עמל ואהב לא לשווא

"אני לא שחקן, אני סתם אחד שנהנה מהמקצוע", צוחק גדי יגיל. "כשאומרים לי על תפקידים מסוימים, 'מה אתה לוקח תפקיד כזה קטן?', אני משיב, 'אין תפקידים קטנים, יש רק מעט טקסט'". יגיל (71) מככב על במות התיאטרון והבידור ומסכי הקולנוע והטלוויזיה כבר יותר מ־50 שנה, במאות תפקידים ואלף פרצופים. האחרון שהוסיף לרשימה הוא התפקיד הראשי בהצגה "האורחת" שתעלה בבכורה בשבת הבאה. את המחזה כתבה סביון ליברכט, בהתבסס על סיפור מספרה "צריך סוף לסיפור אהבה", וציפי פינס ביימה. יגיל מגלם את גרשון, ניצול שואה ואלמן טרי שמתחיל קשר עם בת זוג חדשה (גילת אנקורי) ובמקביל מנסה להתמודד עם אשתו המתה, החוזרת לחייו או לפחות לדמיונו כרוח רפאים (פלורנס בלוך). במקביל בתו (מגי אזרזר) מתאהבת בבנה של בת הזוג (רון שחר).

קודם תיאטרון ואז בידור

"אין דבר יותר מסקרן ממחזה מקורי, כזה שאף אחד לא עשה קודם, בגלל הנעלם הגדול: יעבוד או לא יעבוד? יאהבו את גרשון או לא?", אומר יגיל. "יש עצב בסיפור אבל כשסביון ראתה את החזרות, היא אמרה, 'לא ידעתי שזה כל כך מצחיק'. מצאתי שלמרות מה שעבר בגטו לודג', לגרשון יש זווית ראייה קומית, והסיפור מתרחש בזמן מלחמת המפרץ, כששמו אנשים בניילונים ואמרו להם לשתות מים כי זה יגן עליהם מטילים, סיטואציה נורא מצחיקה ממרחק הזמן".

יגיל נתפס קודם כל כשחקן קומי, בין השאר משום שבמקביל לעבודתו בתיאטרון הריץ לאורך השנים מופעי בידור עממיים, אבל הרזומה שלו כולל גם תפקידים דרמטיים, למשל ב"האדרת" של גוגול. "דני קיי אמר ש'השחקנים הטרגיים הכי גדולים הם הקומיקאים'", הוא אומר, "אבל אני מאמין שמישהו מתישהו ירים את הכפפה וייתן לי תפקיד דרמטי שאין בו צחוק מההתחלה ועד הסוף, וזה יהיה אתגר גדול בשבילי. תפקיד צריך לקבל, אי אפשר לקחת, ואני לא מהשחקנים שעולים לחדר המנהל לבקש".

שחקני ההצגה "האורחת", יגיל במרכז. "אני האמן שעזב הכי הרבה אמרגנים" צילום: כפיר בולוטין

את מופעי הבידור זנח לפני כעשר שנים, כשהחל לשחק ב"הרטיטי את לבי" של חנוך לוין בקאמרי. "אמרתי למלווים ולנגנים שלי שלום, אמרתי שלום לתוכניות הבידור והתרכזתי בתיאטרון, אבל זה לא אומר שמחר אני לא אחזור אם תהיה לי תוכנית בידור טובה. עכשיו אני ב'האורחת', ויש לי הרגשה שזו תהיה הצלחה שתרוץ הרבה זמן. אני בדרך כלל לא טועה, חזיתי את זה גם ב'הרטיטי'".

גם אם לא עכשיו, הוא מאמין שיחזור לבידור. "טלוויזיה אני אוהב, תיאטרון אני אוהב יותר ובידור אני הכי אוהב — אחד מול קהל זה הכי קשה בעולם והכי כיף. אני מבטיח לעצמי לעשות עוד תוכנית בידור אחת, עם ההיי לייטס של כל הדברים שעשיתי מלהקת פיקוד צפון והלאה. אני שר, רוקד, מחקה ועושה סטפס, יש לי שש שעות מערכונים ופזמונים רק שלי, ואני רוצה גם לשלב סטנד־אפ ולהשוות בין הבידור של אז להיום. קטעי הקישור יהיו סיפורים חדשים, כאלה שצוחקים על התקופה, על הפער ביני לבין הנכד שלי. היום הכל קליפי וקצר, ולכן מערכונים כמו 'המציל' ו'צלם חתונות' אני אכווץ, אחרת אני לא אספיק לעשות כל מה שאני רוצה. זה כרגע בגדר רעיון אבל זו המתכונת".

הכי צעיר בקאסט

אתה מתעייף לפעמים? חושב על היום שבו תפרוש?

"ממש לא! לא עבר לי בראש אף פעם. כשעבדתי עם איתי טיראן, הוא אמר עליי שאני הילד הכי צעיר בקאסט. אומרים שאני לא מתנהג בהתאם לגילי, כי כולם רציניים ושקועים בתפקיד ואני כל הזמן עושה קונצים. אני נורא אוהב את העבודה עם הצעירים. הצעירים נבהלים משלאגרים כי צריך לנסוע בכל הארץ, ואני נהנה מזה. אני עוף מוזר בשטח".

כמקורות ההשראה שלו הוא מונה את "מורי ורבי שייקה אופיר, שזכיתי שיביים אותי והייתי יושב בהופעות שלו ומסתכל איך הוא מגיש פואנטה; יוסי בנאי הנפלא, שביים את תוכנית היחיד הראשונה שלי; וכמובן סמי דיוויס ודני קיי".

וכמי שנמצא כבר עשרות שנים בתעשייה, הוא גם למד לא לפחד מאף אחד. אחרי עשור רצוף בקאמרי חזר לבית ליסין, שבו שיחק לאחרונה ב"יחפים בפארק", והוא מסביר: "אני הולך אחרי תפקיד ולא אחרי מוסד או תיאטרון. אני האמן שעזב הכי הרבה אמרגנים גדולים. בין המפיקים פשנל וגודיק היתה שנאה תהומית, ואני הלכתי מאחד לשני ואחר כך למרים עציוני. לא לכל שחקן יש הלוקסוס לבחור לעצמו מה הוא רוצה לעשות. באמת התמזל מזלי".