הילדים איבדו את זה

בחודש הבא יגיע למסכים בארצות הברית "White Girl", סרט הבכורה של הבמאית הצעירה אליזבת ווד. כשהסרט הוקרן בינואר השנה, בפסטיבל סאנדנס, הוא הותיר את הצופים פעורי פה — לא בהכרח בגלל איכותו, אלא בעיקר בגלל הרבה מאוד סקס, סמים ואלימות.

ניגודיות מהממת

גיבורת הסרט, בגילומה של מורגן סיילור מ"הומלנד", היא סטודנטית שעוברת עם חברתה לגור ברובע קווינס בניו יורק. היא מתאהבת ב"ילד רע" ממוצא היספני, וכשהמשטרה עוצרת אותו, היא נגררת למעשים קיצוניים כדי לשחררו. אחת מחברות ההפקה שעומדות מאחורי הסרט היא Killer Films, שמתמחה בלהיטי אינדי אמריקאיים מהסוג שהופך את הקיבה: "בנים אינם בוכים", "אושר" של טוד סולונדז, "Party Monster", וגם "קידז" של לארי קלארק, ש־"White Girl" נחשב לממשיך דרכו הישיר.

טיילור ב“White Girl”. מצלמה מציצנית ופולשנית

כשקלארק ביים את "קידז" באמצע שנות התשעים, הוא כבר היה צלם סטילס מוערך. הוא נחשב לאחד הצלמים הראשונים שכיוונו את המצלמה למרחב הפרטי, שבמקרה שלו היה מורכב מנרקומנים ומטיפוסי שוליים בפרברים. הניגוד בין השפה הצילומית הגבוהה לבין מושאי הצילום שלו הימם את הממסד האמנותי, והביא למהפכה בעולם הצילום. השפעתו גלשה גם אל הקולנוע: "נהג מונית" של סקורסזה, "ראסטי ג'יימס" של קופולה ו"איידהו שלי" של גאס ואן־סנט הושפעו בבירור מצילומיו. ואז הוא עשה סרט בעצמו.

פוסטר הסרט. תמרור אזהרה

"קידז" יצא לאקרנים ב־1995 והראה להורים האמריקאים מה הילדים שלהם באמת עושים כשהם לא בבית: אותו מתכון של סקס, סמים ואלימות שגם ווד אימצה. הוא הציג גרסה מוקצנת לעולמם של רוכבי הסקייטבורד בניו יורק שלוהקו לסרט ושקלארק הסתובב איתם במשך חודשים ארוכים. הסגנון הכמו־דוקומנטרי של אפוקליפסת הנעורים הפוטוגונית עוררה שערורייה: חלק ראו בסרט תמרור אזהרה מועיל להורים, אחרים סברו שהוא עושה גלוריפיקציה לנוער הולל.

הקול החדש

כעת, יותר מ־20 שנה לאחר מכן, "White Girl" צפוי להעלות את אותן שאלות. גם הוא מביט לניהיליזם של הנוער האמריקאי בלבן של העיניים, בעזרת מצלמה מציצנית ופולשנית. וכמו ב"קידז", גם עלילת הסרט של ווד נשענת באופן חלקי על המציאות ועל חוויותיה שלה.

"יש בסרט הזה משהו בשביל כל אחד: הילדים אוהבים את הסקס והאלימות, המבוגרים את המסרים החשובים על גזע ומגדר", תיארה ווד את "White Girl" חצי בצחוק. גם המבקרים שראו את הסרט בסאנדנס מאשרים שהוא נע בין הסנסציוני והפרובוקטיבי לבין אמירה חברתית, אבל חלוקים בדעתם לגבי המינונים. גם הפעם יש הטוענים שמדובר בהדוניזם קיצוני, מוגזם ומסוכן שלא יודע גבולות, ושבסופו של דבר מותיר את הצופה אדיש. אחרים כבר מכתירים את ווד כקול החדש הכי מעניין של הקולנוע האמריקאי העצמאי.