם הגרעין הקשה. קונטס ביים את הסרט "החברה הכי גרועה בעולם", שבו הוא מנסה לשקם את סוכנות הביטוח הכושלת של אבא שלו. זהו סרט שמשקף בצורה הומוריסטית את גסיסתו של מעמד הביניים. לכן לא מפתיע אותי שהוא נמנה עם החבורה שארגנה את כל העניין פה. קונטס מספר לי מי מחברינו המשותפים הגיע למאהל כדי להביע הזדהות.

 

אני שואל אותו אם יש אוהל עבורי, והוא מפנה אותי לאמנית איה שויד ובת זוגה יעל, שבדיוק מצטרפות לשיחה. הן מספרות לי שהתחתנו בקנדה לא מזמן, שם מכירים בחתונות הומו־לסביות, ואחר כך עברו לגור ביפו בדירת סטודיו. מיד לאחר שגמרו לשפץ את הדירה, הודיע להן בעל הדירה שהוא מפצל אותה, ואם הן מעוניינות להישאר עליהן לשלם סכום כפול. הן סירבו להצעה שלו, וכעת מתכננות לעבור לבת ים. לענייננו המיידי, הן מזמינות אותי לישון איתן באוהל. שויד התגאתה בכך שיש להן מזרן זוגי מתנפח, אבל לי האוהל נראה קטן מדי, ולא ראיתי את עצמי נדחק בין שתי הבנות. הודעתי להן שאני מוותר על התענוג. אז הן הודיעו לי שהן לא מתכוונות לישון שם הלילה, כך שאוכל לקבל את המזרן כולו לעצמי, בתנאי שאחליף סדין. שאלתי את שויד אם יש לה קשר לגיל שויד, מייסד צ'ק פוינט, והיא אמרה לי שהיא אחותו. רציתי לשאול איך ייתכן שאחותו של גיל שויד מתקשה לשלם שכר דירה, אבל עצרתי בעצמי. המצוקה והזעם של שתיהן היו אותנטיים בעיניי. בתמורה לאפשרות ללון באוהל ביקשה יעל שאתראיין לאתר המחאה שהם הקימו. "אנחנו צריכים אנשים רציניים. קיבלנו כמה ביקורות שכל החבר'ה כאן הם סטלנים, והדברים שהם אומרים לא נלקחים ברצינות".

 

בגדים למסירה. "אני מפחד להביא ילד לעולם, כי לא אצליח לפרנס אותו" בגדים למסירה. "אני מפחד להביא ילד לעולם, כי לא אצליח לפרנס אותו" צילום: תומי הרפז

 

זאת היתה יריית פתיחה סמלית למצב הדיפוזי של מחאת האוהלים, שאין לה ממש הנהגה, ובוודאי לא פתרונות קונקרטיים. ככל ששהיתי יותר זמן במחנה האוהלים, השתכנעתי שדווקא האלתור, הספונטניות הלא ממוקדת, מעידים על כך שמדובר במחאה רחבה הרבה יותר. בכעס שעוסק בחוסר היכולת של אזרחי ישראל לשאת בנטל. הרי האנשים ששוהים באוהלים האלה אינם בשום צורה השוליים של החברה הישראלית. רובם משכילים, רהוטים, מודעים לזכויותיהם ובעלי מקצועות מכניסים. הם פשוט כורעים תחת הנטל הכלכלי. במידה מסוימת, מחירי השכירות היו רק התירוץ להתפוצץ.

 

קלישאה של הסטריאוטיפ

והבורגנים של היכל התרבות מנסים להתסיס

 

בהמשך הלילה חגגו במאהל 29 שנים לבחורה בשם מיכל. זה עשוי היה להיראות כמו קלישאה של הסטריאוטיפ שמנסים להדביק למחאה הנוכחית: עם מיכל ישבו שתי צעירות, אחת תסריטאית והשנייה עורכת בערוץ מסחרי. מיכל עצמה היא מעצבת מוצר בוגרת בצלאל, ובימים אלה מדלגת בין עבודות, כלומר מובטלת. שאלתי אותה כמה רצינית המחאה, ומדוע אנשים טורחים לצאת החוצה רק כשמדובר בדירות שלהם, כאילו אין מאבקים חשובים יותר. היא ענתה לי היטב, ואמרה שקשה למצוא מצוקה גדולה יותר מאשר העובדה שלאדם אין איפה לגור.

 

בסביבות שלוש בלילה אני פוגש את חגית. כבר יומיים היא פה, ומחר היא צריכה ללכת לעבודה. "אני מפחדת שהמאהל יינטש", היא אומרת, "ואז העירייה תעיף אותנו". היא בת 40 ומשהו, תכשיטנית במקצועה. יש לה חנות שהיא גם סטודיו בדרום העיר. בימים האחרונים לא יכלה לעמוד בתשלומי שכר הדירה, ובעקבות זאת עברה לגור בתוך הסטודיו. "סידרתי לעצמי מקום לינה בגלריה", היא אומרת. מה עם שירותים ומקלחת, אני שואל, אבל היא מחליפה את נושא השיחה. היא מספרת שבשלב מוקדם יותר של הערב הגיעו למאהל כמה "בורגנים" שיצאו מקונצרט בהיכל התרבות והעידו על עצמם כבעלי דירות. הם כינו את המפגינים פרזיטים מפונקים, שאם אין להם כסף אז שיעזבו את העיר. היא סיפרה שאנשים התווכחו איתם, אבל ההאשמות העיקו עליה. "האמת היא שכנראה אצטרך לעזוב את העיר. אני חושבת אולי לקנות דירה בנתניה. יש לי בחסכונות 450 אלף שקל". אני אומר לה שגם בנתניה היא לא תצליח לקנות שום דבר. בשלב הזה יעל חוזרת עם המצלמה ורוצה פתרונות קונקרטיים. אני חוזר לביתי כדי להביא סדין וכלי רחצה, מתיישב לרגע על הספה, מפעיל את המזגן וקורס.

 

הי, מי זה מסתכל עליי?

אני מזהה עוד ועוד אנשים שהם אני

 

למחרת אני מגיע ישירות ל"סלון". בזה אחר זה עולים יושבי המאהל ומשתפים זה את זה בהגיגיהם ובמצוקותיהם. במקום למחוא כפיים, הם אימצו את השיטה מהמחאה שננקטה בספרד - אם אתה מזדהה עם דברי חבריך עליך פשוט לסובב את כפות הידיים. אחד הדוברים היותר רהוטים הוא השחקן יונתן מילר, ששייך לגרעין הקשה: אותם שמונה אנשים שרובם לא הכירו מראש זה את זה, אלא נפגשו בפייסבוק והתכנסו תחילה בדירתה של דפני ליף, שהודיעה שמכיוון שחוזה השכירות שלה לא חודש היא עוברת להתגורר באוהל בשדרות רוטשילד.

 

קשה למצוא מצוקה גדולה מזו של אדם שאין לו איפה לגור. ארי ליבסקר באוהל קשה למצוא מצוקה גדולה מזו של אדם שאין לו איפה לגור. ארי ליבסקר באוהל צילום: תומי הרפז

 

מילר נושא נאום מרגש. "נוח להם לחלק אותנו לסקטורים: מתנחלים, חרדים, אמהות חד־הוריות, מזרחיים, קשישים, סטלנים. כל סקטור דואג רק לעצמו, וכך נגזרים דילים שמהם מרוויחים רק קבוצות מיעוט וכמה אינטרסנטים". הוא מספר שגדל במשפחה ממוצעת ממעמד הביניים ברמת השרון, למד משחק ועבד בכל מיני עבודות, אבל אף פעם לא הצליח ממש להתפרנס בכבוד. מגיל 20 הוא חי בדוחק. כל יום הוא מאבק, והוא בקושי מצליח לשרוד. "אני היום בן 34 ומפחד להביא ילד לעולם, כי לא אצליח לפרנס אותו".

 

אחר כך, בשיחה בינינו, הוא מזכיר לי שדרכינו הצטלבו בהרבה הזדמנויות. אני אכן זוכר אותו. די מהר מתברר לי שהאנשים סביבי שעברו לישון בשדרה הם בעצם מי שאני יכולתי להיות, בקלות רבה. די היה לשם כך בפיתול קטנטן בעלילה.

 

אחריו עולה לדבר ידידי הוותיק עמית אדלר, מובטל בן 40 ומשהו. הוא מספר שהצטרף למאבק בשל מצבו הכלכלי המחפיר. הוא חי על סף עוני. האמת, הוא לא צריך לספר לי את זה, כבר קרוב ל־15 שנה שאדלר, בחור מוכשר וחריף שסיים אוניברסיטה, לא מצליח לצוף מעל המים. הוא עבד פה ושם, וברוב המקרים הועסק כפרילנס. כשהיינו בני 20, זה נראה מצב זמני. היום, כשאנחנו בני 40, כנראה מדובר במשהו כרוני. אדלר נואם וקולו רועד. זה מעביר בי צמרמורת ותחושת קבס בגרון.

 

לאט לאט אני מזהה עוד ועוד אנשים שאני מכיר מהעיר, מבתי הקפה. אדלר ממשיך בקולו הצרוד, ברעדה. אני נזכר שביום רביעי פגשתי אותו במקרה ברחוב קינג ג'ורג', בקיוסק של סנדביצ'ים שבהם אפשר לאכול טיפה יותר בזול מבכל בית קפה באזור. הצעתי לו להצטרף אליי, והוא אמר שהוא לא רעב, אבל אני חושד שפשוט לא היה לו כסף לשלם על הארוחה. אחר כך הוא שאל על עבודה. תמיד כשאני פוגש אותו הוא שואל על עבודה.

 

עו"ד אלדד יניב עו"ד אלדד יניב צילום: שאול גולן

 

אבל אדלר ומילר הם רק דוגמה לכל אותם אנשים במצבם, הפזורים עכשיו בשדרות סביבי. נוח לכל אותם שבעים שיוצאים מהפילהרמונית לקרוא להם סטודנטים. הם לא סטודנטים. הם אנשים שעובדים כל חייהם בעבודות של סטודנטים, הרבה הרבה זמן אחרי שגמרו אוניברסיטה. אלה אנשים שלא הסתדרו, והם עוד מעט בני 50. לא מדובר באנשי פריפריות שמתויגים כמסכנים בציבוריות הישראלית, אלא באלה שכולם אוהבים לשנוא ולהשמיץ, תושבי תל אביב. פעם הם היו צעירי תל אביב. עיר ללא הפסקה.

 

קוראים להם חבורה של אסקפיסטים ומפונקים, אבל הנה, כל תושבי מרכז תל אביב האלה נמצאים בעיר האוהלים הזאת. בכל בתי הקפה שאני יושב בהם, אני מוקף באנשים עניים. זה עשוי להישמע צורם, אבל יוצא שיותר זול מבחינתם להזמין מנת אספרסו ולהתנחל במקום שלוש שעות מאשר להפעיל את המזגן בבית. עניין של חיסכון.

 

נדידת הפוליטיקאים

אי אפשר איתם, אי אפשר בלעדיהם

 

התקשורת מגיעה. מעגל של מצלמות מתמקד ב"סלון". זמן קצר אחר כך מגיעים הפוליטיקאים. ועדת הכלכלה בראשותו של כרמל שאמה־הכהן, שאיכשהו אני חושד שכל דבר שיעשה ישדר אופורטוניזם זול, מתכנסת בשדרות בהרכב חלקי, הכולל את חבר הכנסת דב חנין ואת חברות הכנסת יוליה שמאלוב־ברקוביץ' ונינו אבסדזה. חלק מהקהל מביע סלידה מנוכחות חברי הכנסת, אחרים טוענים שזה מהלך ראוי, כי רק פוליטיקאים מסוגלים להביא שינוי. כולם קצת זהירים יותר, אחרי פרשיית חברת הכנסת מירי רגב וראש העיר רון חולדאי, שגורשו מהמאהל בבושת פנים.

 

כשאנחנו מתעוררים, עוברי אורח מביטים בנו כאילו היינו בגן חיות. בוקר במאהל כשאנחנו מתעוררים, עוברי אורח מביטים בנו כאילו היינו בגן חיות. בוקר במאהל צילום: תומי הרפז

 

שמאלוב־ברקוביץ' נושאת את הנאום שלה, שביקש לרגש אך התבססותו על רטוריקה חסרת תוכן הכשילה את הניסיון. זה גם היה הרגע שבו עברה בין הסובבים השמועה שהיא תמכה בתשובה במאבקו מול מסקנות ועדת ששינסקי, ואולי חמור מכך, נכחה בחתונה הפומפוזית של בנו אלעד ביער בן שמן בחודש שעבר.

 

שאמה־הכהן התפנה באמצע הדיון להתראיין למצלמות של ערוץ 2, וכשחזר פיזר הבטחות ללא כיסוי שזכו לכיסוי בכל אתרי החדשות. הוא בא לכאן כדי לעבוד, אין לו זמן למשחקים. כשהתקשורת עזבה, נטשו גם הפוליטיקאים. יותר מאוחר, בלילה, אבסדזה ושמאלוב־ברקוביץ' ישובו כדי להתארח במתחם. דרי המחאה ימשיכו לשאת נאומים.

 

חמ"ל בקפה

וזיכרונות מעוררי מחשבה מימי כיכר הלחם

 

החום קשה מנשוא. אני מבחין בדוד קשאני, ממובילי מאבק "כיכר הלחם" שפרץ ב־2003. אז גרו כ־200 חסרי דיור, במשך שנתיים כמעט, בכיכר המדינה בתל אביב. גם הפעם קשאני אוחז בידו כיכר לחם יבשה, שעליה כתוב 2003. סיפרתי לו שרק אתמול המאבק שלהם הוזכר, והוא אמר שהחבר'ה פה הם ממשיכי דרכו. "אתה רואה את כיכר הלחם הזאת? אני שומר אותה מ־2003. ומה שהתקשורת לא מפרסמת הוא שאחרי חמש שנים כולם קיבלו דירות. אבל פה מדובר בוויכוח עקרוני, לא יפתרו את זה ב־200 דירות".

 

נמלטתי מהחום הכבד לבית הקפה שמול השדרה, שהפך לחמ"ל מאולתר. קונטס והפעיל גיל ששון משוחחים ביניהם. הם אומרים שדפני ליף היא הפנים שלהם. היא זו שצריכה להוביל. נראה שהם לחוצים מאוד. לפתע מגיע יובל סיגלר, המו"ל של "טיים אאוט", ומודיע שהשיג הגברה לערב. אני שואל אותו מה לקפיטליסט כמוהו ולמאבק הזה. "אני עושה את זה בשביל דפני. אני מעריך אותה". אבל כפי שאראה אחר כך, כנראה במקרה של סיגלר מדובר במשהו עמוק יותר, והמאבק בדמו. הוא יאמר לי שהוא חושש שהמאבק יאבד שליטה ושמרוב לחץ ועייפות אחד מיוזמיו יקום, יגיד שהוא עוזב, והכל יתפרק.

 

זאת שקפצה מהקומה השלישית

גם ההפנינג וגם הסיפורים יוצאים קצת מפרופורציה

 

בשעות אחר הצהריים עוד ועוד אנשים מתחילים לזרום למאהל. אשה כבת 60 עם מבטא רוסי כבד פונה אליי. היא רוצה שאפרסם את המקרה הנורא שקרה לאחיינית שלה בת ה־25, שנאלצה לעזוב את מרכז תל אביב לטובת מגורים בשכונת התקווה. שם היא שכרה דירה במחיר מופקע, שכמעט משתווה למחיר הדירות במרכז תל אביב. לפני שבוע חזר צ'ק שהיא נתנה לבעל הדירה. הוא לא היסס, הגיע להחליף מנעול וגם איים. הבחורה מצאה את עצמה ללא קורת גג. לדברי האשה, האחיינית הלכה לבקש כסף מסבתה, אך לא היה לה. מרוב ייאוש ותסכול, היא קפצה מהקומה השלישית. עכשיו היא יושבת כולה מגובסת באיכילוב. "אתה מבין לאן הגענו? אנשים רוצים להתאבד כי אין להם איפה לגור. ומדובר בבחורה עובדת".

 

בחור שמחזיק בידיו ילד בן שנתיים וחצי ניגש אליה ושואל לשלומה. היא קמה ומחבקת את הילד. מתברר שהם היו שכנים, עד שהבחור נאלץ לעזוב את הדירה לאחר שבעליה העלה את דמי השכירות ב־50%. הוא שואל אותה איך היא מסתדרת, והיא מביטה בו בפחד ונוקשת על העץ של הספסל: "טפו טפו, אני בסדר, אצלי עוד לא החליטו להשתגע". אחר כך חשוב לבחור להגיד לי שהוא עובד בהייטק במשכורת סבירה. "הבעיה היא שגם במקומות יותר רחוקים מתל אביב המחירים דומים", הוא ספק מסביר ספק מתנצל על ההתעקשות שלו להישאר במרכז.

 

רוחם של הטייקונים מרחפת

והמאהל מגיע כבר עד פינת החשמונאים

 

בערב שיכון האוהלים נראה כמו הפנינג ענק. הציניקנים ודאי יאמרו שהנה, זה מה שהתל־אביבים רוצים: וודסטוק. אבל קיבינימט, גם אחרי וודסטוק העולם נראה אחרת. וחוץ מזה, מי אמר שמחאה צריכה להיראות כמו עצרת זיכרון לחללי צה"ל? הרי גם בבסטיליה ובכיכר תחריר אנשים ישבו באוהלים ושרו שירים.

 

ארי ליבסקר (מימין) עם עו"ד אלון קסטיאל. כולם כאן ארי ליבסקר (מימין) עם עו"ד אלון קסטיאל. כולם כאן צילום: תומי הרפז

 

על מדרגות הפיצרייה טוני וספה, שהיא כנראה אחת המרוויחות הגדולות מהמאבק הזה, אני נתקל בשתי צעירות עם חולצה שעליה הכיתוב "מאבק הדיור זה לא מאבק הקוטג'". אני שואל למה בדיוק מתכוונות המשוררות, והן אמרו שהן לא רוצות שיעבדו עליהן כמו שעשו עם הקוטג', כשהורידו את מחירו והעלו את מחירי שאר המוצרים. שתיהן סטודנטיות, אחת במכללת נתניה, בת 26 שלומדת לתואר שני וההורים מממנים אותה. השנייה בת 27 ממכללת קריית אונו, שנאלצת לגור עם ההורים ועובדת בשתי עבודות. "אני שונאת לגור עם ההורים, אבל נראה לי שגם אם אתחתן לא אעזוב את הבית", היא אומרת לי. אחר כך הן יכירו לי חבר נוסף שלומד בסמינר הקיבוצים, שגם הוא לא עזב את הבית. הם צוחקים ואומרים שלדור שלנו לפחות היתה ההזדמנות הזאת, לחיות קצת בדירה שכורה.

 

אחר כך מגיעה קבוצת אמהות שמספרות שהן לא עומדות בנטל פרנסת הילדים. "פתחנו את כל החסכונות שלנו, ואין מספיק", הן אומרות, ומבססות את הפיכתה של המחאה לרחבה הרבה יותר ממחירי הדיור. חבורה גדולה של מתנדבים מסייעת להקים שורה של אוהלים אפורים וכסופים. מאהל המחאה מגיע בשלב הזה כבר עד רחוב החשמונאים.

 

לפתע מגיע אלון קסטיאל, איש חיי הלילה, יזם נדל"ן ובן למשפחה שהפרוטה מצויה בכיסה, איך נאמר. בהחלט לא אחד שיכול למחות על מחירי הדיור ואף להפך, אולי אחד מאלה שמסמלים בעיני המתגודדים בשדרה את הסיבה למצוקתם. אני שואל אותו אם הוא לא פוחד להסתובב כאן. הוא אומר שלהפך, שהוא תומך נלהב במאבק, ואפילו יש לו רעיונות כיצד לפתור את הבעיה. הוא מציע להביא למתחם כמה כורסאות ולהקים את הסלון של קסטיאל בשדרה. חוש עסקי בוודאי יש לו.

 

קסטיאל נתקל באלדד יניב, שמספק לו אוהל. אני שואל את יניב אם הוא בא לעשות הון פוליטי לטובת תנועת השמאל הלאומי. הוא מתנער ומסביר לי שיש פה תהליך של אסקלציה. זה התחיל בדלק, עבר לקוטג', ועכשיו אנשים יוצאים מהבתים. בשלב הבא יהיו בריקדות ונשק. הטייקונים, לדעתו, מפחדים. הם חשים מאוימים. זה לא נובע משנאת עשירים, אנשים לא שונאים עשירים, אלא שונאים אנשים שמתעשרים על חשבונם. "נוחי דנקנר מבין שהעסקים שלו נמצאים על כרעי תרנגולת. הטייקונים שלנו הם אנשים שעשו את הונם מכל מיני פולישוקים, והציבור מבין את זה". ואת זה אומר יניב, שבעבר היה פרקליטם של האחים עופר ויועץ אישי של ברק. מצד שני, זו לא המטמורפוזה הראשונה שהוא עובר.

 

אחר כך אני הולך לקנות מים מינרליים ב"שופרסל שלי". אחד מאנשי המאהל עוצר אותי ואומר: "אנחנו מעדיפים לא לקנות פה, הרשת הזאת שייכת לדנקנר. אנחנו מעדיפים שתקנה בפיצוצייה ממול, לפחות הכסף לא יגיע לטייקונים".

 

רוחם של הטייקונים השנואים מרחפת כל העת מעל האוהלים הכסופים. גם אלה שאין להם קשר ישיר למצוקת הנדל"ן. מישהי מספרת לי שכל הבניין שבו היא גרה בשכירות שייך לדורון עופר, בנו של יולי עופר. "יש משהו אירוני בכך שאת הצ'ק שלי אני צריכה לשלם למשפחת עופר", היא אומרת. האחרים מרגיעים אותה ואומרים שממילא כל הכסף שהיא מוציאה הולך לאחת המשפחות.

 

תקנון המטבח. מפחדים מנטישה, מפחדים מהעירייה תקנון המטבח. מפחדים מנטישה, מפחדים מהעירייה צילום: תומי הרפז

 

אפקט בלאומילך

קישון חזה מזמן מה שמשוגעת אחת יכולה לעשות

 

למתחם מגיעות שתי נשים מטופחות, שנראות בנות 60. יש להן גוונים בשיער, ואחת מהן מתולתלת שמחמיאה לחבר'ה: "זה כל כך יפה. גם אני כשהייתי סטודנטית קיימתי פעולות כאלו. זה הגיל הזה. אתם מרגישים שכעת אפשר לשנות". האשה השנייה מציגה את עצמה כלאה בן־נפתלי, פעילה בתנועת מרץ. "אנחנו במרץ מפרגנים לכם. זה כל כך רומנטי מה שאתם עושים". אחר כך היא מתפנה לספר קצת על עצמה. "הייתי פעם סגנית מלכת היופי. אתם אולי לא מזהים אותי, אבל בני דורי עדיין כן".

 

הגברת בן־נפתלי ממשיכה בסיבוב האנתרופולוגי, ומציגה את עצמה בלי לדלג על סיפור המלכות. מישהו שואל אותה אם היא מתכוונת להצטרף וללון הלילה במקום. "השתגעת?", היא עונה לו בשיא הרצינות, "יש לי דירה ששווה יותר ממיליון דולר, למה שאני אישן פה באוהל?".

 

אחר כך אני פוגש את ליף, סמל המאבק, ונזכר שבמשך שנים היא בעצם היתה המלצרית המיתולוגית בקפה דיזי בכיכר דיזנגוף. אני שואל אותה איך היא נהייתה ויקי כנפו, והיא אומרת לי בחביבות שאילו רק הייתי משאיר לה יותר טיפ, כנראה כל המאבק הזה לא היה יוצא לדרך. זה מעלה אצלי אסוציאציה על "תעלת בלאומילך" של אפרים קישון. הרי מה היה פה? בוקר אחד הגיעה ילדה, דפני ליף, והתיישבה באוהל באמצע השדרה הכי נחשקת בתל אביב. לא חלף זמן רב, וכמה משוגעים הצטרפו אליה. חבורת משוגעים מול כיכר הבימה זו כבר סיבה טובה לתקשורת להגיע. וכשיש תקשורת, יש גם פוליטיקאים. והם צריכים לדבר ולהבטיח. וכך אפקט בלאומילך מתפשט והולך, ולפני שהעיתון יורד לדפוס האוהלים כבר מגיעים לפינת רחוב שינקין, והיד עוד נטויה.

 

געגועים ופחד

הבית מעולם לא היה מקום אהוב יותר

 

בשלב מאוחר יותר בלילה המקום הופך לפסטיבל מוזיקה. נדמה שכל אמני הפרפורמרים של העיר נאספו שם. אנשים שרים, מתווכחים, משתכרים, מתנשקים, עד לרגע שמכמה אוהלים מציצים ראשים ומבקשים שקט. "אנחנו הולכים לישון", הם אומרים, "בכל זאת, מחר יש יום עבודה". רק אז אני מבין שיש לא מעט אנשים שבאמת מנסים לגור שם.

 

גם אני הולך לישון, באוהל של השוידיות. אני מתעורר בבוקר ואנשים מביטים בי כאילו הייתי תן בגן חיות. לברדור ענק מחרבן לי ליד הפרצוף. אני מעיר לבעליו, אשה שמנה בטייץ: "מה קרה לך גברת, אנשים גרים פה". היא צועקת עליי בחזרה: "אני כבר לא יכולה יותר להוציא את הכלב בבוקר?".

 

אני פותח את הרשימה שקיבלתי קודם לכן, שבה שמות השכנים שאצלם אפשר להתקלח. אבל לפני זה אני חייב לשירותים, רק שהתור בבית הקפה ובטוני וספה פשוט עצום. לא נותר לי אלא לחזור הביתה.

 

מעולם לא הערכתי כראוי את הגורל ששפר עליי ואפשר לי ולמשפחתי להיות בעלי דירה משלנו. אחרי שלושה ימים באוהל ואינספור אנשים שהאי־ודאות הכלכלית היא לחם חוקם, ארבעה קירות משלך הם הדבר הכי יציב ובטוח שאפשר לחלום עליו. או שגם זה רק תעתוע זמני.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x