$
קולנוע וטלוויזיה

לרקוד עם כוכבים במיוזיקל "לה לה לנד"

הצופים שיסכימו להתמסר לסרט ייסחפו אל כמה מהסצנות המרהיבות של השנה, ויחושו בלב הענק שפועם בסרט לכל אורכו כמו מטרונום

אור סיגולי 08:4711.12.16
ישנם דברים שפשוט אי אפשר להתנגד להם. שימו את אמה סטון וריאן גוסלינג, שניים מהכוכבים הכי מקסימים בעולם, יחד על המסך, ותראו איך הקסם נוצר מעצמו. זה היה הדבר היחיד שהפך את הקומדיה הרומנטית "טיפש מטורף מאוהב" למשהו בר־צפייה, וזה מוכיח את עצמו בצורה מרשימה גם במיוזיקל החדש "לה לה לנד". ההבדל הוא שהפעם סטון וגוסלינג לא צריכים לסחוב את הסרט לבדם. השניים מגובים בעולם הקולנועי הנפלא של הבמאי הצעיר דיימיאן שאזאל ("וויפלאש"), בשירים נפלאים ובכריאוגרפיה שתגרום לכם לרצות לדלג בקלילות על המדרגות ביציאה מהקולנוע. אחרי שמחזות הזמר הקולנועיים נתנו יופי של קאמבק בתחילת האלף עם "מולין רוז'" ו"שיקגו", הוליווד ראתה כי טוב ולחצה חזק מדי על הז'אנר האסקפיסטי הזה. התוצאה היתה רצף של מיוזיקלס שהופקו במהרה ולא שחזרו את הקסם ("המפיקים", "נערות החלומות"), ומעבר לסרטי דיסני פה ושם הטרנד דעך עד שנעלם כמעט לחלוטין. ועכשיו הגיע "לה לה לנד", שבשלב זה נחשב לסרט החזק ביותר של עונת האוסקרים, ומזכיר לנו למה אנחנו אוהבים כשהאנשים על המסך פורצים בשירה וריקוד.

 

אמה סטון וריאן גוסלינג אמה סטון וריאן גוסלינג צילום: איי פי

 

אז נכון, לצופים שלא כל כך מסתדרים עם הז'אנר, יכול להיות שהסרט החדש יהיה קצת יותר מדי. "לה לה לנד" פשוט מתפוצץ על המסך כבר בדקה הראשונה בצבעים עזים, עושה פירואטים, מרחף, מתגלגל, מסתובב, וכל זה כששירים מקוריים בוקעים מפי השחקנים. זה מצריך נטרול מהיר מאוד של הציניות שאיתה רובנו מגיעים לקולנוע, ובוודאי יהיו אנשים שהדבר יבוא להם פחות בקלות. מי שיסכים להתמסר, ייסחף פנימה בתוך רגעים ספורים, אם כי הנסיעה עצמה איננה חלקה לגמרי, ובזמן ששאזאל הוא במאי פנומן, ממש אשף, כתסריטאי הוא פחות מבריק. העלילה שכתב סובבת סביב סיפור האהבה של מיה (סטון) וסבסטיאן (גוסלינג), שני צעירים עם חלומות גדולים.

 

היא שואפת להיות שחקנית, ובינתיים מתגלגלת מאודישן מתסכל אחד למשנהו, והוא נגן ג'אז מרושש שרוצה לפתוח מועדון משלו כדי להחיות את המוזיקה הגוססת שהוא כל כך אוהב. אלו פחות או יותר כל האפיונים שמעניק שאזאל לדמויותיו, וזה לא באמת מספיק. העלילה עצמה גם היא לא מביאה שום דבר חדש למסך, ודי ברור לאן כל העניין מתקדם מהרגע הראשון. שאזאל בוחר בדימויים שחוקים למדי (מפקק תנועה המתאר את התקיעות בחיי הגיבורים, ועד שריפה במטבח כדי להדגיש לנו שהזוג נמצא במשבר), והסיכונים שהוא מציב בפניהם אינם דרמטיים במיוחד. נדמה שהסרט מתעקש להישאר רחוק כמה שיותר מהכאב האמיתי שנמצא בין השורות. ובכל זאת, שאזאל מחפה על הכל עם כמה מהסצנות המרהיבות ביותר של השנה, ועם לב ענק שפועם במרכז הסרט לכל אורכו כמו מטרונום. מחיאות כפיים סוערות מגיעות גם לשחקנים — סטון וגוסלינג מציפים בכריזמה את כל הבורות שהותיר להם התסריט, ומייצרים כמה מרגעי השיא בקריירה שלהם. סטון, למשל, מבצעת לקראת סוף הסרט שיר שלם מבלי להזיז אפילו שריר אחד, והעוצמה של הרגע הזה שוות ערך לכל נאמבר עמוס רקדנים ומצלמות מרחפות. אלו הדברים שהופכים את "לה לה לנד" לסרט על חלומות שהוא בעצם חלום בעצמו, וקשה שלא להתאהב בו.

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x