• תפריט
אמנות ועיצוב

פליט פליט שעל הקיר: אמנים למען מבקשי מקלט

יותר ויותר אמנים מעמידים לאחרונה במרכז יצירתם מבקשי מקלט, בניסיון לנער את החברה האטומה לסבל של האחר. האם לאמנות יש כוח להשפיע? הבמאי אבי מוגרבי: "עם כל הכבוד לכולנו, עדיין לא רואים שינוי משמעותי שהיצירות האלה חוללו"

ענת ברזילי 08:3816.03.17

ביוני 2016 יצא סרטו של במאי הקולנוע הדוקומנטרי אבי מוגרבי, "בין גדרות". הסרט עוקב אחר תהליך הקמתה של קבוצת תיאטרון חולות, בהנחייתו של ד"ר חן אלון. "אמנות היא הכלי שלי. אני לא פוליטיקאי. רציתי להציע לישראלים מבט אחר על מבקשי המקלט. להזכיר להם, למשל, שפעם גם הם היו פליטים", אומר מוגרבי ל"כלכליסט".

 

מוגרבי לא לבד. נראה שבשנה וחצי האחרונות יש עניין הולך וגובר אצל אמנים ישראלים מתחומים שונים בעיסוק בפליטים ובמבקשי המקלט. על פי אתר ארגון א.ס.ף (סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל), ונתוני רשות ההגירה נכון ליוני 2016, חיים בישראל כ־41,477 מבקשי מקלט, 92% מהם מגיעים מאריתריאה וסודן, בין 5,000 ל־7,000 מהם ניצלו ממחנות עינויים בסיני. 
רון עמיר מצלם מבקשי מקלט. מתוך "בין הגדרות" של אבי מוגרבי רון עמיר מצלם מבקשי מקלט. מתוך "בין הגדרות" של אבי מוגרבי
למרות זאת, סדר היום האקטואלי ממעט לעסוק במצבם של מבקשי המקלט ואין מדיניות ברורה של הממשלה בעניינם. אל הוואקום הזה נכנסת יצירתו של מוגרבי, לצד עבודות רבות נוספות שבמרכזן הפליטים, למשל מופעי שירה של המוזיקאי נועם ענבר, עבודה של האמן גיא בן נר שהוצג עד לא מזמן בתל אביב, יצירהחדשה של רועי רוזן ופרויקט של הצלם רון עמיר שמוצג בימים אלו במוזיאון ישראל.

 

על השאלה האם יש בכוחה של האמנות לשנות את המציאות הקיימת עונה מוגרבי באירוניה: "עם כל הכבוד לכולנו, על כל מה שעשינו בעניין בחולות, עדיין לא רואים את השינוי המשמעותי שיצירות האמנות האלו חוללו. בואי נגיד שבמעגלים הקטנים, בקשרים בין ישראלים למבקשי מקלט, ביצירת קהילות קטנות, זה קיים. מנגד, תמיד הרבה יותר קל לראות איך הקריירות של האמנים פורחות".

 

"מה שכן", מסייג מוגרבי, "הסרט הוליד דברים. פרויקטים הולידו פרויקטים, פרקטיקה שמתאימה יותר לעולם האקטיביסטי ולא לעולם האמנותי שפועל מאגוצנטריות".

 

רון עמיר, סטילס מתוך ווידיאו, מהתערוכה "להעביר את הזמן בחולות" רון עמיר, סטילס מתוך ווידיאו, מהתערוכה "להעביר את הזמן בחולות"

 

אלון, מרצה לתיאטרון חברתי־פוליטי שפועל שנים עם קבוצות תיאטרון בבתי כלא, חושב שלאמנות תפקיד אפקטיבי בזירה הציבורית ושאפשר להשפיע באמצעותה. קבוצת התיאטרון שיצר הוקמה במהלך צילומי הסרט וממשיכה לפעול עד היום.

 

היום לתיאטרון יש גם דור ממשיך שיזמו שלושה בוגרי הקבוצה שמגיעים אחת לשבוע למתקן חולות ויוצרים קבוצת תיאטרון חדשה, ויש להם גם הצגה בשם "תיאטרון מחוקק חולות". "מתוך מחשבה שהתיאטרון יהפוך את מבקשי המקלט ויושבי חולות לחוקיים", מסביר אלון את השם. המחזה נפתח במשבר שדוחק באדם לברוח ממולדתו ולהפוך לפליט ומבקש מקלט בישראל.

 

ד"ר חן אלון. להראות את הפליטים כבני אדם ד"ר חן אלון. להראות את הפליטים כבני אדם צילום: ארז חרודי

 

ההצגה תעלה החודש ב־22 במרץ בתיאטרון אהל בעפולה וב־25 במרץ במוזיאון תל אביב.

 

2016 היתה עמוסה עבור קבוצת תיאטרון חולות. הסרט וההצגה הופיעו מול 3,000 מבקשי המקלט הכלואים בחולות וגם בפסטיבל ברלינלה בברלין ובפסטיבל דוקאביב. "העלינו למודעות בעיות שקשורות למאבק הפליטים", טוען אלון, "הדבר הכי חזק שחווים מבקשי המקלט על ידי השלטונות והאזרחים פה הוא הדה־הומניזציה שנעשית להם. מה שאנחנו עושים בסרט ובהצגה הוא לחזור לראות אותם כבני אדם". את המשיכה של אמנים לעיסוק בנושא מבקשי המקלט מסביר אלון: "אחת הסיבות היא הסקרנות המוגברת של אמנים ללכת לפינות חשוכות ולא מטופלות, זה הדחף האמנותי".

 

הפרויקט של האמן גיא בן נר, שהוצג עד לפני שבוע בגלריה זומר בתל אביב, נולד כשהגיע לצפות בפעילות של מוגרבי ואלון. בסרט בשם "אמני הימלטות" הוא מציג קטעים משיעורי וידיאו שהעביר לתלמידיו, גם הם מבקשי מקלט הכלואים בחולות. במהלך השיעורים הראה בן נר לתלמידיו סרטים ותחבולות עריכה מראשית הקולנוע. התלמידים צילמו את עצמם בכיתה, ובאמצעי עריכה פשוטים בן נר הראה להם כיצד להתמודד עם מצוקותיהם. למשל, כיצד להתגנב מבלי שיתפסו אותם: ללכת לאחור כך שהעקבות יימחקו עם כל צעד (הכל באמצעות תחבולות עריכה). אלה פתרונות מטאפוריים שהווידיאו יכול להפוך לקונקרטיים ולכן הם מלאי הומור, פשטות וממזריות.

על תערוכתו "להעביר את הזמן בחולות", המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל, מספר הצלם רון עמיר: "עניין אותי מה קורה כשקהילה מוכנסת למעין כלא, אמנם פתוח אך במקום מבודד בלב מדבר".

 

מתוך "ערוץ האבק" של רועי רוזן מתוך "ערוץ האבק" של רועי רוזן

 

בתערוכה מתבונן עמיר באסתטיקה ספונטנית, כשבני אדם נדחקים לייצר לעצמם תרבות גם באמצעים לא קיימים. שורת בקבוקי מים מפלסטיק תוחמת גבול, זרדים הופכים למיטה. "מהמקומות שמייצרים מנגנונים חמורים אפשר לחלץ יופי וחיוניות, אני קורא לזה 'אסתטיקה בדואית־אפריקאית'", הוא אומר.

 

שלא כמו מוגרבי ואלון, עמיר נזהר מלאמץ בהגדרותיו את המונח אקטיביזם: "אני מגיע כצלם וכאמן. אני אף פעם לא יודע באמת מה זה מחולל לאותם אנשים ואם זה בכלל עושה משהו. הצילומים כן משמשים כחומר חזותי בדוחות של ארגוני זכויות אדם שפונים אליי, אבל המוטיבציה לא אקטיביסטית".

 

בסרט "ערוץ האבק", שיוצג בקיץ באירוע האמנות החשוב "הדוקומנטה" בקאסל, גרמניה, יצר האמן רועי רוזן בשפתו העשירה מלאת הרבדים אופרטה ברוסית שאת המוזיקה שלה יצר איגור קרוטוגולוב. הליברטו מספר על היווצרות שואב האבק דייסון 7. זוג בורגני מקיים את שגרת חייו כשסגידה לשואב האבק במרכזה. תאווה מינית ואימה קיצונית יוצרות מערכת יחסים פרוורטית בין בני הזוג לבין מכשירי הניקיון שבביתם. כיאה לבית בורגני, את קירותיו מעטרים תצלומיו של עמיר מהתערוכה שעליה נכתב לעיל. כשהגבר פותח לרגע את החלון נגלה לעיני הצופים הנגב ומתקן חולות. גודל המדבר כגודל כמות האבק המאיימת להיכנס לבית.

 

הסרט מתבונן באופן מבריק, המבקר את עצמו ואת יוצריו, בצביעות החברה השבעה; חברה שקוראי וכותבי עיתון זה נמנים איתה, שבין שאיבת אבק אחת לאחרת צורכת או מייצרת להנאתה תרבות, מוזיקה ואמנות; חברה שמתבוננת על המציאות שמחוץ לביתה אך ורק דרך הטלוויזיה, שבה פרסומות לשואבי אבק ומבזקי חדשות על "מסתננים" הופכים לשכבת הגנה מפני התמודדות עם סבלם של אחרים.

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x