האמנית דנה זלצמן: "הציור בחר בי"

לאמנית דנה זלצמן נמאס ששואלים אותה אם היא מנסה לפעמים לצייר בסגנון אחר. "מה שיוצא ממני זה מה שאני. אני לא יודעת לצייר אחרת, ואין לי משיכה לציור אחר".

זלצמן (34) מציגה בימים אלה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה זימאק (ה' באייר 68 ת"א, כניסה חופשית, נעילה: 5.3). התערוכה מורכבת מכמה עשרות ציורים של טבע דומם שבהם היא מתארת בדיוק מופלא רגעים קטנים בחיי היום יום, כמו מאוורר שמפריח אוויר וארגזי קרטון פתוחים שנערמו זה על זה.

הסגנון והטכניקה שבהם עובדת זלצמן הם כל כך נדירים היום, עד שבגלריה מספרים כי מחצית מהעבודות נקנו מראש עוד לפני פתיחת התערוכה, רק הודות לדימויים שהופיעו בהזמנה שנשלחה במייל ומבלי לראות את העבודות במציאות.

במבט ראשון הציורים של זלצמן מזכירים את המאסטרים הגדולים שציירו בסגנון הזה, רמברנדט למשל. "הנושאים שאני מציירת הם לא טבע דומם קלאסי של יין וענבים. רמברנדט צייר את האור, ובשביל אור צריך חושך. הוא עשה את זה בציורים שלו בצורה גאונית ואני מתחברת לתפיסה הזו, אבל אני עובדת בדרך אחרת".

יד ימין מנוטרלת מכאבים

אף על פי שהיא לא מחפשת את ההשוואה, נסעה זלצמן ללמוד אמנות באיטליה, במקום שמלמד ציור פיגורטיבי מסורתי בסגנון המאה ה־18 וה־19.

דנה זלצמן על רקע ציור שלה. "בתקופות שטוב לי ונחמד לי — לא כואב לי" צילום: עמית שעל

"עבדנו רק באור יום והשתמשנו רק בפיגמנטים שהאולד־מאסטרס השתמשו בהם. אלה היו שלוש שנים עמוסות. נכנסתי שם לאיזה מצב וורקוהולי שהוציא אותי מאיזון. דרשתי מעצמי מעבר ליכולות שלי — הן מבחינה פיזית והן מבחינת שעות העבודה. העבודה הזו נתנה בי את אותותיה במשך כמה חודשים שבהם הגוף שלי ניסה להגיד לי 'די' בכל דרך אפשרית, עד שעשה מהלך קיצוני וניטרל לי לגמרי את יד ימין. חזרתי ארצה לפני תום הלימודים, עם כאבים שלא אפשרו לי לתפקד”.

במשך חמש שנים פגשה זלצמן את כל הרופאים והמומחים שנתנו לה פתרונות שונים, “אבל ידעתי עמוק בפנים שהעניין הוא לא פיזי", היא אומרת. "מי שפתרה לי את הכל היתה פיזיותרפיסטית שיקומית שמתמחה בכאב כרוני, שבפגישה אחת הסבירה לי איך עובד הכאב שמגיע מהמוח ובפגישה השנייה לימדה אותי איך לשחרר אותו. מאז אני יודעת שבתקופות שטוב לי ונחמד לי — לא כואב לי. גם בתקופות שאני מרגישה את הכאב, אני לא נלחצת כי יודעת שהוא יעבור".

מאיטליה לגבעת עדה

את הלימודים נאלצה זלצמן לעזוב בעקבות הכאבים. "החזרה ארצה ריסקה אותי מהרבה בחינות", היא אומרת. "משהו באיטליה, עם כל היופי והקסם שבה, לא היה נכון לי".

חשבת לוותר על הציור לגמרי?

"היו הרבה מחשבות שאני מניחה שיש לכל אמן, כמו למה בחרתי את זה, זה לא עושה לי טוב. אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא יכולה שלא לצייר. הבנתי שזו לא אני שבחרתי בציור אלא שהציור בחר בי. אני לא רוצה ולא יכולה לעשות משהו אחר. לאט לאט הכל התחיל להסתדר וחזרתי לצייר".

אחרי ששבה מאיטליה, השתקעה זלצמן בגבעת עדה, שם היא חיה ועובדת. "המטרה שלי בשנים האחרונות היתה רק לצייר. אני כן מוכרת ומגיעים אליי אספנים, אבל הרבה פעמים גם אמרתי לא. התערוכה הזו באה בתזמון טוב ונותנת לי דרייב להמשיך".