• תפריט
באזז ספטמבר 2016
גג מוסף באזז סתיו 2016

חמוש במשקפיים

קלוד סמואל, מעצב המשקפיים והאופטומטריסט שטיפל בין השאר במנחם בגין, יצחק רבין, עזר ויצמן ושמעון פרס, הוא גם צייד נאצים ופעיל פוליטי שמטפל בפלסטינים ובילדי הפזורה הבדואית. בקרוב יציג את אוסף המשקפיים שלו בתערוכה חדשה במוזיאון העיצוב בחולון. על הדרך הוא חושף כמה סודות משפחתיים

עילית מינמר 09:4220.09.16
בקליניקה של קלוד סמואל בתל אביב תלויה על הקיר גלויה ממוסגרת, צילום בשחור־לבן של זוג צעיר עומד זקוף בפתח חנות משקפיים בשטרסבורג. "ז'ודית גולדשטיין וליאון סמואל, סבא וסבתא שלי מצד אבא", אומר סמואל ומפציר בי להפוך את הגלויה ולראות מה כתוב בצדה השני בכתב יד צפוף. "הם ניסו את מזלם בשטרסבורג", הוא מספר, "אבל לא ממש הצליחו, וכמה שנים אחרי שצולמה התמונה עברו השניים, אופטיקאים־אוּמנים במקצועם, לפריז והתגוררו ברובע המארֶה. לסבתא שלי היה ארגז עדשות והיא נהגה להסתובב איתו באזור הקצבים בלה וילט ולבדוק את הראייה של יושבי בתי הקפה. אנשים היו מזמינים ממנה משקפיים, ובנם דניאל - אבא שלי - עזר לה כבר מגיל 14 בחיתוך העדשות במטבח הביתי".

 

אביו של קלוד, שעשה חיל בעסקיו, רכש חברת אופטיקה בינלאומית נודעת ששמה Meirowitz בכיכר ונדום המהודרת בפריז, והיה בין השאר מעצב המשקפיים של בית האופנה פייר קרדן ובעל מפעל לייצור משקפיים מתקפלים. מכל המורשת האופטית הזאת הביא איתו קלוד, כשעלה לישראל בשנות השמונים, את ארגז העדשות של הסבתא ז’ודית, שכיום שוכן באוסף הגדול שלו, שמקצתו מורכב מפריטים עתיקים שהיו בעסק, "שרידים של מה שנשאר מהמשפחה", כלשונו. בארץ הרחיב סמואל את אוסף המשקפיים המרתק, וכיום הוא מונה כ־1,300 פריטים, לרבות מכשירים אופטיים, ציוד לטיפולי עיניים, משקפיים מהמאה ה־16 עד ימינו, איורים וסקיצות של פייר קרדן. "כל תקופה מעניינת אותי", הוא אומר, “כולל תקופות לא אסתטיות ומכוערות לדעתי כמו שנות השבעים והשמונים, שהיו גסות, או שנות הארבעים והשישים, שהיו מעניינות מבחינת צורות וחומרים".

 

כיום, הוא מעיד, יותר קשה למצוא משהו חדש: "חסר לי למשל פריט מהמאה ה־15 אבל אלו פריטים בודדים שמוצגים במוזיאונים, או שמחירם גבוה מאוד". בדצמבר יוצג חלק מהאוסף שלו — כ־500 פריטים — בתערוכה שאוצרת מיה דבש במוזיאון העיצוב בחולון.

 

קלוד סמואל קלוד סמואל צילום: יונתן בלום

 

מה עושים עם שריון צב

הבסיס לאוסף, כאמור, שייך לרכוש המשפחתי. קלוד (שנקרא על שמו של דודו, אחי־אביו שנספה בשואה) הוא אופטומטריסט קליני בהכשרתו ודור רביעי לאופטומטריסטים מצד אביו. הוא הצעיר במשפחה של ארבעה בנים, ומבחינה מקצועית צמח לצד אחיו אוליבייה, אופטומטריסט אף הוא, שמת לפני 20 שנים (שני אחיו האחרים בחרו במקצועות שונים — האחד אדריכל, האחר וטרינר). אוליבייה עסק באופטומטריה קלינית, וקלוד עסק במה שמקיף את העדשות. "מבחינת אופנה ותעשייה גדלתי בצל אבא שלי, שבעצם נולד לגילדה של אופטיקאים, אנשים שעוברים ממקום למקום עם המקצוע שלהם", אומר סמואל. "גדלתי באווירה מקצועית של ארטיזנים, אוּמנים שהשקיעו את כל חייהם בעסקים הללו. ראיתי איך בונים מסגרות משריון צב וצירים מזהב".

 

לאחר שסבו וסבתו התגרשו נישאה ז’ודית בשנית לגבר לא־יהודי, ועם פרוץ המלחמה מצאה מחבוא בדרום צרפת עם שני בניה, דניאל וקלוד. דניאל חבר למחתרת היהודית, וקלוד הצטרף למחתרת לא־יהודית צבאית. ב־1944 ביקר קלוד את אמו בדירת המסתור, ובעקבות הלשנה נשלחו שניהם לאושוויץ. |הם לא קיבלו מספר, בדקתי ברשימות של הצלב האדום”, מספר סמואל, "בעצם אני רציתי לקעקע לעצמי על היד את המספר של קלוד, שעל שמו נקראתי".

 

עקבנו אחריו באופנוע

הסב ליאון, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, נשלח ביולי 1942 על ידי משטרת וישי לאצטדיון ולודרום ד’איבר, ולמחנה הריכוז דראנסי, ומשם אל מותו באושוויץ. שנים אחר כך סגר נכדו קלוד את המעגל, כשחבר ל"ציידי הנאצים" הנודעים סרז’ וביאטה קלרספלד, ועזר בלכידתו של האיש שעצר את סבו ליאון, ז’אן לה גה, מושל פריז אז, שהיה אחראי לשליחת היהודים למחנות. "עקבנו אחריו באופנוע", הוא מספר, "ולא ייאמן איפה תפסנו אותו. הוא הגיע לחנות של אבא שלי ביום שמצאנו אותו. הוא לא ידע שאבא שלי, דני גוטייה, הוא יהודי; ממש כמו שאבא שלי לא חשב שהקליינט הנחמד הזה, ז’אן לה גה, הוא אותו איש שאחראי למעצר של אבא שלו ביולי 1942".

 

אביו, שבזמן המלחמה עסק בזיוף מסמכים וחותמות בשירות המחתרת והציל רבים, ואף פוצץ את מטה הגסטפו בסנט אטיין, חי רוב שנותיו תחת השם הבדוי דני גוטייה. "הוא היה איש חשוב מאוד, אבא שלי, וגם אדם צנוע", מספר סמואל ושולף תיק עב כרס ובו מתויקים בסדר מופתי מקצת המסמכים המזויפים שיצר אביו והחותמות שהכין.

 

אמו של סמואל, מרטין לוי, היתה בת למשפחה אריסטוקרטית יהודית־צרפתית ושמרנית, שעסקה במסחר של אמנות ורהיטים עתיקים, וניצלה בזכות תעודות מזויפות ועושרה. אביו הכיר אותה בעת שעסק בהכנת תעודות מזויפות למשפחתה, שהתחבאה אז במבצר ענקי שרכשה בדורדון לפני המלחמה ואשר חלש על האזור כולו.

"לא מזמן קיבלתי פקס מדוד שלי שחי באזור, המעיד על כך שהמושל ביקש מכל ראשי הכפרים לגלות לו איפה מסתתרות משפחות יהודיות”, הוא מספר. “כלומר, הכל היה מוכן כדי שיתפסו אותם, אבל הם לא נתפסו, אני לא יודע איך".

 

 

 

להיות מי שאני

אחרי המלחמה נישאו מרטין ודניאל, והחתן התבקש על ידי משפחתה להמשיך להיקרא בשמו הבדוי. "הם רצו להיכנס לחברה הצרפתית הגבוהה ולהסתיר את יהדותם", מספר בנם. "אבא היה לבד ונכנע. לכן כשנולדתי היה שמי קלוד גוטייה". רק מאוחר יותר, כשעלה לישראל שינה את שמו לקלוד סמואל מתוך "גאווה אישית - להיות מה שאני". לדבריו, גם כיום "אני עדיין מגלה עד כמה החברה האריסטוקרטית שגדלתי בה היתה צבועה ושקרנית, אנטי־דמוקרטית ועם המון אינטריגות".

 

אביו, שבערוב ימיו נפרד חלקית מאמו, עזב את הבית המפואר ברובע ה־16 בפריז ועבר להתגורר לסירוגין בסטודיו ברובע ה־20. שם הוא בנה מעין מוזיאון קטן למשפחתו, שהכיל את המסמכים והחפצים שלו מימי המלחמה, כולל המזוודה עם הניירות והכלים ששימשו אותו כזייפן, שהוחבאה אחרי המלחמה עמוק בבוידעם. לפני שמונה שנים נפטר אביו של קלוד, ולפני כשנתיים הוא החליט להעביר את המזוודה על כל תכולתה ל"יד ושם". "זה היה רגע מרגש מאוד", הוא מספר בקול חנוק. "בני, שהיה אז מפקד בחיל הים, הביא את החיילים שלו, דיבר על תפקידו של החייל היהודי היום, ויחד מסרנו את המזוודה בטקס שהתקיים במקום".

 

 

 צילום: צביקה טישלר

 

מולוטוב על השגרירות

להיסטוריה המשפחתית המורכבת של סמואל היתה השפעה לא מבוטלת על מי שהוא היום. שורשיו נטועים עמוק בחינוך שקיבל, בתרבות שבה גדל, ובמצבה הכלכלי והחברתי של משפחתו: מצד אחד פרולטרים עם ערכים רפובליקניים וסוציאליסטיים, מצד אחר אריסטוקרטיה בעלת טעם טוב, סוחרי אמנות מהמצליחים בעולם.

כבר בצעירותו, הוא מודה, היה פעיל מהפכני. בגיל 14 זרק את בקבוק המולוטוב הראשון שלו מול השגרירות האמריקאית במחאה על מלחמת וייטנאם; אחרי מהפכת הסטודנטים של מאי 68' הצטרף לארגון מהפכני ויצא גם נגד המשטרים של פרנקו בספרד, הקולונלים ביוון ומשטר פינושה בצ’ילה. ואולם כשפעילות הארגונים הללו נהייתה אלימה ובעלת גוון אנטישמי פרש מהם, ונהפך בסופו של דבר למטרה שלהם. לטענתו אף ניסו להתנקש בחייו משום שהיה יכול להפליל אותם. "אני לא מפחד להתבטא למען חברה צודקת ושוויונית יותר", הוא אומר.

 

לבדוק את ראש הממשלה

ההיסטוריה המשפחתית לצד המפגש עם אנטישמיות וציונות הביאו את סמואל ב־1984 לעלות לישראל. הוא שימש אופטומטריסט בחיל האוויר, וב־1985 פתח קליניקה צנועה בדירה קטנה ברחוב רמברנדט בתל אביב. כעבור זמן קצר היתה לו קליינטורה קבועה. 15 שנים היה, לדבריו, ב"כוך הקטן הזה, כולל מיטה שישנתי בה". הכוך הזה נהפך ברבות השנים למקום עלייה לרגל לראשי המדינה, ובהם בין השאר מנחם בגין, יצחק רבין, אהוד ברק, יצחק נבון, עזר ויצמן ושמעון פרס. "בפעם הראשונה שלאה ויצחק רבין הגיעו לקליניקה שלי", הוא נזכר, "לאה בחרה במשקפיים של קרטייה בשבילו. אמרתי לה: 'לאה, אין סיכוי שראש ממשלה סוציאליסט ירכיב משקפיים של קרטייה'". וכשבדק את רבין אמר לו: “יצחק, אם יש משהו שמרגש אותי זה שאני, הנכד של סבתא שלי האופטומטריסטית שנרצחה בשואה, בודק את ראש הממשלה ושר הביטחון של ישראל".

 

לצד המגע היומיומי שלו עם ראשי המדינה סמואל ממשיך להיאבק על שינוי המציאות בישראל: “כיום הקרב שלי הוא אותו קרב. אני אוהב אנשים, אני אוהב את הטבע של האנשים ואני יודע לשנוא את הרוע. אני לא מוותר על לתרום לצדק כדי להילחם נגד הרוע. אני רוצה לעזור לפלסטינים כי הם העתיד של השלום, כי השלום לא נעשה במלחמות. אין ביטוי של קרבה בלי ניסיון לעזור לזולת. וזה לא בא לידי ביטוי רק עם הפלסטינים אלא גם ביחסים בין אשכנזים למזרחים, זה הפליטים — ברגע שאנחנו מרימים אגרוף כדי לתקוף את הזולת כי הוא שונה, כי הוא שר אחרת, כי יש לו מבטא".

 

ב־15 השנים האחרונות סמואל פעיל בארגון "רופאים לזכויות אדם". מתוקף תפקידו הוא מארגן משלחות של רופאי עיניים שמגיעות אחת לחודש לכפרים מבודדים ברשות הפלסטינית, בודקות את התושבים, מספקות להם תרופות, מפנות אותם לטיפול בארץ במקרה הצורך ומספקות להם משקפיים, "על חשבוני", הוא אומר. במקביל הוא מטפל בפליטים ומבקשי מקלט מאפריקה שמופנים לקליניקה שלו מהמרפאה ביפו, בניצולי שואה שמופנים אליו באמצעות קרן הרווחה לניצולים, ובמגזר הבדואי בכפרים הלא מוכרים.

 

לפני כשש שנים החל סמואל לעבוד גם עם שבטים באתיופיה, ובעזרת קרן מוריס קהאן הוא מארגן מחנות לטיפול בחולי עיניים, שאליהם מגיעים כבדי ראייה לצורך ניתוחים, וילדים לבדיקה וטיפול. "לא מזמן הצלחנו לבנות, אחרי הכשרה של מקומיים, מענה רפואי קבוע שמאפשר לתת שם טיפול רפואי".

 

 

 

באוקטובר הקרוב יפרוש סמואל מהשירות הציבורי שבו הוא עובד מאז 1988 בבית החולים שיבא בתל השומר. “זו עבודה קשה אבל מאתגרת ומעניינת, שמאפשרת טיפול ומתן פתרון גם למקרים אבסורדיים”, הוא אומר.

 

אפשר לסמוך על קלוד סמואל שגם משם הוא לא יפרוש בשקט אלא ב"מחאה על הדרישה מפציינטים לחכות שלוש וארבע שעות מחוץ לדלת שלי בגלל העומס המטורף. החובה שלי לזרז את הבדיקות מנוגדת לרצינות שאני דורש מעצמי כדי לבצע אותן כמו שצריך".

קלוד סמואל. “נולדתי וגדלתי באווירה של אוּמנים שהשקיעו את כל חייהם באופטיקה” קלוד סמואל. “נולדתי וגדלתי באווירה של אוּמנים שהשקיעו את כל חייהם באופטיקה” צילום: יונתן בלום

 

 

אוהב צורות של פעם

השפעת המורשת המשפחתית ניכרת אפוא ברבים ממעשיו של סמואל, הן במודעות החברתית והפוליטית שלו והן ביצירתיות שלו. "גדלתי באווירה של אוּמנים", הוא חוזר ואומר, ומתייחס גם למורשתם האסתטית של סוחרי העתיקות במשפחתה של אמו, “אז התחלתי להתעניין לא רק באופטומטריה קלינית, אלא גם באופנה. מההתחלה זה זרם בתוכי. לא הייתי בטוח שזה יכול להתקיים בארץ. התחלתי לייבא משקפיים של המעצב אלן מיקלי ובניתי לי שם של אדם שאוהב צבעים ואובייקטים על הפנים".

 

סמואל נוסע בעולם ומבקר בתערוכות כדי לבחור פריטים שאותם הוא מוכר בתל אביב. "אני משתדל לא לקחת דברים טרנדיים במיוחד או מותגים ידועים, כי אני חושב שאדם לא צריך להיות ויטרינה מהלכת ולהציג כריסטיאן דיור, דולצ’ה וגבאנה או פנדי. מי שהולך עם זה מייצג בעיניי חוסר אישיות וחוסר דמיון”. לעצמו, אגב, הוא בוחר משקפיים לא בהכרח אקסטרווגנטיים. “אני אוהב מאוד צורות של פעם — עגול, מסגרות עבות, לא צבעים צעקניים, דברים לא גמורים, מסגרות זוויתיות”.

 

לצד שיווק של משקפי מעצבים סמואל גם מעצב בעצמו מסגרות (נטולות לוגו). הוא עיצב עד כה כ־30 דגמים אבל, הוא אומר, "יש איזה מוטיב שחוזר על עצמו במשקפיים שלי, שמזוהה איתי, אוסף של אלמנטים מכל מיני יצרנים שונים, ולא משנה אם הם יפנים, גרמנים או צרפתים". המשקפיים שהוא מעצב הם בסגנון של פעם, ומיוצרים במפעל קטן בגרמניה. "אחד המודלים הראשונים שלי — דגם 409 — הוא משקפיים שנראים כמו אלה של סוכן אף־בי־איי. משקפיים עבים, מרובעים, בשני צבעים (שחור־לבן, וחום־לבן). הם לא בהכרח מבריקים, אלא להפך, בגוון מאט". רוב המשקפיים עשויים פלסטיק, אבל לעתים הוא גם יוצר מסגרות מקרן באפלו — חומר טבעי שמקורו מהודו (חשוב לו להדגיש את המקור, שכן בהודו הבאפלו מתים מיתה טבעית ולא הורגים אותם בשביל להפיק את המוצר), או שריון צב על באפלו.

 

 מסגרות בעיצוב סמואל. לתרגם את אישיות המרכיב אותן מסגרות בעיצוב סמואל. לתרגם את אישיות המרכיב אותן

 

פלסטיק או שריון צב, גדולים או קטנים, צבעוניים או לא — "משקפיים הם אביזר שמתרגם את מה שיש באישיות של האדם", אומר סמואל, ולכן הוא מתעקש להכיר את הלקוחות שלו, מפורסמים יותר או פחות, ולפנות אליהם בשמותיהם הפרטיים. "אין דבר כזה שאבדוק מישהו בלי לדעת מיהו. לא רק הצרכים הרפואיים שלו חשובים. חשוב לי גם הפן האישי־המקצועי שלו, אני אנסה לחדור את השריון של האדם, ללמוד מה עומד מאחוריו, כדי שאולי אצליח להפוך אותו, באמצעות המסגרת שאתאים לו, למה שהוא באמת".

בטל שלח
    לכל התגובות