יהודית והיהודים: גופשטיין וארגון להב"ה נגד אירוע של אמנית דתייה

שבע בערב, שלהי ספטמבר, בניין כלל בירושלים. 130 זמרים וזמרות מחמש מקהלות ירושלמיות ממוקמים ברחבי המרכז המסחרי האפרורי, מסמנים התחלות וסיומות של שירים בניצוחה של המנהלת המוזיקלית מרב בן־דוד. לפתע נשמע צפצוץ מגפון צורמני. מאחת החנויות יוצא חרדי וצועק: "נוצרים — שרפו יהודים!", שני חרדים נוספים מצטרפים, מתקרבים למקהלה הארמנית, מושכים בגלימות הזמרים ומפזרים את דפי התווים שלהם לכל עבר. זמרי מקהלת אורטוריו יוצרים חומה אנושית כדי להגן על חברי המקהלה הארמנית, וכל היתר מתחילים לרוץ ממקום למקום בבהלה. האמנית והאוצרת הדתיה יהודית שלוסברג־יוגב מחבקת את בתה בת השבוע ומתרחקת מהמהומה.

נער חרדי שולח הודעה קולית בקבוצת הוואטסאפ של ארגון להב"ה: "בנצי, אתה שומע? יש כאן כנס של נוצרים עכשיו בתוך בניין כלל... אם אתה יכול, לא יודע, להוציא דיווחים לכל הקבוצות... כל מי שיודע וכל מי שיכול שיתקדם לכיוון". ראש הארגון בנצי גופשטיין שומע את ההודעה החפוזה ומגיע כעבור 15 דקות לבניין מלווה בקבוצה של 20 נערים. הם צועקים "עם ישראל חי". הזמרים נמלטים מהמקום. המשטרה והיס"מ מגיעים ועוצרים את גופשטיין ופעיל להב"ה נוסף. בעיתונות החרדית ("בחדרי חרדים" ו"כיכר השבת") פורסם לאחר מכן שגופשטיין סיכל כנס נוצרי מיסיונרי.

ואולם, למעשה האירוע שסוכל היה קאנון ספירלי שאצרה שלוסברג־יוגב (35). זה אמור היה להיות מופע הנעילה של פסטיבל האמנות "מנופים" ושיאו של תחקיר בן חצי שנה שבמהלכו גילתה עשרות מקהלות של קהילות שונות הפועלות ברחבי ירושלים.

גופשטיין (מימין) ושלוסברג-יוגב. גופשטיין: "יהודית פנתה אליי לפני יום כיפור כדי שאבקש סליחה. הייתי עושה את זה שוב" צילומים: אריק פוטרמן, אלכס קולומויסקי

אירוע המקהלות שפיצצו הפעילים אמור היה לחתום את המסע ששלוסברג־יוגב יצאה אליו מתוך סקרנות ואהבה למוזיקה ולאמנות ובאומץ להתעמת עם הטאבו הגדול של היהדות הדתית על נצרות ועבודה זרה. "האמנות נותנת לי חופש לעשות דברים גדולים מאוד שאחרת לא הייתי עושה אותם", היא אומרת. "התמודדתי עם הטאבו הזה ברמה האישית, ודי נמנעתי מהסוגיה הפוליטית, אבל בנצי גופשטיין הביא את זה לפרצוף".

גופשטיין מתמצא בבניין כלל, בניין מסחרי בבעלות פרטית ש־30% ממנו בבעלות הקהילה האוונגליסטית, המקיימת שם את החיים שלה: כנסייה, בית קפה ואולם אירועים. גופשטיין עוקב אחר פעילותם כבר שנים במסגרת המלחמה שלו במיסיונריות.

גופשטיין: זכותי

"במסגרת המחאה הלגיטמית, ובינתיים מדובר במדינה דמוקרטית", אומר גופשטיין בשיחה עם "כלכליסט", "עמדנו שם ושרנו שירים. זה כנס שהתקיים במקום מיסיונרי, נכחו שם מיסיונרים פעילים מבניין כלל. הבעיה היא בלגיטימציה שנותנים למקום הזה".

"הוא עשה טעות והוא במקום בעייתי". אומרת רינת אדלשטיין, מנהלת־שותפה של פסטיבל מנופים יחד עם לי היא שולוב. "להקשיב לילד בן 13 ששולח הודעה בוואטסאפ מבלי לבדוק את הפרטים — זה מחיר ההתלהמות. איך יוצאים מזה עכשיו, שרלוק? הוא ממשיך להגיד שהאירוע מיסיונרי; זה לא כנס מיסיונרי ולא נעליים. מה שקרה הוא צירוף מקרים אומלל. הנה עוד הזדמנות לפוצץ אירוע, לצבוע אותו בצבעים שהוא רוצה".

"השיח מאוד מתלהם", אומרת שלוסברג־יוגב. "כשאתה עושה אירוע אמנות שמתבסס על ערכים של סובלנות ואהבת האחר מבלי להצהיר עליהם, אלא רק מתוך סקרנות ומחקר מעמיק, מתוך יופי והבנה של הדברים — אז הוא לא מעניין את התקשורת, וגם את עולם האמנות הוא פחות מעניין. מתי זה יותר מעניין? כשזה הופך להיות מפגן פוליטי. זה מעציב, כי אין יכולת להשמיע את הקול הפלורליסטי ללא הפגנה. כתבי העיתון באים כשיש התלהמות והפגנה ולא כשיש אירוע אמנותי איכותי".

גופשטיין נעצר במהלך האירוע. הכל התחיל מהודעת וואטסאפ של נער צילום: אריק פוטרמן

ההתנחלויות: נוף ילדותה

15 דקות לקראת שעת הפתיחה המיועדת של האירוע מצאו עצמם 800 אנשים בלבה של זירת קרב. בהתייעצות של הרגע האחרון, כששלוש מקהלות עזבו את המקום, החליטו שלוסברג־יוגב ובן־דוד לרדת לקומה התחתונה של המרכז ולבצע כמה שירים. מילות השירים "אני צמא למימייך ירושלם" ו"כל הנשמה תהלל יה הלוליה" נצבעו במשמעות טעונה.

"מה שמדכא הוא השרירותיות, זה עוול נוראי. גופשטיין גרם נזק לעבודה של חצי שנה שעשינו וגם פגע בשמי הטוב. אני רוצה לשוחח איתו בטלפון ולהוציא ממנו התנצלות פומבית", היא אמרה בשיחה אחרי האירוע.

"יהודית פנתה אליי לפני יום כיפור כדי שאבקש סליחה", מספר גופשטיין. "אם היא לא ידעה שום דבר (על הקהילה האוונגליסטית — ע"ב), אז אני יכול לבקש סליחה אישית ממנה, אבל לא על עצם האירוע. הייתי עושה את זה שוב. אני מוכן ללכת לרב מוסכם בינינו, ואם הוא יגיד שאני צריך, אתנצל בשמחה".

קאנון ספירלי רגע לפני ההתפרעות. משמעות חדשה ל"אני צמא למימייך ירושלם" צילום: דור קדמי

שלוסברג־יוגב גדלה ביישוב דולב (התנחלות ליד רמאללה). אביה מהנדס אלקטרוניקה ואמה מרצה באוניברסיטת בר־אילן, ויש לה ארבע אחיות ואח. בגיל 18 יצאה לשירות לאומי, עזבה את ההתנחלות, ואחרי לימודי התואר הראשון באמנות במכללת תל־חי עברה לגור במושב בהרי ירושלים בגבולות הקו הירוק. היא המשיכה ללימודי אוצרות במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ומאז היא אמנית ואוצרת פעילה. היא אמא לשלושה ונשואה לאיתן יוגב, בנו של הח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי.

"בחרתי שלא לחיות בהתנחלויות היום", מסבירה שלוסברג־יוגב, "והתודעה החלוצית, הפוליטית־הכללית, שכוננה אותן רחוקה היום מעולמי. אבל במובן של שייכות לנוף ההתנחלויות הן נופי ילדותי ואני קשורה אליהן מאוד.

"הביקורת הפוליטית שלי כלפי המקום שבו צמחתי היא על מחיקת הערבים מהנוף, גם אם במובן של הפנטזיה, של השאיפה שבעתיד הם לא יהיו. בעיניי זו הטעות הקיומית של התפיסה הדתית־לאומית: במקום להסתכל על המציאות, היא הסתכלה דרך חזון ארץ ישראל השלמה. זו גם טעות אסטרטגית, כי למעשה הדו־קיום עשוי להתקיים רק במקום שבו חיים יהודים וערבים זה לצד זה, ובאופן אבסורדי המתנחלים עשויים היו לכונן אותו, את מה שהשמאל כינה שלום. אני רואה הרבה צביעות והתייפייפות בתפיסה הקלאסית של השמאל.

"יש היום גם לא מעט מתנחלים שמחזיקים בתפיסה דומה לשלי, אבל היא בשלבי התנסחות, ועוד אין לה שום ייצוג בשיח הציבורי. השיח הוא בין קצוות דיכוטומיים, בין בנט למרצ, שמשניהם אני רחוקה באופן שווה".

משהו מלהיב מתחיל

אמנם סצנת האמנות המקומית מורכבת מרוב מובהק של אמנים המשויכים לשמאל, אך יש משהו מלהיב במקוריות ובתעוזה בדבריה ומעשיה של שלוסברג־יוגב. זה מסוג הדברים שעולם האמנות נכון תמיד לגמוע בצמא. נוסף אליה אפשר להזכיר את האמנית צפיה דגני (במקרה חברת ילדות של שלוסברג־יוגב), שגדלה אף היא בהתנחלות דולב וכיום חיה ויוצרת בתל אביב, ואת האמן פורת סלומון, שגדל במשפחה דתית במעלות ובבגרותו עבר לגור איתם בהתנחלות בת עין.

אולי זה הדבר הטבעי: בכל מקום שבו חיים אנשים צומחים מתוכם גם אמנים. בעבור ההתנחלויות שהוקמו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת זה דור האמנים הראשון.