ג'ונתן פררה: כך הופכים סיפור כבד לסרט מבדר
פררה, שכתב את "מיס סלואן", אחד הסרטים הטובים של השנה, מסביר ל"כלכליסט" איך הופכים סיפור כבד לסרט מבדר ולמה החליט להעמיד במרכז הסיפור אשה חזקה שנלחמת בתעשיית הנשק בארה"ב: "רציתי לבחון איך גברים מגיבים אליה"
ברגע שבו סיים את לימודי המשפטים שלו, הבין ג'ונתן פררה שהוא כלל לא רוצה להיות עורך דין. הוא מצא עבודה כעורך דין עסקי רק כדי שיוכל להחזיר את חובות הסטודנט שלו, ואז התפטר, עזב את אנגליה, וטס לצד השני של העולם. הוא התמקם בדרום קוריאה והחל ללמד אנגלית בבית ספר יסודי, עד שתוכנית טלוויזיה על סיפורו של ג'ק אברמוף, הלוביסט המפורסם שבשנת 2006 נכנס לכלא על שוחד ומרמה, שינתה את מסלול חייו. פררה היה מרותק לסיפור, ואף שלא היה לו שום ניסיון בתסריטאות, החליט לכתוב סרט על הנושא. הוא למד תסריטאות מספרים ובמקביל תחקר את עולם הלוביסטים בארה"ב. לאחר כמה חודשים שלח את התסריט הגמור לסוכנים בהוליווד. התוצאה הגיעה שנתיים לאחר מכן: "מיס סלואן", אחד הסרטים האמריקאיים הטובים ביותר של 2016.
בדרמת המתח שיוצאת היום לבתי הקולנוע בארץ מגלמת ג'סיקה צ'סטיין (בתצוגת משחק מרהיבה, שלאחרונה העניקה לה מועמדות בגלובוס הזהב) את אליזבת סלואן, אחת הלוביסטיות החזקות והמחוזרות בוושינגטון, אשר עומדת בפני האתגר הגדול של הקריירה שלה - להתייצב מול שדולת הנשק, ולגרום לחברי הקונגרס להצביע נגד הקלות בתיקון השני לחוקה, זה שמאפשר לכל אמריקאי לשאת כלי נשק. סלואן מחליטה לעשות כל מה שצריך כדי לנצח, גם במחיר של הקרבה אישית.
ג'ונתן פררה צילום: גטי אימג'ס "הציפיות הן שדמות כמו אליזבת סלואן תהיה בעצם של גבר, אבל היה לי חשוב שזו תהיה אשה”, מסביר פררה בראיון ל"כלכליסט" את הבחירה. "הפוליטיקה האמריקאית היא מקום של גברים. זה ממש מועדון סגור כזה, של גולף, סיגרים וברנדי. כשצ'סטיין עשתה את התחקיר לדמות של סלואן, היא גילתה שפחות מ־10% מהלוביסטים בגבעת הקפיטול הן נשים. רציתי להעמיד במרכז מישהי קשוחה, ולבחון איך הגברים מגיבים אליה. אנחנו חיים בתקופה שבה זכויות נשים הן במרכז השיח. ראינו את זה באופן בולט בבחירות לנשיאות עם ההערות הסקסיסטיות שקיבלה הילרי קלינטון".
ההשראה לדמות היתה אמו של פררה. "היא נולדה בצ'כוסלובקיה בתקופה הקומוניסטית, ערקה משם בגיל 19 ללונדון עם מזוודה ועם הידיעה שהיא לא תראה עוד את קרוביה", הוא מספר. "היא גידלה אותי לבד. היא אשה חזקה".
פררה (משמאל) וג'סיקה צ'סטיין כ"מיס סלואן". "הפוליטיקה האמריקאית היא מועדון סגור של גברים וסיגרים" צילום: איי פי
"לוביסטים אינם שונים מאוד מעורכי דין", מתייחס פררה לדימוי השלילי של מושאי התסריט שלו. "הם נשכרים כדי לייעץ, לשכנע. זה לא בהכרח דבר רע. הם אנשים שעושים את העבודה שלהם, והרבה מהם הגיעו לשם מהסיבות הנכונות, אבל איפשהו בתהליך איבדו את הדרך והתחילו להתעניין רק בניצחונות. לדעתי הם סובלים מתדמית שלילית בעיקר כי יש להם המון כוח, ואנשים לא לגמרי מבינים מה הם עושים. בסרט רציתי לשפוך אור על העיסוק הזה, להסביר מה זה".
אליסון פיל (משמאל) וצ'סטיין ב"מיס סלואן". "להרבה לוביסטים יש כוונות טובות, אבל הם איבדו את הדרך" צילום: איי פי
התחקיר שעשה פררה לקראת הסרט, חשף אותו לעולם שלא הכיר. "קראתי המון מאמרים ובעיקר את ספרו של אברמוף. גיליתי כמה דברים מדהימים תוך כדי עבודת התחקיר. למשל, שחברי הקונגרס חסינים מפני אישומים של העברת מידע פנימי. אני כעורך דין, למשל, לא יכול לסחור במניות של חברה לה אני מייעץ. זה חוק מאוד חשוב, אבל הוא לא חל על חברי הקונגרס שחשופים למידע הכי רגיש בעולם. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים והציבור בכלל לא יודע מזה. השתוממתי מזה. זה גורם לך לשאול מהם האינטרסים של האנשים בשלטון. האם הם שם בשביל לייצג את הציבור או פשוט להרוויח לתועלת אישית?".
שניים בריטים עם תסריט
פררה, שכיום מתגורר בסינגפור, ידע מהרגע הראשון שעל אף אזרחותו הבריטית, הוא רוצה להתמקד בפוליטיקה האמריקאית. "לארה"ב יש השפעה גדולה על העולם, הרבה יותר מלכל מדינה אחרת”.
בריטי נוסף שמעורב בסרט הוא הבמאי, ג'ון מאדן, שעשה סרטים נעימים כמו "שייקספיר מאוהב" ו"מלון מריגולד האקזוטי". על פניו, לא בדיוק הבחירה המיידית לסרט בקצב מהיר כמו "מיס סלואן", אבל פררה היה מרוצה מאוד מהבחירה. "לחברת ההפקה היתה רשימה של במאים פוטנציאליים, אבל היחיד שאני דיברתי איתו היה מאדן. הוא התעניין בתסריט, התקשר אליי, נתן לי את הפיץ' שלו וישר התחברנו", משחזר פררה את האינטראקציה הראשונה ביניהם. "מאדן הוא זיקית קולנועית, אף פעם לא נשאר באותו תחום, וזה גרם לי להרגיש בביטחון שהוא האדם המתאים לסרט. היו לו רעיונות טובים לשיפור, והוא גם שיתף אותי בכל שלבי העשייה".
עוד דבר שקרץ לפררה במאדן היה פוטנציאל הליהוק: "מאדן אמר שהוא יכול לעניין את צ’סטיין בתפקיד הראשי. ברגע שזה עלה, כבר לא היה טעם להמשיך לחפש".
המטרה של פררה ומאדן היתה משותפת. "חששתי מבמאי שירצה לקחת את זה לכיוון פוליטי", הוא אומר, "ושמחתי שזה לא היה המצב. רצינו לעשות סרט רלבנטי לימינו ומאתגר, אבל גם שיהיה מבדר מאוד. אני חושב שזה חלק ממה שמפתיע את הקהל. כשהצופים שומעים על מה הסרט, הם לרוב חושבים שהם עומדים לראות משהו יותר מניפולטיבי, אבל זה לא המצב. לא רצינו לשכנע אנשים בשום דבר, אבל כנראה שאנשים נוטים לשפוט מראש סרטים על פוליטיקה”.
