הורים כן בוחרים
האמנית קרן אידה נתן המציאה מבנה חדש של משפחה: בת הזוג שלה היא דוד שלה, חברתה הטובה היא בעלה וחברים שונים מוגדרים כקרובי משפחה. עכשיו היא הפכה את הרעיון לאופרטה עם עשרות משתתפים
סוג של חופש נדיר קיים בדרך חייה ובאמנות של האמנית קרן אידה נתן (41). היא בעלת מחשבה מושחזת, יצירתיות ולב המאתגר את החשיבה ואת דרך החיים הסטנדרטית. סיפורי חייה והסיפורים שאותם היא ממציאה הופכים לסיפור אפי אחד שמתגלגל כרעיון בשיחות ארוכות עם חברים במטבח ביתה החמים ומזמין, מתגלם בדמיון, ולפעמים גם הופך לספר, סרט או אופרטה. היא אמנית בינתחומית שחיה את חייה באופן כזה שגם אחרי שיחות ארוכות קשה להבינו בדיוק, כאילו הסיפור עצמו הוא מעשה קסם שלא ניתן ללכוד במילים.
נתן חיה בברלין ב־13 השנים האחרונות עם בת זוגה והמשפחה האלטרנטיבית שיצרה. המשפחה מורכבת ממעין קבוצת חברים סגורה שלא חיה בבית אחד. "אנחנו משפחה שבחרה את עצמה", היא מסבירה. "רובנו אמנים יוצרים ואקטיביסטים קווירים שמקיימים קשרי חברות ואהבה אפלטונית ולפעמים גם רומנטיקה. אנחנו אנשים סופר־אינדיבידואליסטים שמקבלים את המוזרות והשוני של כל אחד". נתן שרטטה אילן יוחסין בטבלה מלאת חצים ושרבוטים, המסביר את כל ההקשרים במשפחה שיצרה - משפחת וויילד (כמחווה לאוסקר וויילד). אפשר למצוא שם למשל את "דוד מרים" שזו בעצם בת הזוג שלה או בעלה הנרי.
הטבלה הזאת נכללה בספר מקסים בפורמט קטן שהוציאה לאור ב־2014: "A Very Wilde Story; The story of the Marriage of Ida and Henry Wilde" . זהו סיפור נישואיהם של הנרי ואידה, שהיה מימוש אהבתן האפלטונית של קרן וחברתה הטובה אנתוניה בר (גם בספר וגם במציאות), כוריאוגרפית אירופית מוערכת. בנישואיהם הספרותיים, אנתוניה הפכה להנרי וקרן לאידה. הספר מלווה ברישומי עיפרון עדינים של קרן.
"אני קוראת לאנתוניה הנרי והיא קוראת לי אידה. רוב האנשים כיום קוראים לה הנרי", מספרת נתן.
השנה, האופרטה שהגתה ויזמה, "שירת הברבור", שעליה היא ומשפחתה עובדים בשמונה השנים האחרונות, זכתה בתמיכה של 55 אלף יורו מהגלריה הברלינאית הוותיקה NGBK.
זה משחק קווירי של לבישת זהויות שונות?
"יש אנשים שהם בפירוש שונים, שהם במובהק לא מתאימים לאידיאל של הג'נדר. חלקם שמחים על זה ומוציאים את זה החוצה ואחרים לא. ברגע שאת לוקחת על עצמך הגדרה ואומרת אותה לאנשים, זו עמדה פוליטית. ונכון, זה קצת מסבך אנשים, לא פשוט להסביר מתי היא הנרי ומתי היא אנתוניה".
הגלריה שתומכת באופרטה, NGBK, נוסדה ב־1969 על ידי הקהילה המקומית ומאמצת פרויקטים אמנותיים ופוליטיים של אנשים שיוצרים באזור. בשונה מגלריה מסחרית, זו מאפשרת לכל מי שמעוניין להיות חבר בה, בתמורה לתשלום דמי חבר; החברים מתחייבים להשתתף בבחירת התערוכות בגלריה, שנערכות באופן דמוקרטי באסיפה כללית, והאמנים הזוכים בתמיכת הגלריה ומחויבים לתרום לקהילה ולהעביר סדנאות והרצאות פתוחות לקהל. ב־2017 עתידה האופרטה לעלות בפעם הראשונה בשלמותה בגלריה.
מימוש כל הפנטזיות
מדובר באופרטה בת ארבע מערכות שכתבה עם האמנית גילי בן צבי והמלחינה אולריקה ארטל ובשיתוף פעולה של משפחתה האלטרנטיבית ושל 33 אמנים־מוזיקאים־יוצרים, חובבנים ומקצועיים, שפועלים כאנסמבל שיתופי.
איך מתנהלת העבודה יחד?
"בשיחות והיכרות טובה. האופרטה עצמה היא Open Common, היא חופשית לכל מי שמשתמש בה, של כל המשתתפים. היא לא שייכת רק לכותבים והמלחינים. זאת מתוך הבנה שכשמשתמשים בחומר נותנים קרדיט לאנשים האחרים, ואסור לעשות בו שימוש במצבים שעלולים להעלות התנגדות ברמה הפוליטית, כמו פרסום של מוצר מסחרי".
איך ניהלת את הפרויקט על פני כל כך הרבה שנים?
"לפני שמונה שנים כתבתי רעיון לאופרטה. רציתי לעשות בפעם הראשונה עבודה גדולה. חונכתי על הגישה הפוסט־מודרניסטית של אמנות שלוקחת לעצמה את החירות להשתמש בפורמטים וז'אנרים שונים בכל פעם. רציתי לנסות ולהתנסות ולממש את כל הפנטזיות. הצעתי לעשרה חברים מתוך המשפחה להצטרף אליי וליצור את האופרטה. במשך שנה רק חקרנו: הלכנו לראות אופרטות וקראנו ליברטו (הסיפור הכתוב של האופרטה - ע"ב).
"שאלתי את עצמי איך אוכל ליצור משהו גדול ומסובך כל כך בתנאים והיכולות שיש לי. בתיאטרון מיינסטרים רגיל הפקה כזו אורכת שלוש שנים ועולה המון כסף. התפצלנו לכותבים ולמוזיקאים והתחלנו לעבוד. זה מהלך שונה לגמרי, והמחשבה הזאת היא גם פוליטית".
למה הכוונה?
"שוק האמנות מנוהל על ידי אנשים מסוימים, מוקדי כוח, תקציבים וחוקים של שוק, וצריך להיות אדם שמוכר, צובר הון ויכול להפיק דברים כאלו גדולים. אני באה ואומרת: נכון, יש חוקים, אבל אני רוצה לעשות את הדבר הזה, שהוא לא הגיוני, ללא תקציב, ואין לי שם או כסף. בסופו של דבר זה פוליטי, כי זה לבוא ולהגיד 'כן אני יכולה לעשות את זה, כל אחד יכול לעשות את זה', גם ללא התמיכה הממסדית. השאלה הקריטית היא איך".
אז איך באמת זה עבד?
"במשך הזמן פיתחנו את שיטת העבודה שנוצרה מתוך הכרח. לכל אחד מאיתנו יש אילוצים ומחויבויות, אז תחמנו את העבודה על הפרויקט למפגשים שבועיים בסלון שלי ובסלון של המלחינה, כשכל מפגש מלווה באוכל ויין. אצלי נפגשו מי שמקריאים את הליברטו ואצל המלחינה נפגשו המוזיקאים. בסוף כל שנה הופענו עם המערכה שעליה עבדנו, ולקראת ההופעה ארגנו שבוע חזרות אינטנסיבי. תמכנו זה בזה בכסף לנסיעות, בשיפוץ צ'לו שבור, במגורים ובתלבושות".
איך נוצרה המשפחה שלך כאן, בברלין?
"כמעט כל חברי המשפחה היגרו לכאן מהכפר או ממדינה אחרת כדי לחיות את החיים שהם רוצים ולמצוא קהילה שמזדהה עם הערכים שלהם. אני הגעתי לכאן בעקבות מרים, בת זוגי, אחרי לימודי תואר שני של אמנות באנגליה. הייתי בת 28".
נתן נולדה באנגליה וגדלה בארה"ב, ביקרה את סבה וסבתה בישראל בחופשות הקיץ ובגיל 19 עלתה לארץ. אחרי שהות של כמעט עשר שנים, היא היגרה לברלין.
משפחת בית הקפה
"כשהגענו לברלין היינו קבוצה קטנה של חברים ישראלים, הגל השני של ההגירה הישראלית לכאן (הגל ראשון היה בשנות השמונים - ע"ב). חוויתי כאן את ההגירה מחדש: לימוד שפה, היכרות של אנשים חדשים, הבנת התרבות והקשר שלי אליה, והיתה גם תחושת ניכור. הייתי צריכה לייצר קונטקסט חדש כדי שלא ארגיש לבד. הקשר שלי למקום נבנה דרך האנשים שבו.
"זה מצב שבו אני לא יכולה להרים טלפון לאמא ולהגיד 'אני צריכה' בכזו קלות. אז ישנו הצורך הזה שמחזק מאוד את הקשרים, ומנגד המשפחה הזו היא אידיאולוגיה, אמונה ורצון כל הזמן לשמור לטפח את הקשר".
גם המשפחות שעליהן מסופר באופרטה אינן משפחות ביולוגיות רגילות, אלא שתי קהילות חברים שהכריזו על עצמן כמשפחה, בדומה לזו שיצרה נתן. משפחת בית הקפה ומשפחת הגלריה, שני מקומות בעלי אג'נדה של מקומיות, נאלצות להתמודד עם תהליכים מואצים של ג'נטריפיקציה ופוגשות את חוסר מוכנותן של המשפחות לעידן הנדל"ני־קפיטליסטי יותר והאידיאליסטי פחות בחייהן.
סוג אחר של ארוטיקה
זה גם סיפור אהבתן של שתי דמויות נוסח רומיאו ויוליה, שהמגדר שלהן לא ממש ברור (הן נשים, בערך). "אנחנו לא מתעניינות במיניות של אף אחד", אומרת נתן, "זה נכון שיש התאהבות של שתי נשים, אך לא ברור מיהן או מהן. יותר מעניינת אותי האינטימיות שעולה מההיכרות של בן אדם אחר, שיוצרת סוג אחר של ארוטיקה".
דמות שנויה במחלוקת באופרטה היא מלאני, אמנית צעירה, בוגרת טרייה של בית ספר לאמנות שחונכה לקריירה ולהתמקצעות: "זו דמות שנכתבה מתוך סלידה או כדמות ה־Villain בסיפור. קריירה בעיניי היא כמו מפלצת. הנאה בשבילי היא התחושה שעשיתי את הדברים שאני רוצה לעשות, ולא שעשיתי קריירה, שיש לי חברים ואנשים שאני אוהבת וסומכת עליהם והם איתי לאורך כל הדרך, שהקשרים שלי עם המשפחה הביולוגית חזקים".
ומה עם פרנסה?
"אני משתדלת ש־90% מהזמן שלי יהיה מוקדש ליצירה, ואני עושה בשביל זה המון ויתורים. במשך תקופות ארוכות חייתי בדוחק, גרתי עם המון אנשים, גידלתי גינת ירק בשכונה ואכלתי רק ממנה כל השנה, ועוד כל מיני אסטרטגיות שאפשר לחיות על פיהן במעט כסף. היום אני
בת מזל - החברה שלי מתפרנסת מספיק בשביל שתינו".
המחשבה שלך נדירה מאוד בימינו. כשאת מדברת על זה עם אנשים, הם לא מתעצבנים או מזלזלים בגישה הזו, הלא מקצועית, בעצם?
"גם זה קורה. אומרים שאני חולמנית או אידיאליסטית, והביקורת הכי ברורה מאליה היא שאני פריבילגית: 'באת מבית מסוים, יש לך בת זוג'. אנשים שמכירים אותי הרבה זמן יודעים שאני אוותר כמעט על הכל כדי ליצור".
למרות הכל, הנושאים שהיא עוסקת בהם, כמו אמנות קהילתית וג'נטריפיקציה, הגיעו לאחרונה ללב המיינסטרים. לא מן הנמנע שהאופרטה שלה תוזמן להציג במוזיאון מרכזי כמו המומה בניו יורק. "אף פעם לא אכנס לסיטואציה בלי לעצור ולחשוב, ואין ספק שיש מקומות שאני אומרת להם לא, אם זה לא מתאים לי או לאנשים שאני מייצגת או עובדת איתם", היא עונה כשאני מעלה את האפשרות הזו, "ויש גם ויתורים שם".
